איבוד מזוודה בטיול מאורגן בהודו

איבוד מזוודה בטיול מאורגן בהודו



התובעת נטלה חלק בטיול מאורגן להודו ונפאל. הטיסות התקיימו באמצעות הנתבעת. ביום 16.11.2012 נחת מטוסה של התובעת בדלהי שבהודו, לאחר עצירת ביניים בטשקנט, אולם הכבודה השייכת לתובעת לא נמסרה לה ומעולם לא אותרה על ידי הנתבעת. התובעת עתרה בבקשה לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי כספי ע"ס 13,324 ₪, סכום המשקף עלות של המזוודה ותכולתה, החזר כספי בגין פריטים שנרכשו בהודו וכן פיצוי בגין עגמת נפש.




הנתבעת הציעה לשלם לתובעת, עוד קודם למועד הגשת התביעה, סך של 1,293 ₪, סכום המשקף תשלום ע"ס 17 SDRאו 17 אירו לכל ק"ג, כאשר כבודתה של התובעת שקלה 14 ק"ג. תחשיב שיעור הפיצוי נערך בהתאם להוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית, שנחתמה בוורשה (להלן – "אמנת ורשה"). התובעת לא הסתפקה בקבלת פיצוי בשיעור כאמור.




בהמשך להחלטה שניתנה על ידי בדיון, הודיעה הנתבעת כי "מדינת אוזבקיסטן אינה חתומה על אמנת מונטריאול" וכי הנתבעת "פועלת בכפוף ובהתאם לכללים בין לאומיים שונים וכן, אמנת וארשה".




שיעור הפיצוי בהתאם לאמנת ורשה שונה משיעור הפיצוי בהתאם לאמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין-לאומית באוויר, שנחתמה במונטריאול ביום 28 במאי 1999 (להלן – "אמנת מונטריאול"). תקרת הפיצוי בהתאם לאמנת ורשה גבוהה יותר מתקרת הפיצוי בהתאם לאמנת ורשה.


מדינת אוזבקיסטן אומנם אינה צד לאמנת מונטריאול, אולם בנסיבות העניין אין בכך כדי לשלול פסיקת פיצוי על יסוד ההוראות הקבועות באמנה כאמור.

סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, תש"ם-1980, שכותרתו "פטור מאחריות לפי דינים אחרים", קובע את עיקרון ייחוד העילה, כדלקמן: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".

בסעיף 2 לחוק התובלה האווירית נקבע: "על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום הייעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה".

בסעיף 3א לחוק התובלה האווירית נקבע: "על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום הייעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת מונטריאול, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת מונטריאול והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת מונטריאול".


מקום היציאה הוא ישראל; מקום היעוד הוא הודו ומקום החניה הוא אוזבקיסטן. בהתאם להוראות סעיפים 2 ו – 3א לחוק התובלה האווירית, יש תחולה הן להוראות אמנת ורשה והן להוראות אמנת מונטריאול, וזאת על אף העובדה שאוזבקיסטן אינה צד לאמנת מונטריאול. תשובה לשאלה על-פי איזו אמנה יש לפעול ניתן למצוא בסעיף 3ב לחוק התובלה האווירית, שם נקבע כדלקמן: "על תובלה אווירית שחלות עליה אחת האמנות המנויות בהגדרה "האמנה" וגם אמנת מונטריאול, יחולו הוראות אמנת מונטריאול בלבד".


סעיף 19 לאמנת מונטריאול – שכותרתו "איחור" – קובע כדלקמן: "המוביל אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או מטען. אף על פי כן, המוביל לא יהיה אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור אם יוכיח שהוא ועובדיו ושליחיו נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור הייתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם".

שיעור הפיצוי נקבע בהתאם להוראת סעיף 22(2) לאמנת מונטריאול, שם נקבע: "בתובלת כבודה, חבות המוביל במקרה של השמדה, אובדן נזק או איחור מוגבלת לסכום של 1,000 זכויות משיכה מיוחדות לכל נוסע ......". 1,000 זכויות משיכה מיוחדות שוות כיום (נובמבר 2013) 5,411 ₪.



בעבר קיימת הייתה מחלוקת בשאלה האם הדין מקנה לנוסע זכאות לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון מחמת עיכוב בטיסה או מחמת איחור במסירת כבודה. עם זאת, נפסק זה מכבר, ביחס להוראות אמנת ורשה, כי הוראות האמנה אינן שוללות את האפשרות לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממוני. בית המשפט קבע: "קיום ייחוד העילה אין משמעו כי האמנה אינה מאפשרת פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש עבור נזק שנגרם מחמת איחור. האמנה אינה מפרשת מהם ראשי הנזק בגינם ניתן לפסוק פיצוי ולא מצאנו בטיעוני המערערת הצדקה לאי פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש, מקום שכזו מוכחת" [ע"א (חי') 1346/05 איבריה נתיבי אויר ספרדיים בע"מ נ' ד"ר לורבר מרגלית ו – 57 אח' (9.4.2006)]. ראו גם תל"א (ת"א) 14968/09 סורוש נ' מאיר ואח' (13.4.2010) וכן ת"ק (חי') 15970-02-10 וייס ואח' נ' נתיבי אוויר אוסטריים (1.8.2010). פסקי-הדין התייחסו אמנם להוראות אמנת ורשה, אולם האמור בהם יפה גם בכל הקשור לתחולת הוראות אמנת מונטריאול, שהרי אין הבדל מהותי בין נוסחה של אמנת ורשה (סעיף 19 לאמנה - לפיו: "המוביל יישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין") לבין נוסחה של אמנת מונטריאול (סעיף 19 לאמנה – לפיו: "המוביל אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או מטען") – בכל הקשור לאחריות המוביל האווירי בגין איחור. כמו כן, סעיף 19 לאמנת מונטריאול מתייחס ל"נזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או מטען". לא מצוין שהכוונה לנזק ממון בלבד. ממילא, כאשר מדובר באיחור, נזק ממון – לא בהכרח קיים. נזק שאינו ממוני – על פי רוב קיים.


נוסחו של סעיף 19 לאמנת מונטריאול אינו מסייג את סוגי הנזק בגינם מוטלת אחריות על המוביל האווירי, והמשמעות הינה שלבית המשפט נתונה סמכות לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון מכוח הוראות אמנת מונטריאול.



לאחר בחינת נסיבות העניין, מצאתי מקום להעמיד את הפיצוי לתובעת בשיעור של 5,000 ₪. במסגרת קביעת שיעור הפיצוי הבאתי בחשבון את העובדה שהמזוודה אבדה לתובעת בטיסת ההלוך, אומדן כללי באשר לשווי פריטים במזוודה שמשקלה 14 ק"ג (נתתי דעתי לרשימה של הפריטים), היה על התובעת לרכוש ציוד במדינה זרה (התובעת תיארה בכתב התביעה שהיא התקשתה למצוא חנות בה ניתן לרכוש פריטים סבירים), היא נאלצה להפסיד חלק מהפעילות הקבוצתית (טיסה מעל להרי ההימלאיה), ונגרמו לה טרחה רבה ועוגמת נפש ממשית.




על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום מהיום סך של 5,000 ₪, בצירוף אגרת משפט ע"ס 50 ₪ (בהתאם לשיעור היחסי של הסכום שנפסק), כל זאת בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל ובצירוף הוצאות משפט ע"ס 500 ₪.


זכות להגיש בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון