מאבטח איבד את מקום העבודה בגלל תלונת שווא

מאבטח איבד את מקום העבודה בגלל תלונת שווא



עסקינן בתביעה כספית ע"ס 32,700 ₪, אשר הוגשה נגד הנתבעת בעילות של לשון הרע ובעילות לפי פקודת הנזיקין, כך ע"פ הנטען בכתב התביעה.
התובע, מאבטח במקצועו, שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו מאבטח מטעם חברת אבטחה, ב"הום סנטר" סניף קריית חיים.
ביום 15.1.2011 ולאחר שהנתבעת שהתה בחנות עם בעלה וביקשה לצאת ממנה, עשתה כן דרך המעבר לעגלות נכנסות, זאת חרף השילוט המורה על איסור יציאה ממקום זה.
התובע, אשר לטענתו הונחה ע"י הממונים עליו למנוע יציאת לקוחות דרך מעבר זה, חסם בגופו את דרכה של הנתבעת. לטענתו, הנתבעת הגיבה בצרחות לעיני הלקוחות והעובדים ואף הגישה נגדו תלונה במשטרה, בטענה כי הוא תקף אותה והכה אותה במכשיר הבדיקה "מגנומטר" שהיה בידו. היא אף טענה כי נפצעה במצח, באוזן ובראש עקב כך.

עקב הגשת התלונה, נפתחה נגד התובע חקירה פלילית בחשד לביצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. חצי שנה לאחר מכן נחקר התובע במשטרה והכחיש את כל טענות הנתבעת ומסר כי האירוע נקלט במצלמות האבטחה של הסניף וכי ההקלטות מראות כי אין ממש בטענת הנתבעת.


ביום 18.3.2012 הודיע האגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון פנים לתובע, כי עפ"י המלצת המשטרה הוחלט לבטל את רישיונו לשאת נשק וזאת בגין תקיפה חבלנית שביצע לכאורה.
לטענת התובע, שלילת הרישיון הביאה בסופו של יום להפסקת עבודתו ואיבוד מקור פרנסתו, זאת מפני שמעסיקתו טענה שאין לה תקן של מאבטח ללא רישיון נשק.
התובע הגיש ביום 5.4.2012 ערר על התליית הנשק וביום 30.8.12 התקבל הערר.
ביום 21.3.2013 לאחר חקירה שנמשכה יותר משנתיים, הוחלט ע"י המשטרה על סגירת התיק מפני שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדת התובע לדין.
התובע טוען כי תלונתה של התובעת הייתה תלונת כזב שהייתה בגדר הוצאת לשון הרע ונועדה להשפילו ו/או לבזותו ו/או לפגוע במשרתו ובמשלח ידו. עוד טען התובע כי התלונה הוגשה מתוך רצון לנקום על שמילא את תפקידו כראוי וחרף ידיעת הנתבעת שמדובר בתלונה כוזבת המוגשת בחוסר תום לב.
אשר לנזקים, טוען התובע כי זכאי הוא לקבל פיצויים בגין הוצאת לשון הרע בשל הפגיעה בשמו ובכבודו, התליית רישיונו, השעייתו מהעבודה, בשל אובדן פרנסה במשך חצי שנה ובגין עוגמת נפש.
מנגד, הכחישה הנתבעת את טענותיו של התובע כלפיה. היא אומנם מודה בכך שביקשה לצאת דרך מעבר לעגלות נכנסות ומסבירה זאת בכך שלא רכשה דבר מהחנות אלא באה עם בעלה להחזיר מוצר, שנרכש קודם לכן, ואולם כנגד טענות התובע בדבר התלונה הכוזבת טוענת היא כי התובע הכה אותה באמצעות המגנומטר שהחזיק בידו, בראשה ובאוזנה ופגע בה עם הברך שלו, כל זאת לעיני העוברים והשבים וכאשר היא רכונה על הרצפה וידיה פשוטות לפנים. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע נהג כלפיה באלימות וגסות, צעק עליה ודחף אותה לאחור, כאשר עקב הפגיעה, היא פנתה לרופא אשר אבחן אצלה שטף דם במצח, פגיעה באוזן ימין ורגישות למישוש בקרקפת משמאל.

לנתבעת הומלצו, עקב הפגיעות, 5 ימי מנוחה ומאוחר יותר הופנתה לרופאת עיניים שגם היא המליצה לה על מנוחה. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה מסמכים רפואיים שונים, המחזקים, לכאורה, את טענותיה בדבר הפגיעות שנגרמו לה עקב האירוע.


הנתבעת טענה כי תלונתה הוגשה ללא כל רצון נקמה וכי מדובר בתלונת אישה שהוכתה ע"י גבר זר ואלים, על לא עוול בכפה והיא ביקשה להדגיש כי סגירת תיק המשטרה הייתה מחמת חוסר ראיות ולא מחמת העדר אשמה, מה שמחזק את טענותיה בדבר התקיפה שהייתה.
הנתבעת טענה כי בכל מקרה, אינה קשורה לאיבוד מקום עבודתו של התובע וככל הנראה מעסיקיו החליטו מסיבותיהם שלהם להפסיק את עבודתו אצלם.
בדיון שמעתי את הצדדים וצפיתי בקלטת שצולמה במצלמות האבטחה של הסניף ותיעדה את האירוע. הקלטת נצפתה באולם ביהמ"ש ובנוכחות הצדדים במסך טלוויזיה גדול ולאחר הדיון ביהמ"ש צפה בה כמה וכמה פעמים על גבי מסך המחשב. בצפייה המאוחרת, מאחר והייתה ברזולוציה מתאימה יותר, ניתן היה להבחין בדברים שלא נראו במהלך הצפייה באולם. (בהקשר זה יצוין כי הצילום הוא במקטעים של 10 שניות ולא רציף, דבר המקשה במידה כזו או אחרת על הצפייה).

בצפייה המאוחרת ניתן היה להבחין בכך שהתובע דחף את הנתבעת לאחור בזמן שהייתה בתנועת כיפוף ונראה כי עקב כך היא נהדפה לעבר הרצפה וכי עברו מספר שניות טובות עד שהיא נעמדה על רגליה. כן ניתן היה להבחין בכך שלאחר שהנתבעת עמדה, היא פנתה לתובע והיה דין ודברים ביניהם במהלכו התקרבה אליו, הסירה בידה את שערה מעל המצח והצביעה ככל הנראה על חבלה ו/או סימן במצח וביקשה להראות לו אותם.


במסגרת הליך זה, ומאחר ואין מדובר בתביעה המוגשת כנגד התובע בעניין אותה תקיפה, איני נזקקת לקביעה פוזיטיבית בדבר התקיפה הנטענת, ואולם מנגד די בסרטון שהוצג בצד התיעוד הרפואי שצירפה הנתבעת, כדי להוביל למסקנה שאין מדובר בתלונה שהוגשה מתוך זדון אם כי בתלונה שהנתבעת האמינה, בעת הגשתה, כי היא שיקפה את אשר התרחש. ויש לזכור כי עקב אותה תלונה ולאחר שהמשטרה, ככל הנראה, צפתה בקלטת החליטה להמשיך ולחקור את המקרה.
סעיף 15(8) לחוק איסור לשון רע, תשכ"ה - 1965, קובע הגנה לפיה:

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה".
ברישא של סע' 15 לחוק נקבע כי הגנה זו קמה רק אם הפרסום נעשה בתום לב. לגבי טיבו של תום הלב הנדרש נפסק בפסק דין שניתן בע"א 788/79 ריימר נ' רייבר כי : "אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שעל פי אמונתו בוצעה ע"י פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן, אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".


ומיד ייאמר כי מניעיו של מגיש התלונה לחוד ואמונתו בנכונות תלונתו לחוד. ברגיל, מי שמתלונן אינו ממעריציו של הנילון ולא אחת מוגשת התלונה גם מתוך רצון לפגוע, אלא שאין ברצון זה, כשלעצמו, כדי לשלול את ההגנה בסע' 15 (8), ובהקשר זה נקבע בפס"ד ריימר : "לעתים קרובות למדי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על כך לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסירת מיד, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבור כן".
השאלה המכרעת, עת בוחנים את החיוב בעילה של לשון הרע, הינה איפוא אם הנתבעת האמינה בדברי תלונתה שעה שמסרה אותה למשטרה. שאלה זו יש להשיב לה לאור הראיות בתיק ועל סמך התשתית העובדתית המונחת לפני ביהמ"ש.
מצפייה בקלטת ומעיון בתיעוד הרפואי המצורף עולה, כך אני סבורה, כי הנתבעת האמינה כי הפגיעה שככל הנראה נגרמה לה באותו אירוע (אני שוב מפנה לאותו חלק בסרטון שבו היא מצביעה על סימני הפגיעה ומראה אותם לתובע), נגרמה עקב מעשיו של התובע. אומנם אין לשלול כי התלונה הוגשה גם כדי להעניש את התובע ואולם לא שוכנעתי כי מדובר בתלונת שווא כוזבת ו/או בתלונה המוגשת בזדון.

בהקשר זה יודגש כי התלונה הוגשה מיד לאחר המקרה, כאשר תחילה התלוננה הנתבעת על מעשיו של התובע לפני הממונים עליו בסניף ובהמשך במשטרה. כן יודגש כי הנתבעת המשיכה להיות במעקב רפואי גם לאחר כשבועיים מיום האירוע, כאשר לכאורה הדבר נעשה ללא קשר לתלונה שכבר הוגשה ודומה גם כי ללא מניע כספי כלשהו, שכן הנתבעת לא הגישה תביעת נזיקין נגד התובע, מה שמחזק את הקביעה כי הנתבעת האמינה שהתובע אכן תקפה.
יודגש כי אין בדברים אלה קביעה לפיה התובע תקף את הנתבעת, שכן הסרטון אינה מוביל למסקנה ברורה בעניין (ויש להניח כי זו הסיבה לסגירת תיק החקירה בסופו של יום) ואולם ההתרשמות מאותו סרטון הוא כי הנתבעת קיבלה מכה כלשהי תוך כדי האירוע (וייתכן כי זו היתה מהמתכת שתחמה את מיקום הכניסה לעגלות ו/או מאותן יריעות פלסטיק שחוברו אליה), כאשר נוכח תנועת הכיפוף בה היתה ונוכח דחיפת התובע, אין לומר כי האמונה שלה כי הוא זה שתקף אותה הינה מנותקת מהמציאות.
העובדה שבסופו של יום תיק החקירה נסגר ללא הגשת כתב אישום אינה יכולה ללמד כשלעצמה על תלונת שווא כוזבת, ויש לזכור כי התיק נסגר מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה.


אין בכוונתי להידרש לשאלה אם התנהלותו של התובע הייתה נקייה מרבב (גם בעניין הדחיפה לאחור), מפני שהשאלה אינה נדרשת לצורך הכרעה בתביעתו כנגד הנתבעת. די לנו בקביעה כי הנתבעת הגישה את התלונה בתום לב ומתוך אמונה ששיקפה את מצב הדברים בפועל כדי להגיע למסקנה כי לא ניתן לחייב את הנתבעת בעילה של לשון הרע.
גם בעילה של רשלנות לא מצאתי לחייבה, מאותה סיבה. אומנם בכדי לבחון שאלת רשלנותה של הנתבעת, נדרשים למבחן אובייקטיבי של רמת זהירות נדרשת, במובחן מהיסוד הנפשי שלה, אלא שבתי המשפט השונים, בדונם בתביעות שעילתן נובעת מהגשת תלונה, עשו לא אחת הקבלה בין תום ליבו של המתלונן לרשלנותו, כאשר הגישה הרווחת היא כי תלונה כנה לגורם מוסמך אינה מטילה חיוב בנזיקין.

כך גם בנוגע לעוולת הנגישה, אשר אחד היסודות שלה היו פתיחת ההליך בזדון.
מכאן ולאחר שקבעתי כי התלונה הוגשה בתום לב ומתוך אמונה כנה של הנתבעת כי הפגיעה שנגרמה לה באותו אירוע נגרמה עקב מעשיו של התובע, לא מצאתי מקום לחייבה בנזיקין או בעילה של לשון הרע.
לאור המקובץ, אני מורה על דחיית התביעה.
בנסיבות, לא מצאתי מקום לעשות צו הוצאות.
זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סמכות מאבטחים לעכב אדם

  2. זכויות מאבטחים בבתי משפט

  3. פציעת מאבטח במגרש כדורגל

  4. עבודה בימי מנוחה של מאבטח

  5. זכויות מאבטחי אישים בחו''ל

  6. תשלום למאבטח על עבודה בלילה

  7. אי הפרשות לפנסיה של מאבטחים

  8. פליטת כדור בעבודה של מאבטחים

  9. הפרשי נסיעות לעבודה של מאבטח

  10. תביעת פיצויים מאבטח תאונה עם נשק - אקדח

  11. החזר קנסות שנגבו ממשכורת של מאבטח

  12. זכות שומר / מאבטח לקבל נשק - תביעת פיצויים

  13. מאבטח איבד את מקום העבודה בגלל תלונת שווא

  14. פציעה באימוני כושר של מאבטח כתאונת עבודה

  15. הפרשי שכר מאבטח בגין נסיעות לימי ירי וקרב מגע

  16. תביעה לתשלום בגין הכשרות במהלך תקופת העבודה של מאבטח

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון