בקשה למתן צו עיקול זמני על דירה שהיתה בבעלותו של התובע ובבעלות רעייתו המנוחה. הנתבע חתם על כתב התחייבות עצמית ע"ס של 25,000 ₪, שנועד להבטיח תשלום פיצוי אם העיקול יבוטל או יתברר כי לא היתה הצדקה להטילו. ביום 27.3.12 נעתר בית המשפט בקשת הנתבע והורה על הטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על דירת התובע. ביום 29.4.12 הורה בית המשפט על ביטול העיקול, וזאת לאחר שהציג התובע אישור על העברת הזכויות בדירה לילדיו, אשר נעשתה טרם הוטל העיקול. הנתבע הגיש ביום 6.5.12 בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה וכן הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום לבטל את העיקול. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש הנתבע וקבע כי לא מתקיימות הדרישות למתן צו עיקול. טענות התובע התובע טוען כי הנתבע ניהל נגדו מסע רדיפה וכי הבקשות אותן הגיש הנתבע גרמו לפגיעה במצבו הבריאותי, לעגמת נפש, לפגיעה במוניטין והפסד הכנסות בשל אי יכולתו לעבוד וכן נאלץ לשלם שכר טרחת עורך דין בשל הטיפול בבקשות לביטול העיקול ובקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי. טענות הנתבע הנתבע טוען כי צו העיקול הוטל במסגרת תביעה לפינוי ותשלום דמי שכירות בגין חנות שלנתבע זכויות בעלות בה. הנתבע חשש שמא לא יוכל לגבות את חובו מהתובע, אם וכאשר יינתן פסק דין לטובתו, ועל כן ביקש כי יוטל עיקול זמני על דירת התובע. התובע ביקש לבטל את העיקול בטענה כי העביר את הזכויות בדירה לילדיו עוד בטרם הטלת העיקול. הנתבע סבר כי המועדים הרשומים על תצהירי העברת הזכויות אינם אותנטיים ועל כן והגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה המורה על ביטול העיקול, ואולם בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור. הנתבע מכחיש את טענות התובע כי ניהל נגדו מסע רדיפה, וטוען כי התובע הוא שפגע בזכויות הקנייניות של הנתבע משסירב לשלם דמי שכירות ראויים. כן טוען הנתבע, כי התובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים כלשהם בשל הטלת העיקול. כך, התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין הטלת העיקול או הבקשות שהוגשו לבין מצבו הבריאותי או הנפשי. התובע הינו אדם מבוגר בן 83 שנים והעיד לא אחת כי הוא אדם חולני. על כן אין ליחס קשר לאשפוז מיום 7.6.12 לבין בקשת הנתבע למתן צו עיקול זמני, אשר הוגשה כשלושה חודשים קודם לכן. אשר לתשלומי שכ"ט עו"ד, הרי שגם כאן לא הוכח קשר סיבתי בין החשבוניות שהוגשו לבין הבקשה להטלת עיקול או עיכוב ביצוע. כן נטען כי התובע ביקש הוצאות משפט במסגרת ההליכים שהתנהלו נגדו, אך בית המשפט דחה את בקשותיו ועל כן קיים מעשה בית-דין בגינו מנוע התובע מלבקש הוצאות משפט. כך בהחלטה מיום 29.4.12 בגדרה בוטל העיקול קבע בית המשפט כי אין מקום להטיל הוצאות. כך גם בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.7.12, בה נדחתה בקשת רשות הערעור שהגיש הנתבע, קבע בית המשפט כי שאלת ההוצאות תישקל על ידי בית המשפט קמא בשלב שיימצא ראוי לכך. התובע הגיש לבית משפט השלום בקשה להטלת הוצאות בשל ההליכים שהתקיימו עד כה, ובית המשפט דחה את בקשתו ביום 1.11.12. עוד טוען הנתבע, כי צו העיקול עמד בעינו חודש ימים מבלי שהעיקול גרם נזק לתובע. התובע לא הביא ראיה כי הטלת העיקול גרמה לפגיעה במוניטין של התובע או בעסקו. הנתבע מוסיף וטוען כי סכום הערבות הועמד על סך של 25,000 ₪ ועל כן מנוע התובע מלדרוש סכום העולה על סכום זה. כן טוען הנתבע כי התובע לא העלה טענותיו בדבר נזקים שנגרמו לו בבקשותיו לבית המשפט דבר שיש בו להצביע על חוסר תום לב. עוד טוען הנתבע, כי אם ייקבע שעליו לשלם סכום כלשהו לתובע, הרי שיש לקזז מסכום זה את סכום התביעה שהגיש נגדו. דיון והכרעה השאלה הטעונה הכרעה היא האם זכאי התובע לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בשל הטלת עיקול זמני על דירתו על ידי הנתבע וכי האם הוכח כי הנזקים המתוארים בכתב התביעה נגרמו בשל הטלת עיקול הזמני. לבקשת הנתבע להטלת העיקול הזמני צורף כתב התחייבות עצמית של הנתבע בו התחייב הנתבע לפצות את התובע על נזקיו בגין נזק שייגרם על ידי מתן הצו הזמני, לרבות אם תפסק התובענה, יפקע הצו או יתברר כי לא היתה הצדקה להוציאו. אין מחלוקת כי צו העיקול הזמני בוטל על ידי בית המשפט. לפיכך, רשאי התובע להגיש תביעה לתשלום נזקיו שנגרמו לו בעקבות צו העיקול. הכלל הוא כי החיוב בהתחייבות עצמית נועד להקים עילת תביעה לנתבע לפיצוי בגין נזקיו שנגרמו מהטלת עיקול שלא כדין. כתב ההתחייבות שהפקיד מי שלבקשתו שניתן העיקול אינו "ראש נזק" כי אם מסמך המקים למי שנכס שלו עוקל עילת תביעה. העילה נוצרת בגין כל נזק שנגרם לו מן העיקול אם צו העיקול יפקע. מדובר בעילת תביעה שהיא עצמאית ושתחולתה מותנית בתוצאות המשפט. יחד עם זאת, קיומה של עילה זו אינו שולל את קיומן של עילות תביעה אחרות - חוזיות או נזיקיות - העלולות להיגזר מן המסכת העובדתית במקרה הנתון (א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה עשירית, עמד 567 - 568). מכאן שהתובע רשאי להגיש כנגד הנתבע תביעה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הטלת העיקול, כאשר סכום התביעה אינו מוגבל לגובה ההתחייבות העצמית, וזאת בתנאי שיוכיח כי אכן נגרמו לו נזקים בשל הטלת העיקול על ידי הנתבע. האם הוכיח התובע כי הנזקים הנטענים בכתב התביעה נגרמו לו בשל הטלת העיקול הזמני על הדירה? כאמור ביום 27.3.12 הוטל עיקול זמני על דירת התובע וזה בוטל ביום 29.4.12. התובע טוען כי בשל הטלת העיקול והבקשות השונות שהגיש הנתבע לעיכוב ביצוע ובקשת רשות ערעור נגרמו לו הנזקים הבאים: תשלום שכ"ט עו"ד בגין הטיפול בבקשות לביטול העיקול בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בסך של 12,642 ₪, עגמת נפש בסכום של 4,000 ₪; הוצאות אשפוז והוצאות רפואיות בסכום של 2,558 ₪ ופגיעה במוניטין והפסד הכנסה בסכום של 14,000 ₪. אדון בכל אחד מראשי הנזק הנטענים. אשר לתשלום שכ"ט עו"ד, הרי שהתובע תמך תביעתו בקבלות המעידות על תשלומים ששולמו לעורך דינו. יחד עם זאת, בקבלות אלה לא צוין כי שכר הטרחה הינו בגין הטיפול בבקשות לביטול העיקול ובנו של התובע העיד כי עורך הדין מטפל עבור התובע בנושאים נוספים, לרבות ייצוגו בתביעה העיקרית וטיפול בצו ירושה. מכאן, שלא הוכח כי שכר הטרחה אותו שילם התובע לעורך דינו, על-פי הקבלות שהוצגו, הינו אך ורק בגין הטיפול בכל הנוגע לעיקול הזמני שהוטל על דירת התובע. זאת ועוד, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לא הטילו על הנתבע הוצאות משפט בגין הגשת הבקשות וקבעו כי שאלת ההוצאות תישקל בסיומו של ההליך העיקרי. כך, בית משפט השלום קבע בהחלטתו מיום 29.4.12 כי נושא ההוצאות יישקל בסיומו של ההליך העיקרי. אף בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי שאלת ההוצאות בקשר לבקשת רשות הערעור תישקל על ידי בית משפט השלום בשלב שיימצא ראוי ונכון לכך. התובע הגיש לבית משפט השלום בקשה לפסיקת הוצאות וזה קבע בהחלטה מיום 1.11.12 כי שאלת ההוצאות תישקל בסיומו של ההליך העיקרי. יצוין, כי בשלב זה טרם הסתיים ההליך העיקרי. בנסיבות אלה, אין מקום לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות התובע בגין הבקשות והתגובות שנאלץ להגיש בשל בקשות הנתבע להטלת עיקול זמני, וכפי שהורה בית המשפט אלה יישקלו בסיום ההליך. אשר להוצאות האשפוז וההוצאות רפואיות לה טוען הנתבע, הרי שלא הוכח כי אלה נגרמו בשל הטלת עיקול זמני על דירתו. התובע טוען כי הטלת העיקול על הדירה הביאה ללחץ נפשי ושלשולים וכי בחודש יוני 2012 אושפז בבית החולים לצורך אבחון. ואולם, התובע לא צירף חוות דעת רפואית התומכת בטענתו כי האשפוז נבע כתוצאה מלחץ נפשי בשל הטלת העיקול ואף לא הוצגו אסמכתאות להוצאות הרפואיות הנטענות על ידו. המסמך היחיד אותו צירף התובע לתמיכת טענתו הוא סיכום מחלה מיום 10.6.12, בו נאמר כי התובע אושפז בשל סלמונלה ושלשולים. מסמך זה אין בו כדי להוכיח את טענת התובע כי הטלת העיקול היא שגרמה למצבו הרפואי הנטען. אשר לנזק הנטען בגין פגיעה במוניטין והפסד הכנסות בשל העדר יכולת לעבוד, הרי שגם כאן לא הוכח הקשר הסיבתי בין הטלת העיקול על הדירה לבין העדר יכולת לעבוד ופגיעה במוניטין ואף לא הובאה ראיה כלשהי להוכחת הנזקים הנטענים. ראשית, לא ברור הקשר הנטען בין העובדה שהוטל עיקול על דירת התובע לבין הפגיעה בהכנסות, שכן לא הובהר מדוע היה על התובע להיעדר 15 ימים מעבודתו כפי שהוא טוען בשל הטלת העיקול. שנית, התובע לא צירף דו"ח על הכנסותיו וראיה כלשהי המעידה על ירידה בהכנסותיו בתקופה בה הוטל העיקול, וטענותיו נטענו בעלמא מלי שהובאה אסמכתא כלשהי לביסוס הטענות. בנסיבות העניין, לא ראיתי כי יש מקום לפסוק לתובע אף פיצוי בגין עגמת נפש. מדובר בעיקול שהוטל על דירת התובע ובוטל בחלוף חודש ימים והעובדה כי נגרמה לתובע אי נוחות בשל הטלת העיקול אינה מצדיקה פיצוי בגין עגמת נפש. לאור האמור, אני קובעת כי התובע לא הוכיח כי בשל הטלת העיקול נגרמו לו הנזקים הנטענים ועל כן דין התביעה להידחות. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסכום של 700 ₪. פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.עיקול זמניבעלותמקרקעיןצוויםעיקול