לתובעת היה מכשיר של חברת אפל מדגם מס' 3 ומחמת שהיה בו קלקול היא מסרה אותו לעסק של הנתבע בחודש ספטמבר 2012 לתיקון. על התיקון היא שילמה לו 800 ₪. אך לטענתה התיקון לא היה יעיל ועל כן בסוף חודש אוקטובר או בראשית חודש נובמבר 2012 היא חזרה לחנות של הנתבע לתיקון התיקון. לטענתה המכשיר אבד אצל הנתבע ועל כן הוגשה התביעה לתשלום ערך המכשיר וגם להשבת התשלום ששילמה על התיקון בחודש ספטמבר 2012. בהתייחס לערך המכשיר לא הוגשה ראיה חיצונית. הנתבע לא חלק שהיה לו עסק בעיר ערד ובו בין היתר תיקן מכשירי טלפון סלולריים משומשים וגם כי התובעת הגיעה אל העסק לתיקון מכשיר סלולרי משומש. לדבריו הוא תיקן את המכשיר בחודש ספטמבר 2012 והשיבו לתובעת. במעמד ההשבה התובעת, הלקוחה, וידאה כי התיקון בוצע ביעילות ולשביעות רצונה של התובעת. אבל המכשיר שוב התקלקל לה והיא שבה לעסק וביקשה את תיקון התיקון. אולם בין השבת המכשיר לאחר התיקון בחודש ספטמבר לשובה לעסק, הוא מכר את העסק לצד שלישי עוסק מורשה בשם: "ל.נ. מחשבים" . לכן מי שקיבל את המכשיר היה העסק החדש. בכתב ההגנה נטען כי העסק החדש מסר את המכשיר למעבדה חיצונית והיא אחראית לאובדן המכשיר. לפיכך הוא שלח הודעת צד שלישי נגד העסק המחליף. הנתבע צירף עותק של החוזה לכתב ההגנה. צד שלישי, חלק על כך שהמכשיר נמסר בעת שהעסק היה בשליטתו והפנה לכך שהמועד המוסכם החוזי להעברת העסק ואחריות ללקוחות היה מאוחר למועד שעליו העידה התובעת. החוזה הוא מיום 28/1/13 והוא קובע בין היתר בסעיף 2.4 כי: "המוכר מצהיר כי בגין כל תביעה שתצמח כתוצאה מלקוח שקיבל שירות ע"י אורי עד לתאריך 22/12/2012, הוא ישפה את הקונה בגין כל הוצאה, ישירה או עקיפה, שתנבע מאותה תביעה." (אורי הוא הנתבע - פריוריטי מחשבים - מ' ו'). הרקע לסעיף 2.4 הוא כי התובע פנה אל צד שלישי וביקש כי ייקח ממנו את העסק ובשלב מסוים הוא המשיך לתפעל את העסק תחת צד שלישי. על כך אין מחלוקת מטעם צד שלישי. העדה מטעם צד שלישי הוסיפה כי במועד ההעברה הפורמלי נעשה ספירת מלאי על סחורה. לגבי מכשרים שהיו במעבדה לתיקון - הנתבע טיפל בהם ומה שהוא לא הספיק הוא לקח מהעסק לטיפול. גרסת הנתבע לא הייתה שונה אולם הוא הפנה לאסמכתא של התובעת על מסירת המכשיר והאסמכתא היא מינואר 2013. על כך השיבה העדה, אפרת סדווייס, כי האסמכתא אינה מעידה על מועד המסירה. כי מה שקרה היה שלאחר שהנתבע עזב היו מגיעים לקוחות של העסק של הנתבע, כמו התובעת, כדי לקבל את מה שנמסר על ידם למעבדה כשהעסק היה בידי הנתבע. כדי לאבחן בין מכשירים שנמסרו להם, הם פתחו קריאה המכונה : קריאת שירות מסוג "זנב". מה שצירפה התובעת לתביעתה הוא דוגמא לכך . בקריאה הם רשמו את ההיסטוריה על פי גרסת הלקוח, ונתון שזה נמסר למעבדה חיצונית. אולם בפועל מדובר במכשירים שנלקחו על ידי הנתבע בעת שעזב את העסק בפועל. אני מאמינה לתובעת כי הגיעה עם המכשיר בסוף חודש אוקטובר או חודש נובמבר 2012 כי אין לה אינטרס במחלוקת בין הנתבע לצד שלישי. אני מאמינה לעדה מטעם צד שלישי כי העסק נמסר שלא באופן מסודר בהקשר של מכשירים במעבדה כי הנתבע הסביר בדיון הראשון כי הרקע למכירת העסק היה שהוא בא מהמרכז. היו לו 2,500 לקוחות, והוא היה צריך 5 עובדים. מתוכם היו לו 2 עובדים טובים. אבל אחד מהם הודיע כי הוא עוזב כדי ללמוד. הוא עבד 24 שעות ביממה ולא מצא עובדים מחליפים. הוא החליט למכור את החנות וביום 6/12/12 הוא הכניס את המתחרה שלו. הוא הוסיף כי מיום 22/12/12 הוא כבר לא ניהל את החנות (עמ' 2 לפרוטוקול). גרסת העדה הצביעה אף היא על מצוקה (עמ' 7 לפרוטוקול). התמונה העולה מעדויות אלה היא כי הנתבע נקלע למצוקה. בפרק הזמן של החפיפה נעשו פעולות העברה במהירות שכן הצדדים הסדירו את הצד החוזי רק בדיעבד. העדר הרישום של מכשירים במעבדה הוא פועל יוצא של הליקויים בשיטת העבודה, או בתנאים שנוצרו אצל הנתבע ערב העברת העסק לצד שלישי. מאחר והאמנתי לעדה לגבי המועד שמסרה את המכשיר לעסק, אני גם מאמינה לה שמסרה את המכשיר לנתבע ולא לבעלי העסק החדשים. לאור הוראות סעיף 2.4 לחוזה שבין הנתבע לצד שלישי, האחריות על המכשיר נופל על כתפי הנתבע ולא על צד שלישי. מאחר והנתבע לא חלק כי המכשיר אינו ברשותו אני מקבלת את התביעה כי על הנתבע להשיב לתובעת את שוויו. אין מחלוקת כי המכשיר היה משומש. לפי עדות התובעת הוא נרכש עבורה על ידי בנה. הבן העיד ששילם על המכשיר 2,000 ₪, אך לא הומצאה אסמכתא לכך. הנתבע הציע לתובעת פיצוי של 400 ₪. צד ג' העריך אותו ב- 1,000 ₪ (עמ' 8 לפרוטוקול). בהעדר כל ראיה לשווי המכשיר שאבד, בהיותו משומש מדור ישן, אני מקבלת את ההערכה של צד שלישי לשוויו. כי צד שלישי שכנע אותי שאין לו אינטרס לנקוב בסכום גבוה מפני שלמועד נקיבת הסכום הוא לא ידע מה תוצאת פסק הדין וכיצד אפסוק במחלוקת בין הנתבע לבינו. בהתייחס להשבת עלות התיקון - אני מקבלת את עדותו של הנתבע כי מדובר היה בשני תיקונים שונים בסכום מצטבר של 800 ₪. כפי שעולה גם מטופס המסירה של המכשיר למעבדה שלו בחודש ספטמבר 2012. תיקון אחד היה של מסך שבור. לפי דברי העדה היה סכום אחד של 550 ₪ וכן עוד סכום של 250 ₪ כפי שעולה מהדיווח שלה בקריאת השירות "הזנב". לדבריה היא קיבלה מהנתבע מתנה כרטיס סים וכאשר ביקשה להכניס אותו בחנות הנתבע אמר לה לעשות את זה בבית ובבית המכשיר לא נטען ולא נדלק. לפי הדיווח של התובעת לצד שלישי עלות תיקון המסך היה 250 ₪. העולה מעדויות אלה הוא כי התיקון שעליו שבה התובעת לחנות היה התיקון עליו היא שילמה 550 ₪. אני מאמינה לתובעת כי חזרה לחנות בגלל התיקון שעליו היא שילמה 550 ₪ אולם מעבר לגרסתה כי המכשיר שלא נדלק או נטען היא לא הציגה ראיות להוכיח שזה היה בגלל שהתיקון כשל. לכאורה זה היה צריך להתברר בעת מסירה המכשיר כמתוקן. הנטל נופל על כתפי התובעת להוכיח כי חזרה לביתה עם מכשיר שלא נטען ולא נדלק . היא לא הרימה נטל זה. היא גם לא הציגה חוות דעת להוכיח כי הנתבע גבה ממנה מחיר גבוהה מדי לסוג התיקון הנדרש. מדובר במכשיר ללא אחריות. סוף דבר הנתבע ישלם לתובעת סך של 1,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 21/5/13 ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן את אגרת בית המשפט בסך של 50 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21/5/2013 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הודעת צד שלישי נדחית. הנתבע ישלם לצד שלישי הוצאות בסך של 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. סלולר (תביעות)