תביעה כספית על סך 32,000 ₪ טענות התובעת התובעת, עורכת דין במקצועה, רכשה מהנתבעת שני מכשירי טלפון מתקדמים, מחשב נייד, מודם תקשורת אלחוטי למחשב ושירותים סלולריים, לצרכי משרדה. עלות הציוד אותו רכשה התובעת נפרסה ל 36 תשלומים חודשיים. כן הוסכם על עלות חודשית קבועה בעבור חבילת תקשורת. במעמד העסקה התבקשה התובעת לספק אמצעי תשלום. לטענת התובעת, נציגת השירות בדקה במערכת המחשוב ואמרה לה, כי קיים כרטיס אשראי על שמה, מתקופה בה היתה מנויה של הנתבעת, לפני מספר שנים, וכי ניתן לשלם בעבור המכשירים והשירותים הסלולריים באמצעות אותו כרטיס. לטענת התובעת היא לא ידעה באיזה כרטיס מדובר שכן לא השתמשה באותו כרטיס מספר שנים, אך נציגת השירות ומנהלת השירות בדקו הענין ואשרו לה השימוש באותו כרטיס. זאת חרף העובדה שהתובעת לא ידעה פרטי הכרטיס ומבלי שבקשו מהתובעת כלל להזדהות. לאחר חודשיים התברר לצדדים, כי הכרטיס אשר חויב בגין העסקה שייך לאחיה של התובעת ולא לה והאח אסר על הנתבעת לחייב הכרטיס בגין אותה עסקה. לאור זאת לא היה כל אמצעי תשלום באמצעותו יכלה התובעת לשלם את החשבונות החודשיים בעבור הציוד והשירותים ונוצר חוב כספי שלה כלפי הנתבעת, בגין הציוד והשירותים אותם רכשה. התובעת בקשה לשלם לנתבעת באמצעות הוראת קבע, אך לטענתה הנתבעת סרבה לקבל תשלום בהוראת קבע וכן דרשה כי תשלם את מלוא היתרה בעבור מכשירי הטלפון והמחשב בתשלום אחד. בפי התובעת טענות נוספות הנוגעות לחובה לנתבעת: לטענתה, הובטח לה במעמד העסקה, כי התשלום החודשי הכולל בעבור כל אחד ממכשירי הטלפון יעמוד על 100 ש"ח וסך הכל תשלם 300 ש"ח בעבור כל העסקה כתשלום קבוע, אך בפועל התברר לה כי עליה לשלם מדי חודש סכום של כ- 1,000 ש"ח. כן היא טוענת כי הנתבעת דורשת ממנה סכום מופרז ומופקע בעבור שירותי גלישת אינטרנט בחו"ל. בנוסף היא טוענת לכשלים שונים בציוד ובשירותים הסלולריים אותם קבלה. לטענת התובעת היא היתה מעונינת להגיע עם הנתבעת להסדר לתשלום יתרת חובה, אך הנתבעת סרבה לכך בזדון, על מנת להגדיל את החוב ולנפחו באופן לא הוגן. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעת הפסיקה לספק לה שירותים סלולריים ונתקה את קווי הטלפון שלה באופן חד צדדי עד ששלמה במזומן חלק מהתשלומים, דבר אשר גרם לה לנזקים קשים ופגע במוניטין המקצועי שלה ובשמה הטוב. בכתב התביעה התיחסה התובעת גם לארוע בחודש יוני 2012, במהלכו הגיעה למרכז שירות של הנתבעת על מנת לשלם חשבון חודשי במזומן. באותו מעמד "הוחרם" מכשיר הטלפון של התובעת על ידי אחד מעובדי הנתבעת למשך מספר שעות, עד שהתחייבה לשלם במזומן גם את החשבון החודשי הבא. לאור כל אלה, עותרת התובעת לפיצוי בסך 32,0000 ש"ח ולביטול חובה לנתבעת. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כטענת סף, כי נגד התובעת קיימים הליכי הוצאה לפועל של חובה כלפי הנתבעת, המתנהלים בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, תיק 01-50030-13-13, וכי כל טענותיה אמורות לעלות שם במסגרת הליך התנגדות להוצאה לפועל ולא כהליך של תביעה נפרדת. במישור העובדתי טוענת הנתבעת, כי התובעת היא שמסרה את פרטי כרטיס האשראי של אחיה לצורך התשלום וכי פרטי כרטיס זה הוזנו במערכת עוד בשנת 2006 והיא שבקשה לחייב כרטיס זה לצורך תשלום בעבור השירותים והציוד אותם רכשה. הנתבעת הכחישה טענותיה של התובעת, כי סרבה לקבל אמצעי תשלום אחר תחת כרטיס האשראי שבוטל וכן כפרה ביתר טענותיה של התובעת ביחס לנזקים אשר נגרמו לה. דיון והכרעה ניתן לחלק את התביעה לשני חלקים: חלק אחד של התביעה הוא בגין נזקים לא ממוניים אשר לטענת התובעת נגרמו לה בשל התנהלותה של הנתבעת, ובהם הפגיעה ביחסיה עם אחיה, הפגיעה במוניטין שלה ובשמה הטוב, נזקים שנגרמו לאחיה בשל חשיפת פרטי האשראי שלו ועוד. חלקה השני של התביעה הוא למעשה התמודדות של התובעת עם הליכי הגביה אשר ננקטים נגדה. למעשה היא תובעת מעין "סעד הצהרתי", לפיה חובה כלפי הנתבעת בטל, או קטן במידה ניכרת מאשר היא נתבעת לשלם. במישור זה טוענת התובעת כי הובטח לה תשלום חודשי נמוך בהרבה מאשר חויבה בו בפועל, כי הנתבעת סרבה לקבל ממנה אמצעי תשלום חלופי על מנת שחובה יצבור רבית ויתפח, כי חויבה בסכומים מופרזים בגין שירותי גלישה וכי היו תקלות וכשלים בציוד אשר סופק לה ובשירותים אותם קבלה. התביעה הנזיקית לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, ששמעתי את התובעת והתרשמתי מעדותה ומעדות העד מטעמה, מר אלחמור, לא ראיתי כי התובעת עמדה בנטל לשכנע בטענותיה, לא במישור האחריות ולא במישור הנזק. מטענות הצדדים עולה בבירור, כי שורש הרע בקשר בין הצדדים והמקור לנזקים הנטענים, טמון בשימוש בכרטיס האשראי של אחי המתלוננת לצורך תשלום בעבור העסקה. אין מחלוקת כי כרטיס האשראי אשר חויב בגין העסקה שייך לאחי המתלוננת, וכי לאחר חודשיים הופסק השימוש בו. משם נוצרה הבעיה, עקב כך שלא נמצא אמצעי תשלום חלופי מוסכם. לפיכך המחלוקת העקרית בה יש להכריע היא, מדוע חויב כרטיס האשראי של האח בתשלומי העסקה אותה בצעה התובעת. מטענות הצדדים ועדויות התובעת והעד מטעמה עולה, כי פרטי הכרטיס נמסרו לנתבעת על ידי התובעת. אבהיר: ראשית לטענת התובעת, כי כלל לא נדרש ממנה להזדהות באמצעות תעודה בעת ההתקשרות (סע' 5 לכתב התביעה): מעבר לחוסר הסבירות שבטענה, דבריה של התובעת בנקודה זו נסתרו מפורשות על ידי העד מטעמה, אשר העיד כי התובעת הציגה תעודת זהות לבקשת הפקידה. כמו כן, הנתבעת צרפה לכתב ההגנה צילום של רשיון עריכת הדין של התובעת (נספח ב') משנת 2011, אותו מסרה לנתבעת. מכאן עולה שטענת התובעת, כי הנתבעת לא וידאה זהותה אינה נכונה. ענין זה משליך גם על משקלן של יתר הטענות. שנית, טוענת התובעת כי נציגת השירות של הנתבעת חיפשה במאגרי הנתבעת אחר לקוחות בשם "אמסלם", על מנת לחפש אמצעי תשלום. כך, בצורה אקראית, הגיעה אל פרטי הכרטיס של אחי התובעת, והציעה לתובעת לחייב כרטיס זה - וכל זאת מבלי לזהות את התובעת באמצעות תעודה, וחרף העובדה שהתובעת לא ידעה דבר אודות הכרטיס. הטענה רחוקה מאוד מלהשמע סבירה או משכנעת. קשה לקבל הטענה, כי הנתבעת, או כל ספק שירות סביר אחר, יחפש אקראית פרטי לקוח בעל שם דומה ויסכים לחייב את אותו לקוח בעבור שירותים אותם מקבל לקוח אחר. קשה גם לקבל כי לקוח סביר יסכים לדרך תשלום מעין זו. מעבר לחוסר הסבירות שבגרסת התובעת, עולה השאלה, מהיכן סברה התובעת כי ישולם בעבור הציוד והשירותים אותם רכשה: מעדותו של מר אלחמור עלה, כי הגיע למשרדי הנתבעת יחד עם התובעת על מנת לרכוש הציוד. לדבריו, בשיחה עם נציגת השירות נאמר לה על ידי התובעת ועל ידו שאין להם כרטיס אשראי. גם התובעת טענה בכתב התביעה, כי לא ידעה לומר לפקידה מהם פרטי כרטיס האשראי, שכן לא עשתה בו שימוש מזה מספר שנים. בין אם לא היה לתובעת כרטיס אשראי כלל (כפי שהעיד מר אלחמור) או היה לה כרטיס שלא השתמשה בו שנים ולא זכרה את עצם קיומו (כפי שטענה היא), לא ניתן לקבל הטענה, שהתובעת סברה בתום לב שיש לנתבעת פרטי כרטיס אשראי תקין שלה, ממנו תשלם בעבור הציוד והשירותים אותם רכשה. הנתבעת מנגד, צרפה לכתב ההגנה את כרטסת "היסטוריית אמצעי תשלום ללקוח" של התובעת (נספח ו'), בה הופיעו פרטי כרטיס האשראי של אחי התובעת על שמה. המסקנה העולה מכך היא, כי התובעת היא שמסרה לנתבעת בשלב מסוים את פרטי האשראי של אחיה, לצורך ההתקשרות הנוכחית או התקשרות קודמת, ולא הנתבעת היא ששלפה הפרטים באקראי, מתוך תיקיית הלקוח של האח. גם לוּ הייתי מקבל את מלוא גרסתה העובדתית של התובעת ביחס לאופן ההתקשרות עם הנתבעת, הרי שלכל הפחות היא עצמה עיניה ביחס לאפשרות שלא ניתן לשלם בעבור הציוד והשירותים באמצעות כרטיס האשראי. כזכור, מר אלחמור העיד שלא היה לתובעת כרטיס אשראי והתובעת טענה כי לא לאיזה כרטיס אשראי מתכוונת נציגת השירות, שכן לא השתמשה באותו כרטיס שנים. לכל הפחות בנסיבות אלו, התובעת היתה אמורה לודא כי אכן מדובר בכרטיס אשר היא רשאית לעשות בו שימוש כדין. התובעת בחרה שלא לברר אלא "זרמה" עם הפרטים אשר היו בידי הנתבעת, מבלי לנסות לברר שמא טעות ביד הנתבעת. התובעת טענה, כי עקבה אחרי חשבון הבנק שלה על מנת לודא שהחיוב לנתבעת אכן יורד. לאחר חודש משראתה שחשבונה אינו מחויב, היה עליה לפנות לנתבעת מיוזמתה, על מנת לברר הענין,. התובעת לא יכלה לצפות שיד נעלמה תשלם עבור הציוד והשירותים אותם רכשה, מבלי שחשבונה מחויב בהם. משכך, גם לוּ הייתי מקבל טענות התובעת, כי הנתבעת התרשלה בכך שהשתמשה בכרטיס האשראי של אחי התובעת, הרי שהתנהלותה של התובעת מקימה אשם תורם בשיעור מלא. כל זאת נאמר למעלה מן הצורך, שכן כפי שהבהרתי למעלה, לא קבלתי את גרסתה העובדתית של התובעת ביחס לאופן ההתקשרות. כאמור, השימוש בכרטיס האשראי של אחי התובעת הוא שורש הרע ביחסי הצדדים והמקור לארועים הנזכרים בכתב האשום. לנוכח העובדה שהאחריות לענין זה רובצת על התובעת, הרי שגם כל יתר התקלות אשר נבעו מהשמוש רובצות לפתחה ואינן מקימות אחריות נזיקית של הנתבעת. אתיחס לראשי הנזק הנטענים: הפגיעה במערכת היחסים בין התובעת לאחיה, מעבר לענין שלא הוכחה ולא נשמעו לגביה עדויות, נובעת מהשימוש בכרטיס האשראי שלו. לנוכח העובדה שהאחריות לענין זה רובצת על התובעת, כך גם האחריות לפגיעה ביחסים. הטענות בענין הפגיעה במוניטין של התובעת ובשמה הטוב לא הוכחו ולוּ לכאורה, אלא נטענו על דרך הסתם, מבלי לתמוך אותן בעובדות. גם הטענות לענין הפגיעה בתפקודה העסקי של התובעת בשל ניתוק מכשירי הטלפון נטענו בצורה כוללנית, מבלי לפרט מועדי הניתוק ומשכו. הנתבעת הבהירה, כי נתקה הטלפונים לשיחות יוצאות בלבד, על מנת להקטין את נזקה כתוצאה מאי תשלום חובה של התובעת והתובעת לא חלקה על כך. אין ספק, כי חסימת שיחות יוצאות גורמת לחוסר נוחות ברור. עם זאת, לנוכח העובדה שהתובעת לא שלמה בעבור השירותים אותם קבלה, קמה לנתבעת הצדקה לנקוט צעד זה. אוסיף, כי הנתבעת בחרה בצעד מידתי, של חסימה שיחות יוצאות בלבד. ניתן היה להשיג את התובעת והיה בידה להתקשר מטלפונים אחרים, ככל שנדרשה לכך. לא הוכח כל נזק שנגרם לתובעת בפועל בשל חסימת השיחות היוצאות. נזק שנגרם לאחי התובעת בשדל השימוש בכרטיס האשראי שלו: מעבר לכך שהתובעת אינה יכולה לתבוע את נזקיו של אחיה, הרי שבדיון עלה כי הוא קיבל החזר כספי מהנתבעת ולפיכך לא נגרם לו נזק ממון. לאור כל אלה, לא הוכחה בפני אחריות של הנתבעת לנזקיה של התובעת. על פי העובדות שהתבררו בפני, התובעת היא שבקשה לעשות שימוש בכרטיס האשראי של אחיה, למרות שלא נתן לכך הסכמתו, ומכאן נבעו כל נזקיה. האחריות לענין זה רובצת לפתחה ולא ניתן לגלגלה הלאה. גם היקף הנזקים להם טוענת התובעת לא הוכח בפני, ולו לכאורה. לנוכח העובדה כי קבעתי שהנתבעת איננה אחראית לנזק, לא ראיתי לדון בשאלה האם יש מקום לפסוק סכום כולל, על דרך האומדנה. לאור האמור למעלה, דוחה חלק זה של התביעה. הטענות ביחס לגובה החוב כאמור, חלקה השני של התביעה מתיחס לחובה של התובעת לנתבעת. התובעת לא שלמה לנתבעת סכום ניכר ומתנהל נגדה הליך בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, לגביית חוב של למעלה מ 30,000 ש"ח. התובעת העלתה טענות רבות כנגד גובה החוב. בין היתר טענה, כי הוטעתה במהלך המו"מ לחשוב שהסכום החודשי אותו תשלם בעבור שני טלפונים מתקדמים, מחשב נייד ומודם וכן חבילת שירותי תקשורת של זמן שיחות ומסרונים, עומד על כ- 300 ש"ח ואילו בפועל נדרשה לשלם כ- 1,000 ש"ח לחודש. אציין לענין זה, כי הנתבעת הציגה את הנספחים לחוזה ההתקשרות עם התובעת, בהם פירוטי הסכומים בעבור הציוד והשירותים הסלולריים, חתומים על ידי התובעת. הסכומים הנקובים שם אינם מתישבים עם הנטען על ידי התובעת. כן טענה התובעת לכשלים בשירותים אותם קבלה ולחיוב בסכום מופרז בגין שירותי גלישה בירדן. לאור כל אלה, בקשה התובעת, בסעיף 21 לכתב התביעה, "להורות לנתבעת למחוק את החוב שהצטבר במכוון כנגד התובעת". ראשית, מדובר בתביעה לסעד הצהרתי, אשר אינו בסמכותו של בית המשפט לתביעת קטנות (ר' סע' 60 לחוק בתי המשפט). אוסיף על כך, שמתנהלים בין הצדדים הליכים בלשכת ההוצאה לפועל בגין חוב זה ממש. הליכי ההוצאה לפועל קדמו להגשת התביעה שבפני, ודין טענותיה של התובעת ביחס לגובה החוב להתברר במסגרת הליך התנגדות להוצאה לפועל ולא במסגרת של תביעה נפרדת בבית משפט אחר. המסגרת הסטטוטורית שנקבעה לענין זה ברורה (סע' 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967). לא ניתן לעקוף ההסדר שנקבע בחוק ההוצאה לפועל, בדרך של הגשת תביעה לבית משפט אחר, בו מתבקש סעד הצהרתי, לקבוע כי החוב בטל. בודאי שלא ניתן לתבוע כי הנתבעת תשלם מראש לתובעת, את הסכום אותו היא מבקשת לגבות ממנה בהוצאה לפועל. משנפתחו הליכי הוצאה לפועל, רשאית התובעת להגיש התנגדותה לביצועם, במסגרת הזמנים הקבועה. אם חלף המועד להגשת התנגדות, הרי שקיים פסק דין נגד התובעת, בגין חובה לנתבעת, המהווה מעשה בית דין ולא ניתן לדון בחוב זה שנית. ר' לענין זה ת"א (נצ') 48826-12-12, תדיראן נ' חמדאן, שם נפסק: "בהתאם לכלל של מעשה בית דין, מקום בו ניתן פסק דין במחלוקת בין הצדדים, בית המשפט לא יזדקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים המבוססת על עילה זהה (ע"א 246/66 קלוג'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 562, 583). מבחן זהות העילה בהקשר של מעשה בית דין, פורש בפסיקה באופן מרחיב, ככולל עילות הזהות ביסודן אף אם לתביעה המאוחרת נוספו רכיבים ופרטים שלא נכללו בתביעה הראשונה, ותוך מתן חשיבות לדמיון בתשתית העובדתית והאינטרס המוגן בשני ההליכים (ע"א 2035/03 לב יסמין בע" מ נ' ת.ג.י בע"מ, פ"ד נח(6) 447). בענייננו, המשיב הוא "הנתבע" על-פי השטרות שהוגשו לביצוע, ומכאן, בהתאם לחלק מהגישות שהובעו בספרות ובפסיקה, אפשר שאין כלפיו, בכובעו כתובע, מעשה בית דין במובן של השתק עילה. אלא שההלכה הפסוקה הכירה, בסיטואציה של מתן פסק דין בהיעדר הגנה, בקיומו של השתק/מניעות כלפי נתבע, אשר נמנע מלהתגונן, מלתבוע בתביעה מאוחרת את התובע בהליך הראשון על בסיס טענות אותן היה יכול להעלות בהליך הראשון. וכך נאמר לעניין זה ברע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה וינשטיין, פורסם במאגרים, מפי כב' השופטת נאור: "המחוקק קבע כי כאשר מוגשת תביעה על הנתבע להתגונן (או להגיש בקשת רשות להתגונן, לפי העניין). אם לא עשה כן - נסחפה שדהו. בלשון משפטית אומר כי קיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלות בהתדיינות קודמת בין הצדדים וחליפיהם." הדברים יפים גם לעניננו. לאור האמור לעיל, לא אכריע בטענותיה של התובעת ביחס לגובה החוב, שכן ענין זה מסור לסמכותו של ראש ההוצאה לפועל הדן בהליך שבין הצדדים. היה על התובעת להעלות טענותיה שם, במסגרת של התנגדות לבקשת הביצוע, בכפוף לסדרי הדין והמועדים באותו הליך. לפיכך, אינני קובע כל ממצא ביחס לטענותיה של התובעת במישור החוב, אלא דוחה תביעתה בענין זה על הסף. סיכום לאור האמור למעלה, דוחה התביעה. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסך 750 ש"ח.מחשבים ואינטרנטספקי אינטרנט (תביעות)טלפון