פיצוי על קילומטראז שגוי בעסקת קניית רכב

פיצוי על קילומטראז שגוי בעסקת קניית רכב: העניין שבפני, תובענת התובעת, בגין עסקת רכישת כלי רכב. ביום 9.7.2013 רכשה התובעת מאת הנתבעת כלי רכב מתוצרת יונדאי, מ.ר. 32-782-13, שנת ייצור 2006, בתמורה כספית בסך 20,000 ש"ח. העסקה התבצעה על בסיס נתונים אשר הוצגו על ידי הנתבעת, לפיהם המכונית גמאה עד למועד המכר, 130,000 ק"מ, לפי הרשום במד האוץ של המכונית. לאחר השלמת הרכישה ותשלום התמורה, התברר לתובעת כי בעת ביצוע מבחן הרישוי השנתי הקודם, נרשם כי המכונית גמאה עד לאותו מועד (17.12.2011) סך של 148,445 ק"מ. בהתאם פנתה התובעת לנתבעת זמן קצר לאחר ביצוע ההתקשרות, ואז נתברר כי בחודש ינואר 2013 הוחלף לוח השעונים במכונית, ובהתאם הותקן מד-אוץ אחר, אשר העיד על מרחק מופחת שגמאה המכונית. בהתאם דורשת התובעת פיצוי כספי בשיעור 10,000 ש"ח וכן פיצוי בשיעור 2,000 ש"ח בגין אי הנוחות ועגמת הנפש. הנתבעת השיבה כי אכן לוח השעונים הוחלף, אולם בשל שגגה מצידה, לא ידעה לתעד זאת במסגרת הצגת הנתונים לפני המכירה (מו"מ נוהל לא מול התובעת אלא מול קרובת משפחתה), והעלתה ספקות לגבי התחשיב שעשתה התובעת (ובעיקר התחשיב הכלכלי, לפיו אותה טעות מצדיקה החזר של מחצית תמורת המכר). בדיון אשר נתקיים בפני ביום 28.11.2013, לאחר דיון קצר, הסכימו הצדדים כי כלי הרכב אשר נמכר הכיל ציון בלוח המחוונים שאינו מדויק, וכי נתון זה לא היה חלק מהמו"מ לגבי מכירת כלי הרכב, ונתון זה לא השפיע על מחיר המכירה לגבי העסקה ביניהם. לפיכך, נותר אך ורק לבדוק מהי ההשפעה הנכונה שהיתה צריכה להיות לנתון זה על מחיר המכונית. מבחינה מתמטית, ככל שבחודש נובמבר 2011 עמד מד האוץ על 148,445 ק"מ, משמעות הדבר היא כי המכונית גמאה בממוצע 25,000 ק"מ לערך, מדי שנה. הואיל והעסקה שבין הצדדים הייתה בחלוף כ- 6.5 שנים ממועד תחילת השימוש בכלי הרכב, מד האוץ אמור היה לשקף, לפי נתון זה, 165,000- 170,000 ק"מ. מדובר בנתון מהותי, המשפיע על שווי כלי הרכב, ומדובר הלכה למעשה, בנתון המעיד על כך כי ההתקשרות נעשתה על בסיס נסועה כוללת של 130,000 ק"מ, בעוד התברר שהנסועה הכוללת הייתה בשיעור של כ- 30% יותר. במישור החוזי מתבססת הקביעה על ההוראות בסוגיית אי-ההתאמה הקבועות בחוק המכר, התשכ"ח-1968. כך, כאשר נמכר כלי רכב משומש לאדם אחר חלה על עסקה זו ההוראה הקבועה בסעיף 16 לחוק המכר, לפיה: "היתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה". כמו כן ראו בהקשר זה את הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), לפיה:"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן." במקרה דנן, אין ספק שהנתבעת ידעה או הייתה צריכה לדעת אודות אי ההתאמה, וככל שהצדדים בחרו שלא לבטל את ההסכם, הרי שהתמורה העודפת אשר נתקבלה על בסיס מצג נתונים שבדיעבד נתברר כשגוי, אמורה להיות מושבת לידי התובעת. בע"א (מרכז) 3939-08-07 ויסמן נ' בן דוד, נדרש בית המשפט המחוזי לשאלת מהו הנזק אשר נגרם מאי התאמה במד-אוץ של כלי רכב משומש אשר נמכר, ושם נפסק " המשיב היה רשאי להשאיר את החוזה בתוקפו ולדרוש מהמערער לפצותו בגין הנזק שנגרם לו (שעיקרו, ההפרש בין שוויו האמיתי של הרכב במועד העסקה לסכום במופרז ששילם תמורתו).". עוד אפנה אל פרידמן וכהן, "חוזים" כרך א' עמ' 630, שם נכתב: ""במקרים לא מעטים משתקף הנזק שנגרם עקב התנהגות פסולה במשא ומתן בכך שנקשר חוזה בתנאים גרועים עבור הצד הנפגע. כך הדבר כאשר משכנע א' את ב' במרמה לרכוש ממנו במחיר 1000 נכס ששוויו 400 בלבד. ושוב שאלת המפתח היא אם עומד החוזה בעינו. אם בוטל החוזה קודם שבוצע, לא יינזק התובע בפריט זה. אפילו בוצע החוזה, קמה חובת השבה, ועם הגשמתה יתבטל הנזק הנובע מהתשלום המופרז. לעומת זאת, אם יעמוד החוזה בעינו, יוכל התובע לדרוש פיצויים שיבטאו את הנזק שנגרם לו, שבמקרה שלנו, הוא הפרש השווי, כלומר 600". נותר, אם כן, להעריך את השפעת הנסועה הכוללת האמיתית, על שווי כלי הרכב. התובעת טענה "זו היתה הטעיה שבעצם הרכב עבר הרבה יותר קיולמטראג' והמחיר הוא לא המחיר ששילמתי עליו. דיברתי עם הנתבעת ואמרתי לה שצריך לדבר ולסדר את העניינים. היא טענה שהיא לא יודעת על מה מדובר והיא לא רוצה להיפגש. בגלל זה פניתי לבית המשפט. שום טענות לא היו על החלפת שעון. יש הצהרה של סבטלנה ולא דיברו על החלפת שעונים. זו היתה הטעיה לא בטעות. אני חושבת שהייתי צריכה לשלם לפחות פחות 6,000 ש"ח" סבורני כי הנתון אשר הועלה על ידי התובעת הינו מופרז במידת מה, והגם שלבית המשפט אין ידיעה שיפוטית בנושאים שהינם נתונים באופן מובהק למומחיות של שמאי רכב, ניתן להתייחס כ"גורם עזר" (ובשים לב לכך כי מצויים אנו בין כתלי ביהמ"ש לתביעות קטנות) כמחירון "לוי יצחק"; אוסיף כי לא ראיתי לנכון לקבל טענת התובעת כי ההשפעה על שווי המכונית הינו ניכר יותר, שכן השפעת השוק על המחיר (וירידת מחירים כללית או הצפת השוק בכלי רכב משומשים, כפי שנטען), אינה רלוונטית לשאלת הפרש השווי בשל הנסועה הכוללת בלבד; עוד אוסיף, כי לא ראיתי טעם להתייחס לשאלות אחרות אשר הועלו על ידי הנתבעת, בהקשר של היחס שבין התובעת לקרובת משפחתה אשר נטען שעושה היא שימוש בכלי הרכב, שכן אין לכך כל השפעה על הפער שאמור היה להיות במחיר הנכון של העסקה. לגישתי, ולאחר עיון בהפחתות הנהוגות במחירון הרכב, לאור שיעור ההפחתה הראוי במקרה של נסועה ממוצעת של 25,000 ק"מ בשנה, לעומת כ- 19,000 ק"מ בשנה (לפי הנתון שהופיע במד האוץ בעת כריתת העסקה), השפעת הנסועה הכוללת על המחיר לא יכולה לעלות על 20% מהמחיר אשר שולם בסופו של דבר; לפיכך אני מחייב הנתבעת לפצות התובעת בסך של 4,000 ש"ח. בנוסף אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות ההליך לרבות אגרות, בסך של 400 ש"ח נוספים. הסכומים כאמור ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלומם המלא בפועל. רכבקילומטראז' רכבפיצוייםקניית רכב