הצדדים חלוקים מי משני כלי הרכב המעורבים בתאונה שבין הפרטית למשאית (להלן: "התאונה הראשונית"), קרי, נהג המשאית או נהג הפרטית, אחראי לה, וכן ישנה מחלוקת בנוגע לחובה לפצות את התובע בגין מלוא נזקיו, והועלתה טענה לקיומה של רשלנות תורמת מצידו. 2. לטענת התובע במהלך נסיעתו בין מחלף מסובים ובין מחלף אלוף שדה על כביש 4, הבחין במרחק לפניו בתאונה בין משאית לפרטית, בעקבותיה איבד נהג הפרטית את השליטה על רכבו, וזה הסתחרר על הכביש כשהוא נכנס לכל הנתיבים. התובע העיד כי האט, וחשב שהצליח לעבור מאחורי הפרטית, כאשר זו פגעה בחזיתה במעקה הבטיחות וחזרה ועפה לכיוונו, וכך נגרם הנזק לרכבו. 3. לטענת הנתבע 1 (להלן: "נהג הפרטית"), נסע בנתיב הימני לאחר שהצטרף לכביש במחלף מסובים מכיוון מזרח, ותוך כדי נסיעה שמע רעשים מאחוריו, והבחין כי המשאית דוחפת את רכבו בפינה האחורית-שמאלית, ובהמשך הסתובב מעט והמשיך להידחף לפני המשאית. לטענת הנתבע 1 עשה כל שביכולתו כדי לשמור על השליטה בנהיגה, אולם הדבר לא עלה בידו. לגישתו, הנתבע 3, אחראי לנזק לבדו. 4. לטענת הנתבע 3 (להלן: "נהג המשאית"), הוא נסע בנתיב הימני מבין שלושה נתיבים המיועדים לנסיעה ישר, באזור מחלף אלוף שדה, כאשר נהג הפרטית עקף אותו מימין ואז ניסה לעבור לנתיב נסיעת המשאית, לפניה. נהג המשאית הסביר כי בעת מעבר הנתיב שפשף נהג הפרטית את רכבו בפינה הקדמית ימנית של המשאית, ובשל כך איבד את השליטה על הרכב, והוא שמע את הרעש בחזית, הסתכל במראה החיצונית ימנית, וראה את הרכב מסתובב על הכביש מאחוריו. עמדת נהג המשאית הינה כי נהג הפרטית הוא הגורם האשם בתאונה. 5. במהלך הדיון העידו שלושת הנהגים, ונשאלו שאלות הבהרה - אם מטעם בית המשפט, ואם בחקירה נגדית של בעלי הדין. דיון והכרעה 6. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה כנגד הנתבעים 3-4 (נהג המשאית והמבטחת שלו) ולדחות את התביעה כנגד הנתבעים 1-2 (נהג הפרטית והמבטחת שלו), הכל כפי שיפורט להלן. 7. עדותו של נהג המשאית לא היתה מהימנה עלי, וזאת מכמה סיבות: ראשית, נהג המשאית העיד כי כלל לא ראה את התאונה הראשונית, ורק שמע רעש מכיוון הפינה הקדמית-ימנית של "הסוס" - הקבינה של המשאית. בנסיבות אלה, לא ברור כיצד יכול היה להסביר, ואף להדגים עם מכוניות צעצוע, את אופן הפגיעה של הפרטית במשאית. מדובר לכל היותר בהשערה או סברה. שנית, נהג המשאית הסביר שהוא שמע רעש בפינה הקדמית של רכבו, וכלל לא הבחין בפרטית עד לאחר התאונה. מכאן לא ברור מדוע קבע והעיד כעניין של עובדה, שהפרטית עקפה אותו בנתיב הימני לו. אם אכן היתה עקיפה כזו, היתה הפרטית בטווח ראייתו במהלך העקיפה כשחלפה לידו, והוא היה יכול להבחין בה בבירור. הטענות לפיהן לא ראה את הפרטית בכלל, וכי הפרטית עקפה אותו מצידו הימני, אינן מתיישבות זו עם זו. שלישית, התובע ונהג הפרטית הסבירו כי התאונה היתה מעט אחרי מחלף מסובים, ואילו נהג המשאית טען שהאירוע התרחש במחלף אלוף שדה. מכאן ניתן להסיק כי נהג המשאית אינו זוכר באופן מדויק את האירוע, או שהיה ער לו רק לאחר שגמע מרחק נוסף בנסיעתו ועד שהבחין ברכב הפרטי מסתחרר בכביש מאחוריו. רביעית, באם היתה התאונה מתרחשת כפי שהסביר נהג המשאית, קרי, הפרטית עקפה אותו בנסיעה מהירה מנסיעת המשאית (שנסעה במהירות של 89 קמ"ש בהתאם לעדותו), סטתה לנתיבו ושפשפה כך את כל צידה השמאלי עד לכנף האחורית - איבוד שליטה על הפרטית היה מביא לכך שהיא תסתחרר לפניו או "תיזרק" קדימה ושמאלה (בכיוון נסיעתה) ושם תסתחרר, ולא להסתחררות שלה על הכביש מימין ומאחורי המשאית (המקום שבו יכול נהג המשאית להבחין, במבט במראה החיצונית ימנית). חמישית, גרסת נהג המשאית אינה מסבירה את נזק המעיכה שנמצא בפרטית בפינה האחורית-שמאלית של הרכב. נהג המשאית ניסה להסביר זאת בפגיעת הפרטית במעקה הבטיחות, אך התובע - שהוא אובייקטיבי ואין לו אינטרס בקביעת זהות חברת הביטוח עליה תוטל החובה לפצותו - הסביר כי הפרטית פגעה עם החזית במעקה, ולא עם הפינה האחורית. 8. כאשר נהג המשאית נשאל למהירות נסיעתו, מסר באופן חד משמעי וללא היסוס כי נסע 89 קמ"ש, שהיא המהירות המקסימלית שמסוגלת המשאית לנסוע בשל הגבלה מכאנית הקיימת בה, ולא כי נסע עד מהירות זו, או בין המהירות המכסימלית למהירות נמוכה מעט ממנה, או כי אינו בטוח במהירות נסיעתו. עוד הסביר נהג המשאית כי הרכב היה עמוס בחביות דלק במשקל של 50 טון. הרושם הנוצר הוא של רכב כבד ועמוס, הנוסע במהירות המרבית האפשרית מבחינת המשאית, באופן רצוף וקבוע ללא שינוי בגין התנועה בדרך, בהנחה שכלי הרכב האחרים, הקטנים ממנו, לא יפריעו לרצף נסיעתו. 9. לעומת זו, עדות נהג הפרטית היתה מהימנה עלי. לטעמי, לא סביר כי נהג הפרטית, שהצטרף לכביש 4, כשהוא נוסע ברכב בליווי בני משפחה, לרבות ילדיו, יאיץ באופן מהיר מאד כדי לעקוף משאית כבדה הנוסעת במהירות גבוהה בנתיב השמאלי לו, ולו רצה להשתלב בנתיב השמאלי לצורך המשך נסיעה ישר (כדי לא לצאת מהכביש במחלף אלוף שדה) - כשלפניו רכב כבד וארוך, לא היתה כל סיבה שיבחר לעשות כן תוך כדי סיכון חייו בנסיעה לפני משאית כזו, אלא סביר יותר להניח שהיה ממתין שתחלוף על פניו, ואז בפשטות ובבטיחות היה עובר לנתיב השמאלי. 10. שוכנעתי כי נהג המשאית לא ראה את שנעשה בסמוך לפניו מצד ימין, וכי כפי שהסביר נהג המשאית - מדובר ברכב רחב שתופס את נתיב הנסיעה כולו. בנסיבות אלה, אני קובעת כי התאונה הראשונית התרחשה בשל סטייה מעטה של המשאית לתוך הנתיב הימני, שם נסעה הפרטית - רכב קטן ואיטי ממנו - שכלל לא הבחין בה, ובשל כך פגע בפינה האחורית שמאלית של הפרטית והמשיך לנסוע כך ללא שהיה מודע לכך, ועקב "דחיפה" זו של המשאית, איבד נהג הפרטית את השליטה על רכבו. 11. בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי יש מקום להטיל על התובע אחריות תורמת כלשהי לתאונה, שכן הוא נסע בצורה סבירה ומתחייבת לנוכח תנאי המקום, והעובדה שנקלע למקום התאונה הראשונית בטרם הסתיימה אינה באשמתו. הנזקים 12. התובע צירף לכתב התביעה שני אישורים בהם מפורטים נזקיו: האחד, ללא תאריך, אישור הפסדים, על פיו נגרם לו נזק בסך 2,016 ₪ דמי השתתפות עצמית ששילם בהפעלת פוליסת הביטוח המקיף שלו, ו- 2,406 ₪ הפסד הנחת העדר תביעות בשלוש השנים הקרובות. האחר, מתאריך 01.01.13, מציין את הסכום הנ"ל בגין השתתפות עצמית, דמי כינון בסך 25 ₪ והפסד הנחת העדר תביעות (לשנה אחת) בסך 1,570 ₪. 13. בשל קיומם של סכומים לא תואמים כאמור, מצאתי לנכון לפסוק על דרך האומדנא את הפיצוי בגין הפסד הנחת העדר תביעות, בסכום המהווה מיצוע בין שני הנתונים (802 ₪ לפי חלוקת הנתון הראשון ל- 3 השנים אליהם הוא מתייחס, ו- 1,570 ₪ שהוא הנתון השני) ולקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בסך 1,186 בגין רכיב זה, ובתוספת דמי ההשתתפות העצמית והכינון - סכום כולל של 3,227 ₪. 14. אין בסכום שנקבע משום פיצוי בגין הפסד הנחת העדר תביעות לשנתיים הבאות, אשר התובע יוכל לפנות לנתבעים 3-4 להחזר בגינו, אם וכאשר יתממש נזק זה. סוף דבר 15. התביעה כנגד הנתבעים 1-2 נדחית. 16. על הנתבעים 3-4, יחד ולחוד, לפצות את התובע בגין נזקיו, בסכום של 3,227 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 13.05.13 ועד לתשלום בפועל. 17. על הנתבעים 3-4, יחד ולחוד, לשאת בהוצאות משפט התובע והנתבעים 1-2 כדלקמן: סך של 400 ₪ לתובע, סכום הכולל החזר אגרת בית המשפט ששולמה. סך 250 ₪ לנתבע 1, עבור התייצבותו לדיון. סך 350 ₪ לנתבעת 2, עבור התייצבותה לדיון והצורך בהגשת כתב ההגנה. 18. הסכומים המפורטים ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין על ידי הנתבעת 4, שאם לא כן יישאו ההוצאות שנפסקו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.משאיתתאונת משאית