הפרש פיצויי פיטורים, החזר דמי הודעה מוקדמת ודמי הבראה

בתביעה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום הפרש פיצויי פיטורים, החזר דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, דמי חגים, הפרש פדיון חופשה, החזר נסיעות והפרשות לפנסיה, סה"כ ביקשה התובעת במסגרת התביעה נשוא פסק הדין, לחייב את הנתבעת בסכום של 22,814 ₪.

את הדיון בתביעה נפתח בהצגת הצדדים; משם נפנה להצגת תביעת התובעת וטענות הצדדים. בסיום שלב הצגת טענות הצדדים, ניגש לבירור המחלוקות ונידרש לתביעות השונות לגופן.

הצדדים

2. התובעת, הגב' קוצר מרינה, עבדה אצל הנתבעת החל מיום 1/9/09 ועד ליום 15/11/12, בתפקיד מדריכת כושר.

3. הנתבעת, אבי ים בריכות בע"מ, היא החברה אשר הפעילה בתקופה הרלוונטית לתביעה, את חדר הכושר בפרויקט המגורים "מגדלי נוף" שבבאר שבע.

התביעה

4. בחודש יולי 2013 הוגשה התביעה נשוא פסק דין זה. התביעה מורכבת מהרכיבים הבאים:



תביעה להפרש פיצויי פיטורים בסכום של 801 ₪.
תביעה להחזר דמי הודעה מוקדמת בסך 2,037 ₪.
תביעה לדמי הבראה בסך 1,131 ₪.
תביעה לפדיון חופשה שנתית בסך 1,158 ₪.
דמי חגים בסך של 2,275 ₪.
הפרשות לפנסיה בסך 1,612 ₪.
החזר דמי נסיעות בסך 13,800 ₪.


העובדות

5. מהעדויות ששמע בית הדין והמסמכים שהוגשו עולות העובדות הבאות.

6. הנתבעת היא חברה אשר בתקופה הרלוונטית לענייננו, תקופת העסקתה של התובעת, הפעילה את חדר הכושר בפרויקט המגורים "מגדלי נוף" שבבאר שבע.

7. התובעת עבדה אצל הנתבעת החל מחודש מיום 1/9/09 ועד ליום 15/11/12, בתפקיד מדריכת כושר.

8. התובעת עבדה בנתבעת במשרה חלקית, על פי שכר לשעה וכן עבדה בימי שבת.

9. בחודש אוגוסט 2012 יצאה התובעת לחופשת לידה, ובתאריך 5/9/12 ילדה במז"ט את בתה.

10. ביום 14/11/12 הודיעה התובעת לנתבעת על התפטרותה החל מיום 15/11/12, לצורך טיפול בבתה.

11. הנתבעת שילמה לתובעת סך של 5,416 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

12. בתלוש שכר חודש 12/12 קיזזה הנתבעת לתובעת דמי הודעה מוקדמת בסך 2,037 ש"ח.

13. על רקע עובדות לעיל, נפנה לבחינת תביעות התובעת ונתחיל בתביעה להפרש פיצויי פיטורים.

התביעה להפרש פיצויי פיטורים

14. את הדיון בתביעת התובעת להפרש פיצויי פיטורים נפתח בציון העובדה, שאין עליה מחלוקת, כעולה מכתבי הטענות של הצדדים, ולפיה יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוזמת התובעת, דהיינו, בהתפטרותה, מכוח סעיף 7 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג – 1963, קרי התפטרות לצורך טיפול בילדה, בנסיבות המזכות בתשלום פיצויי פיטורים.

15. כמו כן אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובעת סך של 5,416 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

16. התובעת טוענת כי בסיס השכר לעניין פיצויי פיטורים מבוסס על ממוצע שכרה שהינו 1,865 ₪, ובשים לב לתקופת עבודתה אצל הנתבעת המונה 40 חודשים, היה על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,217 ₪ בגין פיצויי פיטורים (1,865 ₪ x 40 חודשים / 12 חודשים). לפיכך, טוענת התובעת, כי זכאית היא להפרש פיצויי פיטורים בסך 801 ₪ (5,416 ₪ - 6,217 ₪).

17. הנתבעת טענה, כי תקופת העבודה של התובעת בנתבעת מונה 37 חודשים, קרי 3 שנים וחודש, ובנסיבות אלה בתלוש השכר האחרון של התובעת בעבור חודש 11/12, שולם לתובעת בגין רכיב פיצויי הפיטורים סך של 5,416 ₪ ואשר מהווה תשלום מלא בגין פיצויי פיטורים לתובעת.

18. הנתבעת לא מנתה את תקופת חופשת הלידה כתקופת עבודה לצורך חישוב הזכות לפיצויי פיטורים. סעיפים 2(4) ו-2(5) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג – 1963, מצביעים על כך שתקופת חופשת הלידה נמנית כתקופת עבודה לצורך תשלום פיצויי פיטורים.

19. זאת ועוד, יש לקחת בחשבון, בעת קביעת השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, את שעות העבודה בהן עבדה התובעת בשבתות. אמנם, על פי הפסיקה אין לקחת בחשבון את התוספת של 50% בגין שעות עבודה בשבת, אולם יש לקחת בחשבון את שעות היסוד הממוצעות בהן עבדה התובעת בשבת (דב"ע מז/3-60 גדעון ליפשיץ – בית מרגוע מעלה החמישה, פד"ע יט', 169; ראה גם עב' 1982/02 סמסונוב ולדימיר – סנסרה ניהורל מועדוני בריאות בע"מ, מיום 20/1/05).

20. מעיון ב-12 תלושי השכר האחרונים של התובעת עולה כי שכר היסוד הממוצע ל-12 החודשים עומד על 1,865 ₪, ובנוסף שכר העבודה הממוצע לעבודה בשבתות עומד על 536.75 ₪. קרי, שכרה הקובע של התובעת לצורך חישוב פיצויי הפיטורים עומד על 2,401.75 ₪.

21. כללו של דבר, התובעת זכאית הייתה לתשלום פיצויי פיטורים בסך 7,705 ₪ (38.5 חודשים x 2.401.75 / 12 חודשים), ולהפרש פיצויי פיטורים בסך 2,289 ₪.

משהעמידה התובעת את חישוב פיצויי הפיטורים להם היא זכאית על הסכום של 6,217 ₪, וכן העמידה את התביעה להפרש פיצויי פיטורים על סך 801 ₪, זהו הסכום שייפסק לתובעת בגין הפרש פיצויי פיטורים.

דמי הודעה מוקדמת

22. התובעת טענה כי בתלוש שכר לחודש דצמבר 2012, ניכתה הנתבעת דמי הודעה מוקדמת בסך 2,037 ₪, וזאת שלא כדין.

23. מנגד, טענה הנתבעת, כי התובעת הודיעה במכתב התפטרות אשר הומצא לנתבעת בפקס ביום 14/11/12 , על סיום עבודתה בנתבעת ביום 15/11/12. התובעת הודיעה על סיום עבודתה לאלתר וזאת מבלי שנתנה כל הודעה מוקדמת לנתבעת וזאת בניגוד להוראות הדין. אי לכך, עומדת לנתבעת הזכות לקיזוז ההודעה המוקדמת אליה מחוייבת התובעת לפי דין.

24. משמיעת העדויות למדנו כי במהלך התקופה בה שהתה התובעת בחופשת לידה, העסיקה הנתבעת עובד אשר החליף את התובעת בעבודתה. וכך עולים הדברים מתוך חקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת – מר רועי קסטנבויים:

"ש. היה מחליף לתובעת בתקופת חופשת הלידה?
ת. כן. היה מחליף."
(פרוטוקול מיום 17/9/13, עמ' 4, ש' 17-18).

25. זאת ועוד, משמיעת עדות התובעת, אשר לא נסתרה, עולה כי בעלה של התובעת עבד יחד עמה בשנה האחרונה לעבודתה בחדר הכושר, והוא מסר הודעה מוקדמת לסגן מנהל חדר הכושר ולפיה התובעת איננה חוזרת לעבודתה לאחר חופשת הלידה (ראו לעניין זה עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 31 – עמ' 3 ש' 5).

מנהל הנתבעת אף אישר בעדותו כי בעלה של התובעת עבד בשנה האחרונה בחדר הכושר והוא שוחח בעניינה של התובעת, עם נציגי הנתבעת ואף היה בקשר עם נציגי הנתבעת (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 23-26). עוד ציין מנהל הנתבעת, בתשובה לשאלה האם בעלה של התובעת הודיע על התפטרותה של אשתו מהעבודה, כי הבעל לא הודיע לו באופן ספציפי, אך יכול להיות שהוא הודיע למנהל מתחם חדר הכושר.
(פרוטוקול מיום 17/9/13, עמ' 4, ש' 27-28).

26. מתוך העדויות אשר נפרשו בפנינו למדנו כי הנתבעת לא ניזוקה בכל מקרה מהתפטרותה של התובעת, שכן בכל תקופת היעדרותה מהעבודה במהלך חופשת הלידה, החליף אותה עובד אחר בחדר הכושר.

הרציונל שבבסיס חובת ההודעה המוקדמת הוא ליצור תקופת מעבר בה יוקפא ככל האפשר המצב הקיים, על מנת לאפשר למעביד למצוא מחליף לעובד בעת שהאחרון עודנו עובד עבורו. משבמקרה דנן, כבר היה עובד אשר החליף את התובעת בעבודתה, הרי שהרציונל שבבסיס הודעה מוקדמת אינו מתקיים ואין מקום להשית על התובעת תשלום בגין חלף הודעה מוקדמת.

זאת ועוד, גירסת התובעת לפיה בעלה נתן הודעה מוקדמת על התפטרותה לסגן מנהל חדר הכושר לא נסתרה, ואף קיבלה חיזוק בעדות מנהל הנתבעת.

משכך, קיזוז דמי ההודעה המוקדמת משכר חודש 12/12, כפי שבוצע על ידי הנתבעת, אינו כדין, ועל כן יש לחייב את הנתבעת בהחזר דמי הודעה מוקדמת לתובעת בסך 2,037 ₪.
דמי הבראה

27. התובעת טענה כי מגיעים לה דמי הבראה בסך 2,565 ₪, ולאחר קיזוז סך של 1,438 ₪ בגין דמי הבראה, זכאית היא להפרש בסך 1,131 ₪.

28. הנתבעת טענה מנגד, כי בהתאם לוותק התובעת והיקף משרתה, זכאית היא לתשלום בגין 4.8 ימים. בתלושי השכר של התובע לחודשים 7/01 ו-6/01 שולם לתובע תשלום בגין 2.5 ימי הבראה.
לאור האמור, טוענת הנתבעת, כי התובעת קיבלה את מלוא הסכום לו היא זכאית בגין רכיב ההבראה.

29. בהתאם לצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, התובעת זכאית לתשלום בגין השנתיים האחרונות להעסקתה.

30. התובעת הייתה זכאית בגין השנתיים האחרונות ל-4.4 ימי הבראה, בשים לב להיקף משרתה (40% משרה).

לפיכך, התובעת זכאית לדמי הבראה בשיעור 1,544 ₪ (4.4 x 351 ₪). הנתבעת שילמה לתובעת במהלך השנתיים האחרונות לעבודתה סך 1,438 ₪. לפיכך זכאית התובעת להפרש דמי הבראה בסך 106 ₪.

פדיון חופשה שנתית

31. התובעת טענה כי על הנתבעת היה לשלם לה סך של 3,200 ₪ בגין חופשה בהתאם להיקף משרתה ולשכרה השעתי; בהתחשב בכך ששולם לתובעת סך של 2,042 ₪ בגין רכיב זה, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,158 ₪ כהפרש פדיון חופשה.

32. מנגד, טענה הנתבעת, כי בתלוש השכר של התובעת לחודש 12/12, במסגרת גמר החשבון שבוצע עם התובעת, שולם לתובעת פדיון חופשה בסך של 2,042 ₪; סכום זה מהווה את מלוא התשלום לו זכאית התובעת בגין רכיב זה.

33. באשר לתקופה בעדה ניתן לתבוע פדיון חופשה, נקבע בע"ע 324/05 ריבה אצ'לדייב – עמישב שירותים בע"מ (ניתן ביום 27/3/06), כי בעת שמסתיימים יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברים לזכות העובד לכל היותר ימי החופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים האחרונות להעסקתו בצירוף השנה השוטפת.

34. מעיון בתלושי השכר של התובעת, עולה כי הנתבעת שילמה לתובעת בחודש 12/12, בגין פדיון חופשה שנתית, סך של 2,042 ₪.

35. על פי חוק חופשה שנתית ולאור היקף משרתה של התובעת (40% משרה), זכאית התובעת ל-15.2 ימי חופשה ובסך של 3,040 ₪ (200 ₪ x 15.2 ימים).

36. לפיכך, זכאית התובעת להפרש פדיון חופשה שנתית בסך של 998 ₪
(2,042 ₪ - 3,040 ₪).

דמי חגים

37. התובעת טענה כי היא זכאית לתשלום בסך 2,275 ₪ בגין דמי חגים, בהתחשב בשיעור משרתה, ובהתחשב בכך ששולם לה על חשבון דמי חגים סך של 125 ₪ במצטבר בגין רכב זה.

38. הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה במהלך תקופת עבודתה תשלום עבור כל ימי החג להם הייתה זכאית וזאת בהתאם לתנאים הקבועים באשר לתשלום דמי חג, לרבות דרישת הדין לעבודה של התובעת יום לפני ויום אחרי החג וזאת ככל שיום החג אינו חל בשבת.

39. הלכה פסוקה היא כי הנטל להוכיח תשלום דמי חג, מוטל על כתפי המעסיק וכי הנטל על המעסיק להוכיח, כי נעדר העובד סמוך ליום החג (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק – שלג לבן, ניתן ביום 27/5/07).

40. הנתבעת לא הציגה דוחות נוכחות או כרטיסי עבודה, על מנת להוכיח טענותיה.

41. משכך הם פני הדברים, על הנתבעת לשלם לתובעת 11.4 ימי חג, בהתחשב בהיקף משרתה (40% משרה), דהיינו סך של 2,280 ₪.

42. בהתחשב בכך שהנתבעת שילמה לתובעת תשלום בסך 125 ₪ בגין ימי חג (ראה תלוש שכר 6/11), אזי התובעת זכאית לסך של 2,155 ₪ בגין דמי חג.

הפרשות לפנסיה

43. לטענת התובעת, בהתאם לצו ההרחבה לפנסיית חובה, על הנתבעת היה לבטח את התובעת בקרן פנסיה, אך הנתבעת לא עשתה כן. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,612 ₪, בגין חלף הפרשות לקרן פנסיה.

44. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי לתובעת פוליסת ביטוח בחברת הביטוח כלל, ואשר אליה הופקדו הכספים אליהם מחוייבת הנתבעת על פי דין, עד למועד יציאתה של התובעת לחופשת לידה בחודש 8/12.

45. בהתאם להוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיה מקיף במשק, החל מיום 1/1/08, חלה חובה על המעסיקים להפריש עבור העובדים לקרן פנסיה סכומים בשיעור 1.66% מהשכר הקובע בשנת 2009, 2.5% מהשכר הקובע בשנת 2010, 3.33% מהשכר הקובע בשנת 2011 ו-4.16% מהשכר הקובע בשנת 2012.

46. בהתאם לשיעור ההפרשות כפי שנקבע בצו ההרחבה כאמור, בגין התקופה החל מחודש 9/09 ועד 7/12, זכאית הייתה התובעת כי יבוצעו עבורה הפרשות לקרן פנסיה בסך 1,663 ₪ (103 ₪ - עבור שנת 2009; 400.5 ₪ - עבור שנת 2010; 571 ₪ - עבור שנת 2011; 588.5 ₪ - עבור שנת 2012).

בשים לב, כי הנתבעת הפרישה לטובת קרן פנסיה עבור התובעת סך של 1,418 ₪, אזי הת זכאית לסך של 245 ₪ בגין הפרשות לפנסיה.

החזר דמי נסיעות

47. התובעת טענה כי במהלך השנה הראשונה עבדה בכל שבת, ובמהלך 2.4 השנים האחרונות לעבודתה עבדה 3 שבתות בכל חודש עבודה. לטענת התובעת לא שולם לה החזר בגין הוצאות נסיעה בשבתות, בסך של 100 ₪ לכל שבת בה עבדה. לאור זאת, תבעה התובעת החזר דמי נסיעה בסך של 13,800 ₪ (עבור השנה הראשונה לעבודה: 48 שבתות x 100 ₪ = 4,800 ₪; עבור התקופה השנייה: 90 שבתות x 100 ₪ = 9,000 ₪).

48. הנתבעת טענה מנגד כי טענת התובעת באשר לתשלום דמי הנסיעות משוללת כל יסוד עובדתי ולא נהירה לנתבעת. עוד ציינה הנתבעת כי בתלושי השכר של התובעת ישנו תשלום קבוע בגין נסיעות.

49. לפי ההלכה, המעביד מחוייב להשתתף בהוצאות הנסיעה של העובד לעבודה וממנה, רק כאשר העובד נזקק בפועל לאמצעי תחבורה כדי להגיע למקום העבודה. דהיינו, תשלום הוצאות נסיעה מותנה בכך שלעובד אכן נגרמו הוצאות בקשר להגעתו למקום העבודה. על העובד מוטל נטל ההוכחה להוכיח מה היו הוצאותיו עבור נסיעות לעבודה ומתי הוציא אותן בפועל (ר' י' לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", הוצאת ניצן, מהדורה 2001, פרק 16, עמ' 4; דב"ע נו/3-64 צדוק ויולט – גאולה בלדב ואסתר קורנפיין, פסק דין מיום 10/09/06).

50. התובעת לא צירפה כל ראיה לכך כי אכן ביצעה נסיעות במוניות ולא ברור כמה מתי והיכן. העובדה שהתובעת לא טרחה ושמרה את הקבלות בגין הנסיעות שביצעה בשבתות, מעלה תמיהות. מה גם שאין זה סביר שמשך כל תקופת עבודתה הוציאה התובעת הוצאות בגין נסיעה במוניות ולא דרשה החזרן.

התובעת לא צירפה "בדל קבלה" ובשל כך אין היא זכאית להחזר עבור הוצאות, שכלל לא הוכח בפני בית הדין, כי אכן הוצאו בפועל.

לפיכך, תביעת התובעת להחזר הוצאות נסיעה במוניות בשבתות – נדחית.

סוף דבר

51. לאור כל האמור, תשלם הנתבעת לתובעת את הזכויות הבאות:

א. הפרש פיצויי פיטורים בסך 801 ₪.
ב. החזר דמי הודעה מוקדמת בסך 2,037 ₪.
ג. דמי הבראה בסך 106 ₪.
ד. הפרש פדיון חופשה בסך 998 ₪.
ה. דמי חג בסך 2,155 ₪.
ו. הפרש פנסיה בסך 1,166 ₪.

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 15/11/12 ועד למועד התשלום בפועל.

52. התביעה להחזר בגין נסיעות בשבת – נדחית.

53. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון