תאונה בה היו מעורבים שלושה כלי רכב

תאונה בה היו מעורבים שלושה כלי רכב רכב התובע (להלן: "הסוברו"), רכב הנתבעת 1 (להלן: "הרכב הפרטי") ורכב הנתבעת 4 בו נהג הנתבע 3 (להלן: "המשאית"). תמצית טענות הצדדים לטענת התובע, נסע בנתיב השני מימין, כאשר הרכב הפרטי נהדף אליו מצד ימין ופגע ברכבו. התובע לא ידע בדיוק מה התרחש מיד לפני כן, אבל התרשמותו היתה בהתאם לדבריו, כי "המשאית העיפה אותה עלי". הנתבעת 1 העידה כי נסעה בנתיב הימני ביותר, אליו השתלבה כדקה או שתיים לפני האירוע, וכי בשלב מסויים חתך לתוך נתיב נסיעתה, משמאל, רכב אחר - לכן בלמה, ונפגעה מאחור מהמשאית שנסעה מאחוריה. עמדת הנתבעת 1 הינה כי האחריות מוטלת על נהג המשאית לבדו. לטענת הנתבע 3, נסע בנתיב הימני ביותר שהיה פנוי לחלוטין, במהירות שאינה גבוהה, כאשר הבחין במרחק מה לפניו ברכב הפרטי ורכב נוסף, סוטים לתוך נתיב נסיעתו, ראה את הרכב הנוסף בולם ובעקבותיו את בלימת הרכב הפרטי - ועל כן בלם גם הוא, אך בשל הכביש הרטוב החליק מרחק של כ- 20 מטר עד שפגע ברכב הפרטי. הנתבע 3 סבור כי מבחינתו, התאונה היתה בלתי נמנעת, ולכן אין להטיל עליו כל אחריות לאירוע. דיון והכרעה 4. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, התנהלותם במהלך הדיון, הראיות והמסמכים שצורפו לכתבי הטענות והוגשו כמוצגים, ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לחלק את האחריות לאירוע בין הנתבעים 1 ו- 3 . הנתבעת 2 תחוייב יחד ולחוד עם הנתבעת 1 (המבוטחת על ידה), והנתבעים 4-5 יחוייבו יחד ולחוד עם הנתבע 3 (שהוא עובד הנתבעת 4 והמבוטח על ידי הנתבעת 5). 5. אין בידי לקבל את גרסאות הנתבעים 1 או 3 במלואן, ואבהיר להלן את הקשיים בכל אחת מהגרסאות: 6. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") טענה כי נסעה כדקה בנתיב הימני בטרם נפגעה. טענה זו אינה תואמת את מיקום הנזקים ברכבה בחלקו האחורי-שמאלי. לו היתה בנסיעה במרכז הנתיב, כשהמשאית מאחוריה, היתה הפגיעה צפויה להיות במרכז הפגוש האחורי, ולא בחלקו השמאלי. המשאית, מטבע הדברים ובשל רוחבה, "תופסת" את מרבית רוחבו של נתיב הנסיעה, ובאם המשאית - וכך הדגימה התובעת במהלך הדיון עם רכבי הצעצוע - היתה מאחוריה ומעט מימינה, יש בכך כדי להראות שהנתבעת היתה עדיין במהלך ההשתלבות לתוך הנתיב הימני ולא לאחר נסיעה של מרחק של מאות מטרים באותו נתיב. מעבר לכך, היה קושי לקבל את עדותה של הנתבעת, כאשר נחזה שהיא אינה זוכרת או יודעת בדיוק מה היו נסיבות האירוע. נקל לשער כי אירוע כזה יגרום לטראומה כלשהי, שתפגע ביכולתה לשחזר אותו במדוייק. הנתבעת סברה בעת חקירתה הנגדית כי "יכול להיות שהייתי קצת בזווית לפנות ימינה", בנוגע למשאית העלתה אפשרות כי "אולי היא נטתה ימינה", והסבירה במענה לבקשת בית המשפט, לקבל הסבר כיצד נפגע רכב התובע, כי "אני לא יודעת בדיוק איך פגעתי בצדו הימני. אם הוא היה בנסיעה ישרה או בזווית...". אציין עוד, כי לא סביר בעיני שהנתבעת היתה בזווית לפנות ימינה, כי אז פגיעת הרכב הפרטי על ידי המשאית היתה מביאה להדיפתה ימינה, בכיוון אליו מופנים הצמיגים - ולא כלפי שמאל, לכיוון רכב התובע. 7. כאמור, גם עדותו של הנתבע 4 (להלן: "הנתבע") לא היתה נקייה מספקות, בשל אלה: ראשית, הנתבע תמך בעדותו בדברי הנתבעת כי היה רכב נוסף שניסה לעבור לנתיב הימני, בלם ובעקבותיו בלמה הנתבעת. עניין זה לא נכלל בכתב ההגנה מטעמו, ואף לא נזכרה בהודעות על התאונה (נ/4). יש בכך כדי לפגום באמינות גרסתו. שנית, הנתבע הסביר בעדותו כי היה מרחק גדול יחסית בינו לבין הרכב הפרטי כשהאחרון נכנס לתוך נתיב נסיעתו - בניגוד לכתב ההגנה של הנתבעים 3-4 שם נטען בסעיף 6 כי "הנתבעת 'חתכה' עם רכבה את נתיב נסיעתו של הנתבע מסוג משאית עם מנוף, לא אפשרה לנתבע לשמור מרחק ולכן פגע הנתבע ברכב הנתבעים 1 ו-2..." [ההדגשה במקור - ר.ה.]. על כן, נראה כי הנתבע בעדותו חזר בו מהטענה כי הנתבעת נכנסה לנתיבו במרחק קצר ממנו ותוך קיצור מרחק הבלימה, ושינה את גרסתו, כאשר במהלך הדיון טען - לראשונה - כי היה במרחק משמעותי, אלא שהוא החליק למרחק של 20 מטר מאז החל לבלום, ועד שפגע ברכב הפרטי. אני קובעת כי העדות בעניין זה הינה בבחינת "עדות כבושה": זוהי עדות אשר עד או בעל דין "כבש" אותה בליבו אף שהיא רלבנטית ובעלת קשר ורלוונטיות לדיון - והיה מקום להעלותה בשלב מוקדם - ולא גילה אותה אלא בשלב מאוחר. "כבישת" העדות ללא הסבר משכנע, מעוררת חשש באשר לאמיתותה, ולפיכך במקרים שבהם לא ניתן הסבר ראוי לכבישת העדות, ערכה ומשקלה מועט. 8. לאור האמור, על פי המידע שהובא בפניי ומסקנותיי כאמור לעיל, אני קובעת כי התאונה אירעה כך: הנתבעת השתלבה בנתיב הימני, לפני המשאית שנסעה בה, באופן הדרגתי, ועוד לפני שהספיקה לסיים את כניסתה ולהתיישר בנתיב זה - בלמה בשל רכב אחר שבלם לפניה, ונפגעה מהמשאית שהגיעה מאחור. הנתבע, שהיה ככל הנראה במרחק משמעותי מאחורי הנתבעת, לא הבחין ברכב הפרטי מתחיל לסטות לתוך נתיב נסיעתו או בבלימתו עד שהיה קרוב אליו, או אז בלם אך לא הספיק לעצור את המשאית. 9. לאחר ששקלתי את מידת האשמה של 2 הנהגים המעורבים אני סבורה שיש לחלק את האחריות בין הצדדים כך ש- 80% מהאחריות מוטלת על הנתבע 3 ו- 20% על הנתבעת 1. התרשמתי כי ללא ספק, התובע נקלע למקום שלא מרצונו, ולא היה הנהג ברכב שסטה לפני הנתבעת וגרם לבלימת הרכב הפרטי, ולכן הוא אינו אחראי כלל לתאונה ולתוצאותיה. הנזקים 10. באשר לסכום הפיצוי, התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת שמאי, על פיה הוערכה עלות תיקון הרכב בסך של 17,679 ₪. אף בהעדר חוות דעת נפרדת ופורמאלית לעניין ירידת ערך, אני מקבלת את הערכת השמאי כי בעקבות תיקון הצבע נגרמה ירידת ערך בשיעור של 1.5%, ובסך של 1,060 ₪. אציין כי הנתבעים נמנעו מהגשת חוות דעת נגדית, שיכולה היתה לבסס טענה לירידת ערך שונה, ועל כן אני מקבלת את הערכות שמאי התובע, במלואן. שכרו של השמאי בסך 1,200 ₪ אשר שולם על ידו, לא נראה לי חריג בנסיבות המקרה, באופן שישלול מהתובע את הזכות לקבל החזר על הוצאה זו. 11. לאור האמור, הוכיח התובע נזקים בסכום כולל של 19,939 ₪. לאחר ששקלתי את הוצאות המשפט, את חלוקת האחריות, את שערוך הפיצוי ליום פסק הדין ואת התייצבותה של אשת התובע להעיד, אני מעמידה את הסכום הכולל לתשלום ליום מתן פסק הדין על סך של 21,000 ₪. סוף דבר 12. התביעה מתקבלת ברובה. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובע את נזקיו, בחלוקה כדלקמן: הנתבעים 1 ו-2, יחד ולחוד, 20% מהנזק כפי שנקבע, היינו, 4,200 ₪. הנתבעים 3,4 ו-5, יחד ולחוד, 80% מהנזק, היינו, סך 16,800 ₪. 13. סכומי הפיצוי ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל כל אחד מהנתבעים, בהתאמה, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.רכב