התובע נסע ברכבו ברח' דרך יבנה מכיוון מערב למזרח ובעת שביקש להשתלב מהנתיב הימני לנתיב השמאלי, הבחין התובע, שהרכב של הנתבעת, שהיה נהוג בידי מר רוט צבי (להלן:"מר רוט") ואשר היה בנתיב השמאלי עומד במקומו ומסיבה שאינה ידועה לתובע וללא אורות מהבהבים ו/או משולש אזהרה, כך שהתובע יכול היה להשתלב לפניו. ממשיך התובע וטוען, שמסיבה שאינה ברורה לו, בעת ההשתלבות שלו בנתיב השמאלי, האיץ מר רוט על מנת למנוע מהתובע להשתלב ופגע בחלק השמאלי האחורי של רכב התובע. מאחר והתובע סבור, שמר רוט אחראי לגרם התאונה ולגרם הנזק ברכבו, הגיש הוא תביעה זו לחייב הנתבעת לשלם לו את נזקיו בסך של 6,289 ₪, הכולל בחובו: נזק ממשי לרכב בסך 4,341 ₪, שכ"ט שמאי בסך 580 ₪, אובדן יום עבודה בסך 700 ₪ וירידת ערך בסך 668 ₪. 2. הנתבעת סבורה, שיש לדחות את תביעת התובע, משום שהאחריות לגרם התאונה רובצת על התובע - זאת משום שרכב הנתבעת עמד בנתיב השמאלי לפני רמזור אשר הראה אור אדום ובאותה עת עמד רכב התובע בנתיב הימני. בהתחלף האור ברמזור, נדחף רכב התובע לעבר נתיב נסיעת רכב הנתבעת ופגע בצדו הימני קדמי של רכב הנתבעת. כמו כן, מכחישה הנתבעת את גובה הנזקים הנטענים. 3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים - הן אלו, כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי הטענות והן אלו, כפי שבאו לידי ביטוי בעדויות הצדדים המעורבים בתאונה ולאחר שעיינתי בחומר הראיות הנוסף, אני קובע, שמהעובדות ונסיבות המקרה עולה, ששני המעורבים בתאונה אחראים לתאונה, אך לאור העובדות שהתבררו, אני קובע, שאחריותו של התובע גבוהה יותר מזו של מר מור ולאחר ששקלתי תרומת אחריותו של כ"א מהמעורבים בתאונה, הגעתי למסקנה, שיש לייחס לתובע אחריות בשיעור של 60% ואילו למר מור יש לייחס רשלנות תורמת בשיעור של 40% . ואלה הם הנימוקים והעובדות, אשר הביאו את בית המשט למסקנת האחריות הגבוהה יותר של התובע: א. מוסכם על הצדדים, שבטרם קרות התאונה, היה התובע עם רכבו בנתיב הימני ואילו רכב הנתבעת עמד בנתיב השמאלי. לטענת התובע, הוא ביקש להשתלב מנתיב שמאלי לנתיב ימני ובעת ההשתלבות , האיץ רכב הנתבעת על מנת למנוע ממנו להשתלב ופגע בחלק השמאלי האחורי של רכבו והתובע אף מציין, שבעת הפגיעה, הוא כמעט ולא הרגיש את המכה. (עמ' 1 לפ',ש' 10- 12). ב. א) אני מקבל את טענתו של מר הודס שמואל, נציג הנתבעת, שהתובע היה קצת מבולבל (עמ' 3 לפ',ש' 31), ולא רק מבולבל, אלא בבית המשפט משנה התובע גרסה, יען כי, בעוד שבכתב התביעה הצהיר, שהוא ביקש להשתלב מנתיב שמאלי לנתיב ימני, העיד התובע בבית המשפט, שהוא אכן היה בנתיב הימני והיה בדעתו לנסוע ישר, אך בשום אופן לא רצה לעבור לנתיב השמאלי. אם התובע אכן עמד בנתיב הימני והיה בדעתו לנסוע ישר, אין כל הסבר הגיוני ומשכנע וגם אין עדות המסבירה, כיצד בנסיעה ישר, פגע רכב הנתבעת בחלקו האחורי שמאלי של רכב התובע. ב) הגרסה אותה פרטה הנתבעת בכתב ההגנה - על כי התובע עשה ניסיון להידחף, תואמת את גרסת התובע, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב התביעה, שהוא רצה להשתלב מימין לשמאל וגרסת הנתבעת בנדון דנן, היא המתקבלת על דעתי. ג. א) לגבי השוני, בין האמור בכתב התביעה ובין עדותו של התובע בבית המשפט, נשאל התובע מספר שאלות, אך תשובותיו לא היו ברוח השאלות, אלא השיב כפי שהוא רצה להשיב, ללא קשר עם נוסח השאלה. כך, למשל, נשאל התובע, האם לא רצה לעבור לנתיב השמאלי ותשובתו הייתה: "אני לא עובר שמאל לשמאלה". (עמ' 1 לפ',ש' 23- 24). ברור שהתובע לא עובר שמאל לשמאלה, משום שהוא עבר מנתיב ימני לנתיב השמאלי ולא מהשמאלי לשמאלי. ב) כאשר בית המשפט הקריא לתובע את נוסח סעיף 4 לכתב התביעה, שם נאמר באופן מפורש שהתובע ביקש להשתלב מנתיב ימני לשמאלי - לא השיב התובע תשובה ישירה לשאלה, אלא אמר: "..אני מדבר על שני נתיבים שהם ישר, שניהם אתה נוסע ישר בכביש". גם לשאלה הישירה, כיצד קיבל את המכה ברכב, גם כאן לא ניתנה תשובה עניינית, אלא השיב:" חפציבה מרוחק הרבה מהרמזור, מאיפה שחפציבה, רכב נעמד, פורד פוקוס". (ראה בעמ' 2 לפ',ש' 1- 7). ג) אני לא מקבל את עדותו של התובע, שהוא לא עבר מנתיב ימני לנתיב השמאלי, אלא מקבל אנוכי הגרסה, שהביא בכתב התביעה, שהוא ניסה להשתלב מימין לשמאל. הטענה, אשר טען התובע בבית המשפט, שהוא לא עבר מנתיב לנתיב, גם לא מתיישבת עם התרשים אותו הגיש התובע לבית המשפט. (ראה ת/1). בתרשים זה, מסמן התובע את רכבו תחילה בנתיב הימני (ראה מס' 1 בתרשים) ולאחר מכן הגיע לנתיב השמאלי (כפי שסימן במספר 2 בתרשים), והוא גם מוסיף בעדותו ואומר: "פניתי שמאלה והגעתי למקום שמסומן במספר 2", וממשיך ואומר: " ..עמדו מכוניות שמפריעות לתנועה, ולכן נכנסתי לנתיב במספר 2". (ראה בעמ' 2 לפ',ש' 8- 12). ואם לא די באמור לעיל, אזי באה תשובתו של התובע לשאלה:" אתה מודה שסטית מהנתיב הימני לשמאלי", השיב התובע:"מודה". (עמ' 2 לפ', ש' 23- 24). ד. א) לאור הסתירות שנמצאו בטענות התובע ומאחר ואני קובע, שהמעבר מהנתיב הימני לשמאלי בוצע על ידי התובע בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, כאשר על ידי מעבר זה, חסם - למעשה- התובע את המשך נסיעתו של מר מור, החלטתי שהאחריות שיש להשית על התובע גבוהה יותר מזו של מר מור. זאת ועוד, בעת המעבר מנתיב לנתיב, לא לקח התובע בחשבון שמר מור נמצא קרוב ובעצם המעבר, חסם את המשך דרכו של מר מור. לעניין זה, מאשר התובע ואומר, שלא הרגיש במכה, הוא גם לא ידע להסביר, אם באמת רצה להמשיך ישר, למה לא המשיך ישר ומדוע היה עליו לעבור נתיב ולשאלה: "למה לא המשכת בנתיב הימני?" משיב התובע:" לא יודע מה להגיד, למה לא המשכתי ישר או דבר כזה". (עמ' 2 לפ',ש' 29- 30). ב) גם בקשר לטענת התובע, שהוא הבחין ברכב הנתבעת עומד בנתיב השמאלי, יש סתירות בדברי התובע. בכתב התביעה טוען התובע, שבעת ההשתלבות לנתיב השמאלי, האיץ רכב הנתבעת ותוך כדי כך פגע רכב הנתבעת ברכב התובע. גם בתחילת עדותו אומר התובע, שרכב הנתבעת היה במצב עמידה ופתאום הוא האיץ ואז הרגיש מכה. (ראה סעיפים 4- 5 לכתב ההגנה וראה בעמ' 2 לפ', ש' 10- 11). בעדותו בבית המשפט אומר התובע, שבעת שנכנס לנתיב השמאלי הוא ראה את רכב הנתבעת מרחוק עומד וטענה זו גם משתקפת במקום עמידת רכב הנתבעת בתרשים שהגיש התובע לבית המשפט (ת/1). בהמשך אומר התובע כך:" לא יודע אם הרכב שלו עוד עמד בעת שפניתי, אבל הכל היה ריק לגמרי אחרי". (עמ' 2 לפ',ש' 12- 13). אם טענה זו, היא אכן נכונה ואם רכב הנתבעת עמד במרחק באותו מקום שצוין בתרשים, היה יכול התובע להשתלב לנתיב השמאלי מבלי לגרום לפגיעה ברכבו, ברם העובדות מצביעות על כך, שרכב הנתבעת היה כבר קרוב לרכב התובע ובעת ההשתלבות, לא הבחין התובע ברכב הנתבעת ולכן, תוך ההשתלבות נפגע רכבו. 4. להלן הנימוקים והעובדות, אשר הביאו למסקנת הרשלנות התורמת של מר מור: א. א) מר רוט, אישר העובדה, שהוא אכן עמד בנתיב השמאלי ובאותה עת עמד רכב התובע מימינו, אך מוסיף, שבהתחלף האור ברמזור, נדחף רכב התובע לעבר נתיב הנסיעה שלו והתובע פגע בצדו הקדמי ימני של רכב הנתבעת. במהלך הדיון הגיש מר רוט התרשים נ/1 והצביע על האופן בו נדחק רכב התובע לנתיב נסיעתו. אני לא מקבל את הטענה, שבאופן פתאומי "נדחף" התובע לנתיב בו נסע מר רוט, אלא אני קובע, שאכן התובע פנה מנתיב ימין לנתיב השמאלי בו נסע מר רוט, ברם הכניסה לאותו נתיב, הייתה אכן תוך רצון להשתלב ומר רוט, לא הבחין מבעוד מועד ברכב התובע המנסה להיכנס לנתיב בו נסע מר רוט. ב) בכתב ההגנה, נטען, שרכב הנתבעת עמד בנתיב השמאלי לפני רמזור אדום ובהתחלף האור, נדחף רכב התובע לעבר נתיב נסיעתו. לא נאמר אם רכב הנתבעת היה ראשון לפני הרמזור, אך מעדותו של מר מור בבית המשפט עולה, שרכבו היה שלישי או רביעי, כלומר היו לפניו רכבים שעמדו לפני הרמזור ומעדותו גם עולה, שהרכב שלו לא היה במקביל עם רכב התובע, שכן מר מור העיד, שרכב התובע היה במגמה אחת מאחוריו והוא לא עמד במקביל. (ראה סעיפים 3.1(ד)- (ו) וראה בעמ' 3 לפ', ש' 12- 14). ב. א) בכתב התביעה מציין התובע, שבעת שביקש להשתלב, האיץ רכב הנתבעת וכך מנע את ההשתלבות וכתוצאה מכך נפגעו הרכבים. (סעיפים 4, 5 לכתב התביעה). מר רוט, תומך בגרסה זו, שכן הוא מאשר, שהתנועה התקדמה באיטיות משום שהנתיב הימני היה חסום ובאחד השלבים, שהוא מנסה להאיץ ולצאת, בא רכב התובע מימינו, חתך לנתיב שלו ואז פגע התובע ברכב הנתבעת. (עמ' 3 לפ',ש' 14- 18). בשעה זו, שמר רוט החליט להאיץ, הוא החליט כך, מבלי להבחין מבעוד מועד ברכב התובע, אשר מנסה להשתלב לנתיב נסיעתו ( בשל חסימת הנתיב הימני) ולכן, אם היה מר רוט ערני לנעשה בשטח ובודק מה נעשה מימינו בטרם האיץ, היה מאפשר לתובע להשתלב- גם אם רצון ההשתלבות נעשה ללא זהירות וללא תשומת לב מספקת - כפי שקבעתי לעיל. ב) בהאצת הרכב, כאמור לעיל, תרם מר רוט לגרם התאונה ובשל כך יש להשית עליו רשלנות תורמת, כאמור. 5. התובע הוכיח נזקיו בסכום של 4,958 ₪, הכולל בחובו: נזק לרכב (ללא מע"מ) בסך 3,710, שכ"ט שמאי בסך 580 ₪ וירידת ערך בסך 668 ₪. התובע הצהיר בבית המשפט, שהוא עדיין לא תיקן את הרכב ולכן, משלא תיקן, אין מקום להעניק לתובע את סכום המע"מ, כל עוד לא הוציא סכום זה. כמו כן, אין מקום להיעתר לבקשת התובע לחייב הנתבעת לשלם לו סך של 700 ₪ עבור אובדן יום עבודה, משום שהתובע כלל לא הוכיח פריט תביעה זה. 6. א. א) סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל ולאור חלוקת האחריות בין המעורבים בתאונה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,983 ₪ (40% מגובה הנזק המוכח) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה - 9.6.13- ועד התשלום בפועל. ב) כמו כן ובהתחשב באחריות התובע, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 300 ₪ בלבד בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ב. יתרת סכום התביעה נדחית - מהנימוקים שפורטו לעיל. ג. אם הנתבעת הפקידה שכר עבור הזמנת העד מר מור רוט, אזי היות ומר רוט הוא בעצם העד המעורב בתאונה, אין מקום לשלם לו שכר עדים ועל המזכירות להשיב הפיקדון למפקידה. הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.תאונת דרכים