תקלות חוזרות ונשנות ברכב חדש (יד ראשונה)

פסק דין מונחת בפניי תביעה שעניינה בעסקה לרכישת רכב יד ראשונה, מבוקש ביטול עסקת המכר והשבה, עקב תקלות חוזרות ונשנות ברכב. וכן, תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לכאורה לתובע, לרבות עוגמת נפש, בקיזוז דמי שימוש ראויים בגין התקופה בה השתמש ברכב. רקע התובע הינו אדם פרטי, בבעלותו מספר חברות, העוסקות במתן שירותים לחברות בנייה ולרשויות מקומיות, בכל רחבי הארץ (להלן: "התובע" ו/או "עיני"). הנתבעת הינה חברה פרטית, יבואנית רכב, העוסקת במכירת רכבים, וכן במתן שירות, תמיכה, חלפים ואביזרים, זאת באמצעות מרכזי שירות הפרוסים ברחבי הארץ, חלקם בבעלותה וחלקם באמצעות סוכנים מורשים (להלן: "צ'מפיון מוטורס" ו/או "הנתבעת"). במהלך חודש מרץ 2011 התקשר התובע עם הנתבעת בהסכם לרכישת רכב (להלן: "ההסכם" ו/או ("העסקה"). המדובר ברכב חדש מסוג אאודי Q7 (דגם מרץ 2011), מס' רישוי 59-111-73 (להלן: " הרכב"), וזאת בתמורה לתשלום סך של 444,000 ₪, כולל מע"מ. יצוין כי הסכום האמור הינו לאחר הנחה על סך של 117,583 ₪. ביום 31.03.2011 הועבר הרכב לבעלותו של התובע ונמסר לו בתחילת חודש אפריל 2011 (להלן: "מועד המסירה"). במועד המסירה נכללה תעודת אחריות לתקופה בת 3 שנים (להלן: "תקופת האחריות"), ללא הגבלת ק"מ, הכוללת תיקונים לרכב באחד ממוסכי השירות המורשים של הנתבעת (להלן: "מוסך הנתבעת"), וזאת ללא תשלום בגין הליקויים, כל עוד שאין מקורם של הליקויים בשימוש ברכב. למען סבר האוזן, הנתבעת נוקבת בתאריך 04.04.2011 כתאריך המסירה, והתובע נוקב בתאריך 09.04.2011 כתאריך ה"עליה על הכביש". להשלמת התמונה יצוין, שלא מדובר בעסקה ראשונה בין התובע לבין הנתבעת, וכי בין השניים הייתה מערכת יחסים עסקית-מקצועית ארוכת שנים, כאשר התובע רכש את רכביו אצל הנתבעת. אין חולק שהרכב טופל במרכזי השירות של הנתבעת, וכי במסגרת זו תוקנו מספר ליקויים שהתגלו ברכב, ואשר החלו בסמוך לאחר רכישתו. לטענת התובע, כעבור שלושה חודשים לאחר מועד המסירה התגלתה במערכת השמן (להלן: "התקלה במערכת השמן"), שטופלה כעבור זמן רב. התובע שם יהבו בטענה כי במחצית חודש יוני 2012 נתגלתה תקלה במערכת בקרה היציבות ברכב (ESP), אשר הובילה לבלימה פתאומית של הרכב, בזמן נסיעה (להלן: "התקלה במערכת הבלימה"). לשיטתו, המדובר בתקלה המהווה סיכון ממשי לחיי אדם. בנסיבות אלה, טוען התובע כי הודיע לנתבעת על התקלה, על רצונו לבטל את העסקה, ובתאריך 20.5.2013 השאיר התובע את הרכב במוסך הנתבעת לצמיתות. למעשה, השיב התובע את הרכב לידי הנתבעת, ולא נעשה על ידו שימוש ברכב. ביום 22.5.2013 הודיע התובע לנתבעת במכתב, שאם לא יסופק לו רכב חדש ותקין לחלוטין, תבוטל העסקה. ביום 11.6.2013 דחתה הנתבעת דרישה זו. מנגד, עיקר טענתה של הנתבעת כי הרכב היה תקין, והפניות התכופות של התובע למוסך הנתבעת מצביע על שימוש לא סביר ברכב, על ידי התובע. בכל הנוגע לתקלת הבלימה ברכב, טוענת הנתבעת שלאור תלונות התובע, נבדק הרכב על ידה מספר פעמים, ולא נמצא דבר. הגם, שהתובע בחר רק כעבור שנתיים לבקש לבטל את העסקה. השאלה העיקרית הדורשת הכרעה – האם במקרה שבפנינו יש להורות על ביטול והשבה, אם לאו? שאלה זו מעוררות שאלות נוספות – האם אכן הוכחה התקלה, מהו המועד בו הודיע התובע על ביטול העסקה, ועוד כאלה ואחרות ש תתעוררנה במהלך הדיון שיפורט בהמשך . במסגרת שמיעת הראיות, העידו מטעם התובע, אשתו, הגב' סיגלית גרינברג (להלן: "סיגלית"), התובע בעצמו, ומר עידן ויקטור, שהינו שמאי רכב מומחה מטעם התובע (להלן: "השמאי עידן"). יצוין, ביום 07.06.2015 התרתי לתובע להגיש חוות דעת נוספת מטעם המומחה מר מרדכי נסים (להלן: "נסים"), בתחום חשמלאות ומכונאות רכב. עוד ובנוסף, צירף התובע דיסקים ובהם סרטוני וידאו וסאונד, אשר תיעדו לשיטתו את תופעת הבלימה ב"שידור חי". מטעם הנתבעת, העיד מר עופר פנחס, מנהל שירות אזורי של מותג אאודי במרכז השירות של צ'מפיון מוטורס בפ"ת (להלן: "עופר"), מר שלומי טרבולסקי, המנהל הטכני של חטיבת אאודי בצ'מפיון מוטורס (להלן: "שלומי"), ומר עמי מימון, השמאי המומחה מטעם הנתבעת (להלן: "השמאי מימון"). כמו כן, מטעם הנתבעת, הוגש דו"ח בדיקה שהוכן על ידי סורק של היצרן המתחבר למחשב הרכב, שמטרתו לאבחן תקלות בו (להלן: "דו"ח סורק"). בהחלטתי מיום 10.11.2015 הבעתי את דעתי באשר לקבילותו ומשקלו של דו"ח זה, שעה שהוגש לאחר שנשמעו רוב העדים מטעם הצדדים, ואף לאחר עדותו של שלומי, כך שלא ניתן היה לחקור את שלומי בעניין. הגם, שדו"ח סורק הוגש ללא תצהיר תומך, ומשקלו הראייתי של דו"ח זה תבחן להלן. בתמצית טענות התובע: מדובר ברכב יוקרה, בעלות של קרוב לחצי מיליון ₪, שנרכש על ידי התובע מהנתבעת, וטופל כראוי על ידי התובע, כפי שהורתה הנתבעת. לשיטתו, הרכב היה פגום בעת הרכישה, ולאחר רכישתו נתגלו ברכב תקלות, אשר דרשו מהתובע להגיע למוסך התובעת, לעיתים תכופות. רק כעבור שלושה חודשים לאחר מועד המסירה התגלתה ברכב תקלה במערכת השמן, אשר נבדקה על ידי הנתבעת, וטופלה באופן סופי רק כעבור זמן רב. כמו כן, פחות מ- 22 חודשים הוחלף ברכב שסתום נשם, אשר הוזמן במיוחד מהיצרן, כשהתובע נאלץ להמתין כשבועיים לחלק זה, והמדובר בתקלה לא שגרתית. ועוד, במהלך חודש יוני 2012, נתגלתה תקלה במערכת הבלימה, קרי - תקלה במערכת בקרת יציבות, לפיה הרכב בולם מעצמו ללא כל התערבות של התובע. לטענת התובע, התקלה במערכת הבלימה לא תוקנה על ידי הנתבעת, מעולם, ויש בה להוות סיכון של ממש. על רקע האמור, טוען התובע כי הודיע לנתבעת על כוונתו לביטול העסקה, הן במסרונים מחודשים פברואר ומרץ 2013 , והן בעת שהגיע לביקור האחרון במוסך הנתבעת בחודש מאי 2013, וכי במועד סמוך לכך סירב לקבל את רכבו בחזרה מאת התנתבעת. התובע מבסס טענותיו על שתי חוות הדעת שהוגשו מטעמו – האחת של השמאי עידן, והשנייה של נסים. על פי חוות דעתו של נסים, לאחר ביצוע אתחול ומחיקת תקלות, נתגלה באמצעות הסורק כי ברכב קיימת תקלה קבועה ובלתי מחיקה של מערכת ESP. כמו כן גם חוות דעתו של השמאי עידן מובילה למסקנה כי מדובר על תקלת בלימה חוזרת ונשנית. לאור זאת, יש לשלול את חוות דעתו של השמאי מימון, הואיל ובמהלך בדיקתו לא חובר הרכב למכשיר סורק תקלות. לטענתו, משהוכח פוזיטיבית כי הרכב פגום, הרי שנטל הראיה עובר לכתפי הנתבעת, להראות כי ביצעה את הבדיקות הנדרשות לצורך גילוי התקלה, ועשתה ככל לאל ידה לתיקון התקלה. התובע, כאדם סביר, אפשר לנתבעת לעשות את כל הדרוש על מנת לתקן את הטעון תיקון, ובכלל זה להחליף את הרכב התקול ברכב חדש, תמורת תשלום ההפרש בין המחירונים, אך הנתבעת לא נעתרה לכך. משכך, טוען התובע כי הנתבעת התנהלה בחוסר תום לב כלפיו, וכי מדובר ב"אי התאמה", כמשמעותה בסעיף 11 ל חוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: " חוק המכר"), הגם שהתובע מסר לנתבעת את הודעות הביטול בתוך התקופה הקבועה בחוק המכר. בנוסף, מפנה התובע במסגרת סכומיו לסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: " חוק החוזים"), שכאשר בוטל חוזה חייב כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל על פי החוזה. יצוין התובע, במסגרת כתב תביעתו טען כי הנתבעת התנהלה ברשלנות ובניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן תשמ"א – 1981 (להלן: " חוק הגנת הצרכן"), וגם מהטעם הזה יש להורות על ביטול ההסכם. אשר על כן, זכאי התובע לביטול העסקה בהתאם להוראות הדין, ובכלל זה לסעד של השבה ופיצוי מלא בסך של 444,000 ₪ בניכוי דמי שימוש ברכב עבור 24 חודשים, בסך של 60,000 ₪. התובע מוסיף וטוען, כי באופן מצטבר שהה הרכב במוסך הנתבעת מעל ל-50 ימים, בהם הוא השתמש ברכב חלופי, שלא סיפק לו את מלוא צרכיו, ואף היה באיכות פחותה מן הרכב נשוא התביעה שבפניי. בנסיבות העניין, טוען התובע כי בנוסף לאמור, נגרמו לו נזקים רבים, לרבות פגיעה בהנאתו מהשימוש ברכב, והפסד ימי עבודה בגינם תובע סך של 50,000 ₪, ועגמת נפש בגינה תובע הוא תשלום בסך של 40,000 ₪. בתמצית טענות הנתבעת: הנתבעת שמה יהבה בטענה כי התובע לא הוכיח כל פגם או תקלה ברכב, המדובר ברכב תקין, העומד במפרט היצרן. לפיכך, התביעה הוגשה בחוסר תום לב. לעניין תופעת הבלימה, הרי שאף מומחה, מטעם שני הצדדים, לא היה עד לתופעת הבלימה, וגם התנהלות התובע ואשתו, בזמן אמת, אינה מתיישבת עם קיומה של תקלה. הבהוב נורת ההתראה ה- ESP בזמן נסיעה, נובע מאופי הנהיגה של התובע, אשר נוהג בצורה לא זהירה. בנהיגה נכונה לפי תנאי הדרך, נורית ה- ESP אינה מהבהבת, הגם שמומחי התובע לא בדקו את מערכת ה- ESP, ואין קביעה פוזיטיבית כי היא תקולה. בהעדר כל ראיה פוזיטיבית ברורה וחד משמעית לקיומה של התקלה הנטענת, והמוכחשת, אזי בית המשפט אינו יכול לקבוע ממצא בדבר תקלה. השמאי עידן לא מצא כל תקלה ברכב, וגם חוות דעתו של נסים, אין בה כדי לעמוד בנטל הבאת הראיות והשכנוע, והמדובר בחוות דעת מוזמנת. מצב הצמיגים של הרכב, לאור נהיגתו של התובע, והפניות התכופות של התובע למוסך הנתבעת, נגרמו עקב שימושו האינטסיבי והמוגבר של התובע ברכב, ובאופן הטיפול ברכב. כראייה לכך, מצביעה הנתבעת על כך שהתובע השתמש ברכב ונסע למרחקים ארוכים (90,000 ק"מ בשנתיים) העולים קילומטרים רבים מעל המרחקים אותו נוסע הנהג הממוצע הישראלי (36,000 ק"מ בשנתיים). עוד מצביעה הנתבעת על כך שבניגוד להמלצת היצרן, התובע לא הגיע במועדים המומלצים לביצוע טיפולים תקופתיים לרכב, אלא שהביאו לטיפולים האמורים באיחור (לאחר שהרכב נסע 2,000 ק"מ נוספים ויותר, מעל 15,000 ק"מ המומלצים, בכל פעם). באשר לתופעת הבלימה, טוענת הנתבעת כי לאחר תלונת התובע בעניין, הרכב נבדק על ידה מספר פעמים וכי לא נמצאה לתלונה זו כל שחר. ממילא, טוענת הנתבעת, כי בניגוד לדברי התובע, גם לא נדלקה ברכב נורה אדומה המזהירה בפני תופעה זו, למעט נורת האחיזה שתפקידה להזהיר בפני תפקוד במערכת, הא ותו לא. מכל מקום, כל התקלות שנמצאו ברכב, מקורן בהתנהלות התובע, ואף טופלו על ידה ללא תשלום. תופעת הבלימה שנטענה על ידי התובע כלל לא אותרה על ידי המומחים מטעמו, והתובע בחר באופן חד צדדי, לאחר כשנתיים ימים, להודיע שאין בכוונתו לקבל את הרכב לידיו. משכך, הרכב נמסר לתובע כשהוא תקין, לא הוכחה כל תקלה, ומקל וחומר, לא הוכחה תקלה מהותית, ועל כן יש לדחות את טענת התובע בדבר "אי התאמה", ויש לדחות את הסעד "ביטול והשבה". יתרה מכך, הוכח שהפעם הראשונה שהתובע נכנס למוסך והתלונן על אותה "תופעה" הייתה כשנתיים לאחר מסירת הרכב, ועל פי סעיף 15 לחוק המכר אין התובע יכול עוד לחזור בו מהעסקה. לפיכך, בדין דחתה הנתבעת את בקשת התובע להחלפת רכב, שהרי הודעת הביטול שנתן התובע אינה כדין, ואינה עומדת בדרישות סעיפים 20 ו- 21 לחוק החוזים. זאת ועוד, יש לדחות כל ניסיון להרחבת חזית בנושא צריכת השמן ברכב. לחילופין, טוענת הנתבעת כי יש לשייך לתובע אשם תורם בשיעור של 100% מהנזק הנטען על ידו ומוכחש, לאור זאת שהתובע זנח את רכבו במרכז השירות של הנתבעת, וסרב להצעותיה להחלפת הרכב. לחילופי חילופין, טוענת הנתבעת כי בכל מקרה אין לחייבה בתשלום פיצוי בגין מלוא התשלום ששולם לה עבור הרכב, וכי ככל שייקבע כי העסקה בטלה, יש לחייבה בהשבה ריאלית. קרי, בתשלום יחסי בלבד בגובה תמורתו של רכב משומש על פי מחיר המחירון, או בניכוי דמי שימוש ראויים בגין השימוש שנעשה ברכב. בנוסף לאמור, יש לדחות גם את הטענות בדבר עוגמת נפש, אובדן שעות נוספות והוצאות, זאת בהיעדר פירוט והוכחה מספקת. בתמצית תשובת התובע: טענות הנתבעת בסיכומיה משוללות היגיון, תוך טענה דה-פקטו כי התובע "בנה" סיפור שלם במשך שנים, תוך הוצאות ניכרות, ובזבוז זמן, בכדי שלא יצטרך למכור את הרכב. הנתבעת נבנתה רק מהעדים של התובע, שכן נמנעה מחשיפת הראיות שבידה, והבאת עדים רלוונטיים, שהרי לא צירפה לראיות את ממצאי בדיקת היצרן. הנתבעת טוענת טענות בנוגע לראיות התובע ועדיו, זאת בשעה שנטל ההוכחה התהפך לפתחה של הנתבעת. שהרי, אין חולק כי הנתבעת מסרה הודאת בעל דין בעניין תצרוכת השמן ברכב. נושא תצרוכת השמן עלה בתצהירו של השמאי מימון מטעם הנתבעת. לעניין הטענה כי "לא נמצאה כל תקלה ברכב", אין בה ממש, ואין להמתין שתתרחש בנסיעת מבחן אקראית. התובע פעל להתקנת מצלמות ברכבו, ומהסרטונים שצירף עולה כי מד המהירות "נופל" בפתאומיות, מד סיבובי המנוע "מתרסק", וכי הרכב נכנס למצב של בלימת חירום פתאומית. כמו כן, אין כל פגם בנהיגתו של התובע, והנתבעת לא נסמכת על כל אינדקציה מטעמה, למשל מרישומי המוסכים מטעמה. מעבר לאמור, הנתבעת עצמה, טוענת בסעיף 20 לסיכומיה, כי בחודש מרץ 2013 ביקר התובע במוסך, לגבי בעיית הבלימה, ובהמשך סותרת עצמה, וטוענת כי רק בחודש מאי הלין על כך לראשונה. דיון והכרעה: בית המשפט ביושבו על המדוכה שואל את עצמו בראש ובראשונה – האם בפנינו מקרה בו יש להורות על ביטול והשבה, לאור אי התאמה של הממכר. על מנת לענות על שאלה זו, יש לבחון האם הוכחה תקלה/תקלות ברכב, ואם כן, האם יש ב כך כדי להוות אי התאמה במ מכר, ובעצם להורות על ביטול העסקה. למעשה, הצדדים חלוקים ביניהם במספר רב של סוגיות, וביניהן, בין היתר - תכיפות הטיפולים במוסך הנתבעת, והסיבה להם. האם בכלל קיימת תופעת הבלימה הפתאומית ברכב . כן קיימת מחלוקת לגבי תיעוד כלל הטיפולים במוסך הנתבעת, מתי בוצעה לראשונה פנייה בנוגע לתופעת הבלימה, ומתי נמסרה הודעה על אי התאמה על ידי התובע. יאמר מיד, שלאחר ששמעתי את העדויות, טענות הצדדים ועיינתי בכל אשר הובא בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת הפרה את הסכם המכר, שעה שמסרה לתובע מוצר שאין בו את האיכות והתכונות הדרושות לשימושו הרגיל , ולצורך המטרה אשר למענה הוא נמכר. לפיכך, יש להורות על ביטול והשבה במקרה שבפניי, ואפרט נימוקיי. אי התאמה ראשית, על מנת לבחון את שאלת אי התאמה של ממכר, דהיינו – האם התובע הוכיח תקלות ברכב העולות כדי אי התאמה בממכר, ועל כן זכאי הוא לבטל את הסכם הזמנת הרכב, זה המקום להפנות להוראות סעיפים 11, 14 ו-17 לחוק המכר הקובעים כדלקמן: "11. המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר – (1) ... (2) ... (3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם; (4) ... (5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים". "14. (א) על הקונה להודיע למוכר על אי-התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה לפי סעיף 13(א) או (ב) או מיד לאחר שגילה אותה, הכל לפי המוקדם יותר. (ב) לא הודיע הקונה על אי ההתאמה כאמור בסעיף קטן (א), אין הוא זכאי להסתמך עליה." "15 לא היתה אי-ההתאמה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיף 14, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה; אולם במכירת נכס נד אין הקונה זכאי לחזור בו מן החוזה אם נתן הודעה כאמור לאחר שעברו שנתיים ממסירת הממכר, ואין הוא זכאי ליתר התרופות בשל הפרת חוזה אם נתן את ההודעה לאחר שעברו ארבע שנים ממסירת הממכר. "17. (א) קונה המודיע על אי-התאמה יפרט אותה פירוט סביר ויתן למוכר הזדמנות נאותה לבדוק את הממכר". סעיף 11(3) לחוק המכר קובע כי אי ההתאמה הנדרשת קמה לרוכש שעה שהמוצר הנרכש על ידו, אינו מתאים לשימוש הרגיל לו מיועד השירות. המדובר בבחינה אובייקטיבית של אי ההתאמה הנגזרת מתיאור ההסכם שנכרת בין הצדדים. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט י' עדיאל בו"ע (י-ם) 2030/01 איתוראן איתור ושליטה בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] (26/1/04) לפיהם: "לכאורה הסעיף מתיימר להתנות על זכותו של הלקוח להעלות טענות בדבר אי-התאמה. טענת אי התאמה קמה, על-פי סעיף 11 לחוק המכר תשכ"ח-1968, כאשר הנכס או השירות אינו מתאים לתיאור המוסכם (סעיף 11(2) לחוק המכר) או לצרכים ולשימושים הרגילים להם מיועד השירות, או לצרכים ושימושים מיוחדים, במידה וכאלה משתמעים מהחוזה (סעיף 11(3) לחוק המכר). הואיל והתיאור המוסכם נקבע על-פי תיאור הנכס כפי שהוא מופיע בחוזה (ולא על-פי מצגים טרום חוזיים), הרי שעילת אי ההתאמה עניינה באי התאמה אובייקטיבית, הנגזרת מתיאור הנכס על-פי החוזה, או מהצרכים והשימושים הרגילים של הנכס או הצרכים והשימושים המיוחדים, ככל שקיימים כאלה על-פי החוזה... (השווה זמיר, חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, עמ' 444)". בעניין הצורך של רוכש רכב מיד ראשונה להתייצב לעתים תכופות במוסך עקב תקלות אצטט מדבריו של כב' השופט ד' גבע בת"א (ת"א) 45417/99 המסנן התקנות ושורים בע"מ נ' מכשירי תנועה בע"מ [פורסם בנבו] (9/4/02), עמ' 2-3 לפסק הדין, אשר יפים גם לענייננו: "...התובעת רכשה, כאמור לעיל, רכב מסוג פורד אקספלורר, שהינו, גם רכב שטח. המדובר ברכב בעל עלות גבוהה, יחסית, רכב יוקרתי וחדש שלגיטימי וסביר לצפות מרכב חדש שנרכש מהחברה, שיהא ללא תקלות בוודאי לא תקלות חוזרות ונשנות המצריכות את הרוכש לשים פעמיו פעם אחר פעם למוסך על מנת לתקנן. קל וחומר וביתר שאת כאשר מדובר ברכב יוקרתי בעל עלות גבוהה. הציפיה הסבירה מרכב כאמור, להבדיל מרכב ישן ו/או רכב בעל עלות נמוכה היא להכניס את הרכב למוסך רק לטיפולים השוטפים בוודאי בשנותיו הראשונות של הרכב וליהנות מנסיעה ללא כל דופי. ברי כי יתכנו ליקויים כאלו או אחרים ברכב, פגמים בייצור או ליקויים אחרים שמתגלים מיד עם קבלתו ולאחר הנסיעות הראשונות, אלא שאף ברי כי במקרה כאמור, מחובתו של המוכר, לתקן הליקוי תוך זמן סביר אחרת זכאי הרוכש לסעדים המוקנים לו מכוח חוק המכר וחוק התרופות. לא זו אף זו, מכונית שאינה פועלת באופן תקין זמן קצר לאחר שהרוכש קיבל אותה, מעמידה לזכות הרוכש חזקה שבעובדה, שהמכונית לקתה באי התאמה במועד המסירה. חזקה שהרוכש יכול להסתמך עליה אפילו אין בידו להצביע על הפגם הגורם לאי תקינות הפעולה או על כך שהפגם היה קיים כבר בעת המסירה. במקרה כזה, הנמקתו של הקונה דומה לזו שביסוד הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", שבדיני הנזיקין....". ללמדך, נקבע כי אחת ממטרותיה של רכישת רכב חדש הינה ההימנעות מהיזקקות לשירותי המוסך, אלא לנדרש בהתאם להוראות היצרן. ציפייה זו של רוכש הרכב היא סבירה ולגיטימית וראויה להגנה משפטית (ראה: ת.א. 9670/00 מילר נ. יוניון מוטורוס בע"מ (ניתן ביום 10.11.05) ת.א. 2449/07 שלמה אנג'ל ז"ל נ. צמפיון מוטורוס בע"מ (ניתן ביום 9.6.11). באשר לעסקת רכישת רכב חדש, כבר נאמר בעבר כי לגיטימי וסביר לצפות מרכב חדש שנרכש מהחברה שלא ידרוש מבעליו לשים פעמיו פעם אחר פעם למוסך לצורך תיקון תקלות שנמצאו בו. (ראו דבריו של כב' הנשיא, מ' סלוצקי בע"א (חי') 789/94 אלון את איציק בע"מ נ' חב' ישראלית לאוטומובילים בע"מ [פורסם בנבו] (26.5.96)). במקרה שבפניי, ציין התובע בעדותו כי הוא ביקר במוסך הנתבעת פעמים רבות (כ-50 פעמים) משום תקלות שונות, ביניהן תקלות בצריכת השמן, רעשים במנוע, קרטוע ותופעת הבלימה. בעניין זה ציין התובע כי נוכח ביקוריו התכופים במוסך הנתבעת, חלק מביקוריו שם אף לא נרשמו בספריה של הנתבעת (עדות התובע בפרוטוקול מיום 6.5.16 עמ' 16, עמ' 21). מנגד, ציינה הנתבעת כי בספריה נרשם שבמהלך התקופה בה החזיק התובע ברכב (כשנתיים ימים) שהוא ביקר במוסך 14 פעמים, מתוכם 7 ביקורים נקבעו לצורך ביצוע טיפולים שגרתיים לרכב על פי הוראות היצרן (או בקירוב לכך) (שם, בתצהירו של עופר כן ראו עדות עופר בפרוטוקול מיום 11.11.15 עמ' 64). עיון בתדפיסי הטיפול ברכב אשר צורפו כנספחים 2-10, 12-14 ו-16-17 לתצהירו של עופר, מעלה כי התובע התייצב במוסך הנתבעת במועדים שונים ובטענות שונות כמפורט להלן: א. ביום 12/7/11, 3 חודשים לאחר רכישת הרכב, בטענה שנורית בקרת השמן ברכב נדלקה; ב. ביום 2/9/11 לצורך טיפול ראשון ברכב (16,611 ק"מ במקום 15,000 ק"מ). ג. ביום 6/1/12 טיפול שני ברכב (32,104 ק"מ במקום 30,000 ק"מ). ד. ביום 5/3/12 – נזילת שמן ברכב. ה. ביום 6/6/12 טיפול שלישי ברכב (47,539 ק"מ במקום 45,000 ק"מ); ו. ביום 23/9/12 טיפול רביעי ברכב (62,748 ק"מ במקום 60,000 ק"מ); ז. ביום 9/11/12 טיפול בנורית בקרת שמן; ח. ביום 23/12/12 טיפול חמישי ברכב (73,034 ק"מ במקום 75,000 ק"מ); ט. ביום 13/1/13 לצורך תיקון הרכב בטענה שהרכב מקרטע בנסיעה; י. ביום 24/1/13 לצורך תיקון תקלת רעשים ברכב, מנורה בלוח השעונים שנדלקה, ושקילת הרכב; יא. ביום 31/1/13 תוצאת שקילת הרכב; יב. ביום 10/3/13 תיקון במערכת השמן ברכב כפתרון לתצרוכת שמן גבוהה (עמ' 2 לנספח 14). יג. ביום 26/4/13 החלפת נורות הרכב; יד. ביום 19/5/13 החלפת נורות וטיפול נוכח הטענה שהרכב נבלם בשעת נסיעה. עינינו הרואות כי התובע ביקר במוסך אחת לכל 15,000 ק"מ, בכפוף לסטיות של עד 2,000 ק"מ בכל פעם. עיון נוסף באותם תדפיסים מעלה כי לכל הפחות בחלק מהמקרים תוקנו ברכב חלקים שונים, ביניהם גם מערכת השמן (תקלה אשר טופלה על ידי הנתבעת בשלב מסוים (ראו עדות התובע בפרוטוקול מיום 6.5.15 עמ' 17 וכן עדות עופר). כאן המקום לציין כי בניגוד לאמור בסיכומי הנתבעת, באשר לטענה בדבר התקלה במערכת השמן ברכב, לא מדובר בטענה חדשה שהועלתה אך בסיכומי התובע, אלא בטענה שעלתה עוד בכתב התביעה, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית. משכך, גם אם אקבל את טענת הנתבעת במלואה, לפיה התובע ביקר במוסך הנתבעת "רק" 7 פעמים במהלך השנתיים הראשונות בחייו של הרכב לצורך תיקונים נוספים, למעט הטיפולים השגרתיים, הרי שיש בכך כדי להצביע על אי התאמה בין הרכב אותו ביקש התובע לרכוש לבין המוצר אותו קיבל בפועל. דברים אלה נאמרו מבלי לקבוע מסמרות בטענת התובע לפיה חלק מביקוריו כלל לא נרשמו בספרי הנתבעת, וכי הוא ביקר במוסך הנתבעת פעמים רבות נוספות. למעלה מן הצורך אבהיר בעניין זה, כי דווקא טענת התובע בעניין היעדר התיעוד של כלל ביקוריו במוסך הנתבעת מתיישבת עם טענת שני הצדדים לפיה נציגי הנתבעת מכירים את התובע מזה שנים רבות לאחר שרכש מספר רכבים מהנתבעת בעבר. כמו כן, טענת התובע מתיישבת עם העובדה עליה אין מחלוקת, לפיה בחלק מן הזמן התקשר התובע עם המוסך באמצעות הנייד האישי של עופר (עדות עופר בפרוטוקול מיום 11.11.15 עמ' 63-64). תופעת בלימת הרכב יש חולק בין הצדדים האם בכלל ברכב מושא התביעה התרחשה בלימה פתאומית, ומתי הודיע על כך התובע לנתבעת. העיד בפני התובע באשר לתופעת הבלימה, ולעדות זו הצטרפה עדותה של אשתו, סיגלית. ערה אני לכך שמוסרי חוות הדעת בתיק זה לא היו עד ים לתופעת הבלימה ברכב, אולם לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, שוכנעתי שלאחר כשנה ומספר חודשים ממועד רכישת הרכב, נתגלתה ברכב תופעת הבלימה הפתאומית, אשר יש בה כדי להוות "אי התאמה, ולהוביל לסעד של "ביטול והשבה", ואפרט. העידה סיגלית, ואמרה כי נכחה בשני מקרים בהם נבלם הרכב, במקרה הראשון סיפרה: "... נסענו יצאנו ביום שבת יובל התחיל עקיפה אני זוכרת שהבן שלי החזיק אייפד ביד מאחור שלושת הילדים היו, ממש עפתי קדימה לשמשה והאייפד איתם עפו, ואני כעסתי עליו נלחצתי, והילדים נלחצו, אני חשבתי שהוא בלם, הייתי בטוחה זו הייתה בלימה משמעותית, ואז הוא הראה לי שנדלק שם משהו, וזה הפסיק, לכמה שניות הנורה דלקה, והמשכנו, והיינו מבוהלים..." (פרוטוקול מיום 6.5.15 עמ' 8). ובהמשך, העידה על האירוע השני וסיפרה: "נסענו לאירוע של עובד של התובע, היה שלב שהרכב בלם את עצמו, וזה הפתיע אותי, וזהו" (שם, עמ' 9). לדברים אלו הצטרפה עדות התובע, שאמר כי הבלימה הפתאומית התחילה אחרי שנה וכמה חודשים מאז שרכש את הרכב, קרי – במחצית שנת 2012. שהתקלה התרחשה בין 15 ל- 20 פעמים (שם, עמ' 20) , ושמיוני 2012 ועד מרץ 2013 הודיע לנתבעת על התקלה (שם, עמ' 22). וכן, הגיש סרטונים, לאחר שהתקין מצלמות ברכבו כדי לתעד את תופעת הבלימה. הוגשה חוות הדעת של השמאי עידן, שציין בחוות דעתו כי לא היה עד לתקלת הבלימה. אולם, ציין שלאור הסרטונים שראה, ולאור טענת התובע, במידה שאכן תופעה זו מתרחשת, אין אפשרות לנהוג ברכב (עמ' 19 לחוות דעתו). חוות הדעת של המומחה נסים, הוגשה על ידי התובע לאחר שהרכב חובר למערכת מחשוב של היצרן במוסך חיצוני. נסים הסביר בעדותו שכאשר הנורה של ה- ESP מהבהבת הדבר מצביע על תקלה, שהרי תפקיד ה- ESP לייצב את הרכב ( פרוטוקול מיום 28.10.15 עמ' 46) . כמו כן בחוות דעתו קבע: "מהבדיקה עולה כאמור כי ישנה תקלה קבועה באחד מחיישני זוויות ההגה ובמילים אחרות אחד מחיישני היציבות המשדר למחשב מערכת ה- ESPׂ" (עמ' 4 לחוות הדעת, סעיף 2 תחת הכותרת סיכום ומסקנות). זאת ועוד, הדגיש כי הוא בטוח ב- 100% שיש תקלה ברכב, וציין שכדי לאבחן את התקלה יש להתחבר לסורק תקלות (פרוטוקול הדיון, שם, עמ' 47). לעומת זאת, השמאי מימון בחוות דעתו ציין כי הרכב תקין לחלוטין, לא נמצא כל פגם ו/או בסיס לטענות התובע (עמ' 8 לחוות הדעת סעיף 11). יחד עם זאת, בחוות הדעת של השמאי מימון, אמר כי לא עשה בדיקה ממוחשבת לרכב, והסתפק בבדיקה ויזואלית ובנסיעת מבחן (פרוטוקול מיום 11.11.15 עמ' 70-71). אולם, כשנשאל על ידי בית המשפט האם אין צורך לעשות בדיקה ממוחשבת, השיב שכן, אך שהבדיקה נעשה על ידי המומחים, אצל היבואן (שם, עמ' 71). לא זו אף זו, הוסיף ואמר: "... אינני דיאגנוזיסט, מי שמאבחן תקלות, לשם כך ישם את המומחים שהוכשרו לכך, ואת הציוד הייעודי לרכב הספציפי. ולשאלתך כאשר יש צורך בכך, כן אני מפנה את הרכב לבדיקת מעבדה, במקרה זה לא היה צורך בכך, הרכב היה תקין, אין תקלה ברכב, ולא היה צורך בזה, ומי שהיה צריך לבדוק את זה, זה המומחה מטעם יצרן הרכב, יבואן הרכב, אשר בדק ולא מצא כל פגם במערכות" (שם, עמ' 73). ודוק: לא נעלם מעיני דו"ח הסוקר אשר הוגש על ידי הנתבעת. חרף האמור, וכפי שגם הבהרתי בהחלטתי מיום 10/11/15, הדו"ח הוגש ללא תצהיר תומך, ללא הסבר המפרט מתי נערך, על ידי מי ומה ממצאיו, ומבלי שניתנה לתובע הזדמנות לחקור את עורכו, אשר על כן משקלו פוחת. זאת ועוד, אף אחד מנציגי הנתבעת לא העיד כי נכח במועד ביצוע הבדיקה ובמועד הפקתו של דו"ח הסוקר, וגם בכך יש כדי לכרסם במשקלו של הדו"ח (ראו עדות עופר בפרוטוקול הדיון מיום 1.11.15 עמ' 66; עדות שלומי בפרוטוקול הדיון מיום 28.10.15 עמ' 57; וכן עדות המומחה מימון בפרוטוקול הדיון מיום 11.11.15בעמ' 71, אשר ממילא ציין כי אין בידו את הציוד המתאים לביצוע בדיקת סורק- שם בעמ' 73). אם לא די בכך, הרי שעיון בדו"ח הסוקר בעצמו מעלה כי אמנם לא נראו כל תקלות במערכת הבלימה של הרכב, אך יחד עם זאת, ניתן להבין ממנו כי הוא נערך ביום 26.04.2012, קרי - כשנה לאחר מועד רכישת הרכב, כלומר מספר חודשים לפני הופעתה של תופעת הבלימה הפתאומית , על פי עדות התובע (פרוטוקול הדיון מיום 6.5.15 עמ' 20 – כשנה ו-3 או 4 חודשים לאחר מועד ביצוע העסקה). בנסיבות אלה, ספק אם ניתן לתת לדו"ח הסוקר משקל כלשהו בין כלל הראיות שהוגשו על ידי הנתבעת, כדי לתמוך בגרסת הנתבעת. עוד אוסיף, שערה אני לטענות הנתבעת כי חוות דעתו של נסים הוגשה לאחר עדותו של השמאי עידן, ושלא נעלמה מעיני טענת הנתבעת לפיה באף אחת מחוות הדעת הנוספות ביניהן חוות הדעת השמאי עידן, וחוות דעת השמאי מימון לא נראתה התקלה הנטענת, וכך גם היא לא נראתה בנסיעות מבחן אליה נלקח הרכב על ידי מי מהמומחים או מי מטעמה. בד בבד, וכפי שכבר הבהרתי בעניין זה , אני מעדיפה את גרסתו של התובע שנמצאה בעיני עקבית ואמינה, המגובה גם בעדותה של סיגלית, בחוות הדעת שהוגשו מטעמו , בראיות (למשל, נספח ו' לתצהיר התובע), ואף בסרטונים (ומקל וחומר שעה שהמצלמה שהסריטה אותם הותקנה ברכב לבקשת הנתבעת לצורך איתור התקלה). טענת הנתבעת, כי המומחים שמסרו את חוות דעתם בתיק זה לא היו עדים לקרות התקלה, לטעמי, אין בה כדי לשלול את גרסתו של התובע, שיש לה על מה לסמוך, כפי שפורט לעיל. הגם, שטענת הנתבעת (סעיף 27 לסיכומיה), שטענת התובע לבלימה פתאומית נולדה רק לאחר שנתיים וחצי, נטענה ללא כל ביסוס, ועל כך אדון גם בהמשך. מעבר לאמור, לדידי, די בכך שהתובע התייצב לעתים תכופות במוסך הנתבעת לאחר שרכש את הרכב אשר אמור היה להיות רכב שטח יוקרתי, בטענות שונות אשר בחלקן תוקנו על ידי הנתבעת. וגם בכך יש כדי לתמוך בגרסת התובע, שתופעת הבלימה אכן הופיעה ברכב. לאור האמור, יש בכל אשר הובא בפניי כדי לבסס את טענתו של התובע, לפיה קיימת אי התאמה. אציין, שגם אם ברכב קיימת תקלה, ורוכש הרכב לא יודע לשים את האצבע על "הגדרת" התקלה, ו"מקורה", אין בכך כדי ללמד כי אין ברכב תקלה. שהרי, רכב חדש לא אמור לבלום לפתע במהלך נסיעה, ו"לבקר" רבות במוסך, כל עוד שלא הוכח שנהג בצורה בלתי סבירה ברכבו. יתרה מכך, לא ניתן להתעלם מטענת הנתבעת לפיה הנתבע נהג ברכב מרחקים רבים יותר מן הממוצע וכי הוא נהג להגיע לביצוע הטיפולים באיחור. אולם, לטעמי, נראה שממילא ביצע התובע טיפולים תכופים לרכב על פי הוראות היצרן אחת לכל 15,000 ק"מ (גם אם בסטייה של לפחות 2,000 קילומטרים בכל פעם) וכי לו לא היו לרכב תקלות נוספות די היה ב-7 ביקורים במוסך לצורך טיפולים שגרתיים, בהתאם להוראות היצרן כדי להפיס טענה זו של הנתבעת באשר למרחק נסיעתו של התובע. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שגם על פי תעודת האחריות שניתנה לתובע (נספח 19 לתצהיר עופר), הרי שזו תקפה למשך 3 שנים ללא הגבלת האחריות. הגם, שעופר בעדותו הבהיר כי אין מדובר בתו בע שהינו מתלונן סדרתי (פרוטוקול מיום 11.11.15 עמ' 65). בנסיבות שפורטו לעיל אין ספק שהנתבעת הפרה את הסכם המכר שעה שהיא מסרה לתובע מוצר שאין בו את האיכות והתכונות הדרושות לשימוש הרגיל ולצורך המטרה למענה הוא נמכר. עוד אוסיף בעניין זה, כפי העולה גם מחוות דעת המומחה ניסים, הרכב נבדק על ידו חודשים רבים לאחר שהתובע הותיר את הרכב אצל הנתבעת, ובאותו מועד עדיין היו קיימות בו תקלות שהנתבעת לא תיקנה. משכך, אני סבורה כי ניתנה לנתבעת הזדמנות ראויה לתקן את התקלה, ואף למעלה מכך. משהגעתי לכדי התוצאה האמורה, לדידי מתייתר הצורך לדון בשאלת רשלנותה של הנתבעת. ביטול והשבה ראשית נשאלת השאלה האם נמסרה הודעה על אי התאמה במועד הנדרש? סעיף 14 לחוק המכר עניינו "הודעה על אי התאמה", והוא קובע כי על הקונה לבדוק את הממכר לאחר מסירתו לידיו, ולהודיע למוכר על אי התאמה מיד עם התגלותה. סעיף 15 לחוק המכר עניינו "אי התאמה נסתרת", וקובע שאם אי ההתאמה לא הייתה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, זכרי הקונה להסתמך עליה, על אף האמור בסעיף 14, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה, מיד לאחר שגילה אותה. כמו כן, הסעיף מציין שבמכירת נכס-נד, אין הקונה זכאי לחזור בו מן החוזה, אם נתן הודעה כאמור לאחר שעברו שנתיים ממסירת הממכר, ואין הוא זכאי ליתר התרופות בשל הפרת חוזה, אם נתן את ההודעה לאחר שעברו ארבע שנים ממסירת הממכר. לאור האמור, יש לבחון האם ההודעה של התובע לנתבעת בדבר אי ההתאמה האמורה, ניתנה במועד. התובע העיד כי בחודש יוני 2012 נתגלתה בפניו תקלת הבלימה, וציין כי התלונן על התקלה ופנה לרועי ולשמוליק (עובדי הנתבעת) . כשנשאל על ידי ב"כ הנתבעת האם יש לא אסמכתא על פנייתו, השיב שיכול להיות שאין תיעוד כתוב, אך הדגיש שבמרץ 2013 שלח לשמוליק הודעה על כך, כי ארעה שוב התקלה (פרוטוקול מיום 6.5.15 עמ' 20). התובע הפנה להודעה ששלח לשמוליק באמצעות הפלאפון הנייד מיום 22.03.2013, ששם אמר באילו המילים: "שמוליק ידיד! הנה הבוקר זה קורה שוב ומצולם. בשבוע הבא אני צריך שבע מקומות לטיול משפחתי.. אני מקווה שזה לא מסוכן לנסוע כך.. מייד לאחר שאשוב אני מתכוון להשאיר את הרכב בחצר המוסך ולא לקחת אותו יותר על כל המשתמע מכך!! למעלה משנה אני סובל מהרכב ומהתעסקות יום יומית בבעיות הרכב" (נספח ו' לתצהיר התובע). לטעמי, דברים אלה עולים בקנה אחד עם גרסתו של התובע, כי את הודעת הביטול מסר גם בעל פה, בפגישות עם אנשי הנתבעת. הנתבעת מצדה טוענת בסעיף 20 לסיכומיה כי התובע פנה אליה בעניין התקלה פעם ראשונה ביום 13.03.2013, ואילו בסעיף 79 לסיכומיה מציינת כי המועד הראשון של הפנייה התרחש ב- 19.05.2013. לאור האמור והמפורט לעיל נחה דעתי כי התובע פנה לנתבעת כאשר נתגלתה בפניו הבעיה, הגם שבפנייתו של התובע לשמוליק ציין שהתקלה חזרה שוב. ללמדך , התובע סיפר ל ו קודם לשליחת ההודעה , על התקלה, והראייה לכך הודעה נוספת מיום 19.02.2013 ששם נכתב על ידי התובע: "אח שלי.. הרכב לא מפסיק בעיות... שוב מלא תקלות!!". בנסיבות העניין, השתכנעתי כי ההודעה בדבר היא ההתאמה ניתנה במועד, וזאת לאחר שתיקונים והאבחנות כשלו שוב ושוב. במקרה דכאן, הנני להפנות ל סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: " חוק החוזים (תרופות)") קובע: "9. (א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך". וכן, סעיפים 20 ו- 21 לחוק החוזים קובעים כדלקמן: "20. ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". "21. השבה השבה משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל". מששוכנעתי כי התקלה של בלימת הרכב לא טופלה, קמה לתובע הזכות לחזור בו מן ההסכם ולבטלו. אין בדעתי לקבל את טענת הנתבעת לפיה, משלא מכר התובע את הרכב, הוא לא מילא את חובתו להקטנת הנזק. בעניין זה השתכנעתי לקבל את טענת התובע, לפיה הוא לא היה מוכן למכור את הרכב, כל עוד ברכב קיימת תקלה, שעלולה לסכן חיים. ועוד, מאחר שהתובע השיב את הרכב לנתבעת עוד בחודש מאי 2013, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא סכום התשלום אותו שילם התובע עבור הרכב בסך של 444,000 ₪ וזאת כפי שעתר התובע בניכוי סך של 60,000 ₪ עבור השימוש ברכב במשך שנתיים ימים. יצוין בעניין זה כי טענת הנתבעת לקיזוז בגין דמי שימוש ראויים ברכב למשך תקופה זו נזנחה בסיכומים מטעמה, וממילא לא הוכח בפניי מהם לטענתה, דמי השימוש הראויים. במצב דברים שכזה ולאחר שהתובע ביקש לנכות מן התמורה את הסך האמור אני נעתרת לתביעתו ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 384,000 ₪. חיוב בגין אובדן שעות עבודה ועוגמת נפש: סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) קובע: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". סעיף 10 לחוק התרופות קובע, שהנפגע זכאי לפיצויים בעד נזקו, כמפורט שם, ואינו תולה זכותו זו בהוכחת כל הנזק תחילה, אלא לכאורה, משאיר מקום לאומדנא דדיינא. בענייננו, באשר לבזבוז זמן וימי עבודה, אציין שהתובע צירף לתצהירו אישור רואה חשבון בדבר הכנסתו לשנת 2013, לפיו באותה תקופה השתכר בסך של 25,000 ₪ לחודש. בעניין זה, מוסיף התובע כי הוא בעלים של שלוש חברות, המעסיק עשרות עובדים, וכי יש לפסוק לו תשלום בגין אבדן ימי עבודה, הן בגין הימים הארוכים בהם נאלץ להגיע למוסך הנתבעת, וזאת לעתים תכופות, והן בגין הזמן שבזבז בגין ההכנה לדיונים בתיק שבפניי והתייצבותו, ובסך כולל של 50,000 ₪. מנגד, טוענת הנתבעת כי מדובר בטענות שלא הוכחו על ידי התובע וכי יש להביא בחשבון גם את העובדה שהתובע קיבל מהנתבעת רכב חלופי בתקופת תיקון הרכב. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אישור מרואה החשבון אליו מפנה התובע לא מעיד על הפסדים בהכנסות, וכי ממילא מדובר בטענה על דרך האומדנא ללא ביסוס. ועוד, בעניין עגמת הנפש טוען התובע כי הנתבעת התנהלה מולו בחוסר תום לב, גרמה לו להתעכב זמן רב וכפועל יוצא גרמה לו להפסד בערכו של הרכב, לא הסכימה להתפשר עמו במהלך הדרך, הגם כי מדובר במערכת יחסים מתמשכת ורבת שנים וכי הנאתו מהשימוש ברכב נפגעה קשות. מנגד, טוענת הנתבעת כי היא פעלה בחריצות ובניסיון לתקן את התקלה ברכב, ושחלק מטענות התובע נמצאו כטענות סרק, שכל מטרתן ברורה, למנף את העסקה הבאה שלו לרכישת רכב חדש. יצוין, שלעניין נזק, שאינו נזק ממון, קובע סעיף 13 לחוק התרופות שרשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בגינו בשיעור "שיראה לו בנסיבות העניין". כמו כן, בפסיקה הודגש כי אין להגזים יתר על המידה בשיעור השוני בין אמות המידה להערכת הנזק, על פי סעיף 10 וסעיף 13 לחוק התרופות. שכן, מטרת הערכה בשני המקרים היא שווה, קרי – החזרת המצב לקדמותו (לעניין זה ראה: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ). במקרה שבפניי, שוכנעתי כי לתובע נגרמה אי נוחות, בזבוז שעות עבודה, ועוגמת נפש בשל השבתת הרכב בתדירות גבוהה, לצורך בדיקת הרכב ותיקונו . עניין זה פגע בציפיתו הלגיטימית של התובע עת רכש רכב יוקרתי חדש. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בחנתי את כלל הראיות שהוגשו בפניי, בשים לב לכך שקבעתי שמקור חיובה של הנתבעת הינו בקיומה של אי התאמה ברכב,. וכן, לאחר שבחנתי את אישור רואה החשבון שצורף, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות בגין אבדן ימי עבודה ועוגמת נפש בסך כולל של 8,000 ₪. בכל הנוגע להוצאות בגין ניהול המשפט, אלה יילקחו בחשבון בהמשך, בעת פסיקת ההוצאות. סוף דבר: לאור המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 384,000 ₪ עבור הרכב, וכן סך נוסף של 8,000 ₪ בגין אבדן ימי עבודה ועוגמת נפש . והכל , בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 40,000 ₪. כלל הסכומים האמורים ישולמו לתובע תוך 30 יום.רכברכב חדשתקלות ברכב