אחריות בעלים של כלב לנזקים שגרם כלבו לכלב אחר

אחריות בעלים של כלב לנזקים שגרם כלבו לכלב אחר: היא הסוגיה העומדת במוקד התביעה שלפניי. הצדדים ועיקרי טענותיהם: בהתאם לטענות התובעת, ביום 19.4.2013 היא טיילה עם כלבה במדשאה בכיכר המדינה בתל-אביב, כאשר הרשות המקומית מתירה לשחרר כלבים במקום. כלבה היה משוחרר. אותה העת שהה במקום אחיו של התובע, עם כלבו של אחיו, שהיה אף הוא משוחרר. התובעת מוסיפה וטוענת כדלקמן: "כלבם התקרב אל כלבי, ואייל בן שלום תפס את כלבו וקשר אותו במהרה לעץ. יש להזכיר כי מדובר באזור המיועד לשחרור כלבים ואין סיבה לקשור כלב אם לא מתוך ידיעה שהוא מסוכן" (סעיף 3 לכתב התביעה). "כאשר כלבי חלף בסמוך לעץ אליו נקשר כלב הנתבע - תקף אותו כלבו של הנתבע ופצע אותו פציעה עמוקה" (סעיף 4 לכתב התביעה). התובעת הדגישה שכלבה הוא כלב רגוע שמעולם לא תקף כלב, על כן יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי המשקף את הנזקים הכרוכים בטיפול בכלב (עלות הטיפול בכלב שנפצע הסתכמה בסך של 832 ₪), וכן לפסוק פיצוי נוסף הנושא אופי עונשי. התובעת עתרה בבקשה לפסוק לה פיצוי ע"ס כולל של 1,500 ₪. הנתבע הדגיש שכלבו אינו תוקפני או מסוכן והוא לא היה מעורב בעבר באירוע של תקיפה. לטענתו, כלבו היה קשור מאחר ואחיו אייל, שאינו תושב העיר תל-אביב, לא ידע שניתן לשחרר כלבים באותה גינה, לא היה לו ניסיון רב בהשגחה על כלבו של התובע והוא בחר לנהוג משנה זהירות, כדי להימנע ממקרים כמו המקרה שבסופו של יום אירע. הנתבע הדגיש: "אפילו במידה ושחרור כלבים אכן היה מותר בגן באותה העת, אין זה אומר כי אחריותו של בעל הכלב מוסרת כאשר הוא משחרר את כלבו בגן האמור. הגן אינו מגודר ומלא עוברים ושבין בהם זקנים ותינוקות. האחריות בזמן שחרור כלב בגינה (ובפרט, גינה שאינה מגודרת ותחומה) מוטלת על בעלי הכלב המשוחרר" (סעיף 5 לכתב ההגנה). הנתבע הוסיף: "אם אכן חשבה התובעת שכלי הינו כלב מסוכן (כפי שמופיע בסעיפים 3-5 בכתב התביעה) הייתה אמורה למנוע מכלבה להתקרב לכלב שכזה ....". הנתבע מונה שתי אפשריות המסבירות את התנהלות התובעת: האחת - "התובעת איננה (או לא הייתה בשליטה מלאה על כלבה בזמן המקרה האמור) ..."; השנייה - "תשומת הלב של התובעת לא הייתה ממוקדת בכלבים ..." (סעיפים 6(א) ו - 6(ב) לכתב ההגנה). דיון והכרעה: הדין החל: ההוראות המתייחסות לאחריות בכל הקשור להיזק על-ידי כלב מובאות בסעיף 41א ו - 41ג (סימן ד'1 שכותרתו "היזק על-ידי כלב") לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין"): "41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים". 41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה - (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים. 41ג. אין סימן זה גורע מזכויות אחרות לפי פקודה זו או לפי כל דין אחר". מבחינה עקרונית, פקודת הנזיקין עוסקת בנזקים שנגרמו לאדם. השאלה הינה, האם ניתן להחיל את הוראות סעיפים 41א ו - 41ג בפקודת הנזיקין גם ביחס למקרים בהם הנזק שגרם כלב נגרמו לבעל חיים ולא לאדם. במילים אחרות, האם בעלי החיים ראויים לאותה ההגנה שבחר המחוקק להעניק לאדם בפקודת הנזיקין. בית המשפט העליון פסק ש"נקודת המוצא היא ש"חברה נאורה נמדדת לא רק ביחסה לבני אדם אלא גם ביחסה לבעלי החיים" (מתוך דברי ההסבר להצעת חוק צער בעלי חיים, תשנ"ב-1992, עמ' 298)" (בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ''ד נה(1) 769 (1998)), כאשר החובה להגן על בעלי חיים מבוססת בראש ובראשונה על הטעם המוסרי, עליו עמד כב' השופט מ' חשין בציינו: "תחושת החמלה שאנו חשים כלפי בעל-חיים שמתעללים בו נובעת ממקום עמוק בלבנו, מרגש המוסר שבנו, רגש הנחרד נוכח פגיעה בחלש ובחסר-ההגנה. צווינו מלידה להגן על החלש, ובעלי-חיים הם חלשים. בעל-חיים ליד האדם הוא כילד, תמים וחסר-הגנה. התעללות בילד תזעזע אותנו וכן היא התעללות בחיה. החיה - כמוה כילד - הינה תמימה. אין היא מכירה ברוע ואין היא יודעת כיצד להתמודד עימו. החיה מתקשה להגן על עצמה מפני האדם, והמלחמה בין האדם לבין החיה היא מלחמה בין מי שאינם שווים. האדם מצווה אפוא להגן על החיה כחלק מן הציווי המוסרי להגן על החלש" (רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3) 832, 858 (1997). עקרונות מוסריים אלו עומדים בבסיס ההגנה שמעניק הדין הישראלי לזכויות בעלי חיים, ובנסיבות העניין, כאשר אין הוראה בפקודת הנזיקין המסייגת באופן חד משמעי את תחולת הוראות סעיפים 41א - 41ג לפקודת הנזיקין לאדם בלבד, יש לקבוע שההוראות כאמור מסדירות גם את זכויות בעלי החיים, באופן שכאשר כלב הסב נזק לבעל חיים, יהיה בעליו של הכלב שהזיק אחראי, אלא אם יתקיים אחד מהסייגים הקבועים בסעיף 41ב לפקודת הנזיקין (כל זאת לאחר בחינת קיומו או העדרו של אשם תורם מצד בעליו של הכלב שנפגע, כך במקרה הנדון, כאמור להלן). הלכה למעשה, הערכאה הדיונית בחנה את שאלת האחריות, במקום בו נגרם נזק לבעל חיים, על יסוד הוראות סעיפים 41א - 41ג בפקודת הנזיקין (ת"א (ת"א) 19281/06 הנדלמן רוז נ' אילנה גור (24.3.2008); ת"ק (פ"ת) 1481/06 לאוניד פונק נ' איתן מנצור (25.9.2006); ת"ק (רח') 1889-01-12 דני סדיקוף אבוטבול נ' ברוך אבינדב (29.8.2012); ת"ק (רח') 5329-04-12 מאור זיו נ' יגאל שטיינמץ (8.8.2012); ת"ק (נת') 9120-04-11 זוהר חן נ' נועה ארגמן (24.10.2011); ת"ק (ת"א) 4763-03-08 יורם כהן נ' קארין שגיא (21.8.2008)). אשם תורם: בע"א (י-ם) 2432/08 לוסיאן גלרטר נ' דבורה גוגנהיים (4.1.2009), פסק בית המשפט המחוזי (ברוב דעות) כי הוראות סימן ד'1 בפקודת הנזיקין אינו שוללות ייחוס אשם תורם לניזוק. בית המשפט קבע כדלקמן: "... הוראות סימן ד1 אינן מטילות אחריות מוחלטת אלא אחריות חמורה, שהרי קיימות הגנות מסוימות. הוראות סימן ד1 נותנות בידינו שני "מסלולים" להחלת אשם תורם: האחד, מתוך ההגנות עצמן. השני, הוראת סעיף 41ג' שכותרתה "שמירת דינים" - אין סימן זה גורע מזכויות אחרות לפי פקודה זו או לפי כל דין אחר". סעיף 68 לפקודת הנזיקין מורה על אפשרות קיום של אשם תורם מצידו של הניזוק". גישה שונה רואה בהגנות הקבועות בסעיף 41ב בפקודת הנזיקין הגנות יחידות, באופן שאין מקום לבחון אפשרות לייחס לניזוק שננשך על ידי כלב אשם תורם. פרופ' אריאל פורת (בפרק "דיני הנזיקין", ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג (א' רוזן צבי, עורך), 301, 344 - 347)) מונה מספר נימוקים התומכים בעמדה זו. נימוק אחד: "הבעלים של הכלב יוצר סיכון, לעיתים סיכון רב, כלפי עוברי-אורח בעצם החזקת הכלב .... עצם בחירתו להחזיק בכלב עשויה להצדיק מסקנה זו"; נימוק שני: "בעלים של כלב יכול להתגונן מפני הסיכון שתוטל עליו אחריות נזיקית על-ידי רכישת פוליסת-ביטוח מתאימה"; נימוק שלישי: "הטלת אחריות על הבעלים של הכלב מוצדקת בלי ספק משיקולי הרתעה.... ההנחה היא, שהבעלים של הכלב הוא זה היודע טוב יותר מכל אחד אחר כיצד לנהוג על-מנת שמידת הסיכון מכלבו תפחת למינימום. אם הוא שנושא בנזקים, יש בסיס לסברה שיעשה את המירב למניעתם". כאשר הניזוק הוא כלב, ניתן להיווכח שיחסי הכוחות בין המזיק לניזוק שווים או דומים. מידת הסיכון הנשקפת מהניזוק (אף הוא כלב) זהה או דומה למידת הסיכון הנשקפת מהמזיק, שיקול ההרתעה פועל באופן שווה כלפי שני הגורמים (הכלב המזיק והכלב הניזוק), בעליו של הכלב הניזוק אמור אף הוא להכיר את כלבו, אופיו וטבעו, והוא יכול לפעול למניעת אירוע של תקיפה באופן זהה או דומה לאופן בו יכול לפעול בעליו של הכלב המזיק. בנסיבות כאמור, אין הצדקה למנוע מבעליו של הכלב שהסב נזק לטעון לקיומו של אשם תורם מצד בעליו של הכלב שניזוק, ובמצב דברים כאמור, על יסוד הוראת סעיף 41ג לפקודת הנזיקין ופסק הדין שניתן בע"א (י-ם) 2432/08 לעיל, ראוי להכיר בקיומה של הגנת אשם תורם. לאחר בחינת כתבי הטענות, העדויות, הראיות והמוצגים, הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל, בחלקה. לא נטען וממילא לא הוכח שכלבו של הנתבע הוא כלב מסוכן, כהגדרת ביטוי זה בסעיף 1 לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ג-2002, ובמערכת היחסים שבין התובעת לנתבע, מצאתי את שני הצדדים אחראים לקרות האירוע. על בעליו של כלב מוטלת החובה לשמור ולפקח על כלבו. חובה זו נותרת בעינה גם במקום ציבורי שמותר לשחרר בו כלבים. בעליו של כלב אמור להכיר את כלבו, טבעו ואופיו, כאשר היקף ואופי הפיקוח של הבעלים נגזר, בין היתר, מהתנהגותו הידועה של הכלב. התובעת ציינה כאמור בכתב התביעה: "כלבם התקרב אל כלבי, ואייל בן שלום תפס את כלבו וקשר אותו במהרה לעץ"(סעיף 3 לכתב התביעה). כלבים נוהגים להתקרב האחד אל השני, לנבוח ולשחק יחדיו. לעיתים יחסי הכוחות אינם שווים, כאשר כלב אחד גדול והשני קטן וכיוצא בזאת. משהבחינה התובעת שכלבו של הנתבע התקרב אל כלבה ואחיו של הנתבע הזדרז לקשור את הכלב, היה עליה להסיק שאין מקום לאפשר לכלבים להתקרב האחד אל השני. אחיו של הנתבע נקט אמצעי זהירות. ראשית, הוא קשר את הכלב (עמ' 2, ש' 10); שנית, מעדותו עולה שהוא נותר כל העת בסמוך לכלב (עמ' 3, ש' 21 - 22); שלישית, כאשר כלבה של התובעת התקרב למקום ובין הכלבים החלה התגוששות הוא משך את כלבו של הנתבע לכיוונו, על מנת להרחיקו מכלבה של התובעת (עמ' 2, ש' 13 - 14); מעבר לכך לא יכול היה אחיו של הנתבע לעשות דבר. התובעת, מאידך, שחררה את כלבה (למרות שהיה לה חשש מהקרבה בין כלבה לכלבו של הנתבע). כמו כן, לא שוכנעתי שהיא נותרה במרחק קרוב מאוד לכלבה (על אף האמור בעמ' 1, ש' 14). עד ההגנה, אחיו של הנתבע העיד: "הכלב של התובעת התקרב, התובעת הייתה די רחוקה משם, הכלב שלי שכב על הרצפה בצל ...." (עמ' 2, ש' 13). אציין שעדותו כאמור של מר איל בן שלום מהימנה עלי. לו הייתה התובעת מקפידה להשגיח על כלבה, להוסיף ולקשור אותו (בנסיבות העניין, כאשר היא הבחינה בניסיון של כלב זר להתקרב אל כלבה, עד אשר אחיו של הנתבע קשר את הכלב, היה עליה לעשות כן), ובכל מקרה - לצעוד לצידו, על מנת שיתאפשר לה לקרוא לו מיד אם יסתבר שהוא החל להתגושש עם כלב אחר, היה ניתן למנוע את אירוע הנשיכה. כלבו הקשור של הנתבע היה מצוי בעמדת נחיתות ביחס לכלבה של התובעת. הטריטוריה שלו התפרסה על פני שטח מצומצם, בקרבה לעץ, בהתאם לאורך הרצועה. התובעת - בעצם שחרור כלבה מהרצועה והימנעותה מלשמור ולפקח עליו - אפשרה לכלבה להשיג את גבול אותה הטריטוריה. אחריותו של הנתבע נובעת מעצם העובדה שכלבו הוא שנשך את כלבה של התובעת, כאשר לא חלה אחת מההגנות הקבועות בסעיף 41ב לפקודת הנזיקין. אחריות התובעת נובעת מעצם הימנעותה מלהקפיד להשגיח על כלבה (בשים לב לנסיבות העניין, כאמור לעיל), להוסיף ולקשור אותו ולצעוד לצדו, על מנת להבטיח שיתאפשר לה לקרוא לו מיד אם יסתבר שהוא החל להתגושש עם כלב אחר. אני מעריך את היקף אחריותו של כל אחד מבעלי הדין בשיעור של 50%. שיעור הנזק: עלות הטיפול בכלב הסתכמה בשיעור של 832 ₪. אני מעריך את הטרחה שנגרמה לתובעת בשיעור של 400 ₪. שיעור הנזק הכולל הינו 1,232 ₪. חלקו של הנתבע (50%) מסתכם בשיעור של 616 ₪. על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת בתוך 30 יום מהיום סך של 616 ₪, בצירוף אגרת משפט ע"ס 50 ₪, כל זאת בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין, כאשר שני הצדדים נמצאו אחראים לקרות האירוע במידה זהה, איני עושה צו להוצאות. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי - בתוך 15 יום. כלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלב