בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב, אשר הוגשה על פי סעיף 57ב לפקודת התעבורה ביום 21.09.13 בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין משטרה על השבתה מנהלית של רכב המבקש מ"ר 31-476-71 (להלן: "הרכב") למשך 30 יום, בגין עבירה של נהיגת הרכב בשכרות, בהקשר לדו"ח משטרה מספר 20250302054. הרכב אוחסן במגרש אחסנה משטרתי בתאריך 22.09.13. על פי עובדות כתב האישום הנ"ל בתאריך 21.09.13 סמוך לשעה 04:22 נהג יגאל ורטניק (להלן: "הנהג") ברכב כשהוא שיכור. בבדיקת נשיפה במכשיר "ינשוף" נמצא ריכוז של 320 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף. המבקש הינו הבעלים של הרכב נשוא הבקשה והנהג הינו עובד בחברה בבעלות המבקש. ב"כ המבקש לא טען כלל לגבי קיומן של ראיות לכאורה ועתר לקיצור תקופת איסור השימוש. לטענתו, המבקש עשה כל שביכולתו למניעת ביצוע העבירה ברכבו, כיון שמסר לנהג את הרכב לצורך עבודה, כאשר התיר את נסיעת הנהג עם הרכב לאחר שעות העבודה לביתו. המבקש טוען כי הזהיר את הנהג לבל יבצע עבירות תנועה חמורות, לרבות עבירה של נהיגה בשכרות. המבקש הציג מסמך בחתימת הנהג, שנערך ונחתם בתאריך 12.12.12 שכותרתו "התנהגות העובדים ברכבי החברה". המסמך מפרט נוהלי החברה ודרישות לגבי אחריות ומחויבות עובדי החברה הנוהגים ברכבי החברה, כולל התחייבות לבדיקת שמן מים ותקינות צמיגים, בדיקת רישיונות ומסמכי ביטוח בתוקף ונהיגה לפי חוקי התנועה. בסעיף 3 למסמך נרשם בפרוש כי: "חובה לנהוג לפי כללי הנהיגה הנכונים: מהירות, אי נסיעה תחת משקאות אלכוהוליים". המבקש הוסיף על הבקשה בע"פ וסיפר בביהמ"ש כי מאחר ואופי העבודות המבוצעות ע"י החברה כולל עבודות חוץ, בשדה, ונהיגה בכל רחבי הארץ, וכי החברה עוסקת בין היתר בהפעלת והתקנת מצנני אויר וציוד באירועים גדולים, הרי שבכל יום ראשון בכל שבוע לדברי המבקש, נפתח שבוע העבודה בישיבת צוות בה חוזר המבקש ומשנן לעובדים הוראות בטיחות ובכלל זה העיד המבקש כי הוא מזהיר את העובדים בחובתם לנהוג בזהירות ברכבי החברה, ולשמור על חוקי התנועה. לדבריו בכל תדריך כזה מתייחס המבקש גם לאיסור לנהוג תחת השפעת אלכוהול. ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה, הפנתה לחומר החקירה ולקיומן של ראיות לכאורה, למסוכנות הנובעת מעבירת הנהיגה בשכרות ולאי עמידת המבקש בתנאי סעיף 57ב לפקודת התעבורה. התובעת הפנתה לרע"פ 1286/11 יעקב אמברם נגד מדינת ישראל וטענה כי נקבע להלכה כי על בעל הרכב לוודא שיימצא בכל עת עם הנהג, גם נהג נוסף "נהג תורן" שלא שתה אלכוהול וכי אין די באזהרה כללית של בעל הרכב ביחס לעבירת השכרות. ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה כי נהג הרכב בפועל לא התייצב לעדות ואף לא הגיש תצהיר לתמיכה בבקשה. עבירה של נהיגה בשכרות הנה עבירה חמורה, אשר לא אחת מהווה גורם לתאונות דרכים קשות. הנוהג בשכרות, נתון במצב מנטאלי השולל ממנו יכולת שליטה מקסימאלית ברכבו, תגובותיו איטיות יותר מהרגיל ומכאן מסוכנותו הניכרת לציבור. על פי סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם המבקש לא ידע או שלא נתן הסכמתו לכך שהנהג ינהג ברכבו או שהנהג פעל בניגוד להוראות המבקש והמבקש עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. לפי סעיף 57ב(ג) לפקודת התעבורה, בית המשפט רשאי לבטל או לקצר את התקופה בתנאים או ללא תנאים, בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת ותוך התחשבות בזיקה בין הבעלים לנהג. לצורך בחינת קיומן של נסיבות המצדיקות התערבות בהחלטת הקצין, על בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של המבקש והמידה בה פוגע בו איסור השימוש, ולאזן בין אלו לבין האינטרס הציבורי העולה מחומרת העבירה, נסיבות ביצועה ושיקולי המסוכנות לציבור המשתמשים בדרך. לעניין החריג בס' 57ב(ב), נקבע בבפ"מ (חי) 6063-08-08 וליר גרייב בע"מ נ' מ"י: " המחוקק ביקש לקבוע חובת זהירות מוגברת בה נוטל חלק כלל הציבור. דהיינו, על כל בעלים של רכב לדעת כי בעת שהוא מוסר את מפתחות הרכב לאחר, צפון סיכון של שלילת הרכב למקרה בו תתבצע עבירה ברכב. לכן בשים לב לחובת זהירות מוגברת זו קבע המחוקק נטל כבד על בעל הרכב להראות כי עשה ככל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה". ובב"ש (תע-ים) 919/08 הוט טלקום נ' מ"י, נקבע: " כל מעביד צריך לדעת את הסיכונים בפניהם הוא עומד אם נותן הוא את הרכב לעובדו, ואם יש לו ספקות, יתכבד ולא ייתן את הרכב. אין מדובר פה ב"עונש קולקטיבי". עונש קולקטיבי מדובר על מקרה שבו נענש אדם ללא כל קשר לעבירה. במקרה שלפנינו הקשר הוא ברור. השליטה על הרכב שייכת למעביד. ברגע בו הוא בחור לתת אותה לעובד, צריך להיות לו ברור כי הוא האחראי. אם העובד יחטא, העונש יוטל גם עליו". מאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים ועל מנת להדק את פיקוחו של בעל הרכב על הנהג הנוהג ברכב ולוודא באופן מוחלט, שהנהג יהיה מורשה וכשיר לנהוג ברכב. בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם בעבירות התנועה וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט נ' סולברג כפי שנאמרו ברע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל ( 16.10.12): " במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים. אולם נדמה כי קשיים אלו קיבלו מענה במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה ובנוסח החוק שאושר על-ידי הכנסת. המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. " במקרה דנן, אין חולק כי המבקש ידע ונתן הסכמתו לכך שהנהג ינהג ברכבו. טענת המבקש היא כי "עשה כל שביכולתו" על מנת לדאוג ולוודא אי ביצוע העבירה ברכב, כמפורט הן באזהרת הנהג בחתימתו על מסמך תקנון החברה כאמור, והן במסגרת תדריכי בטיחות שוטפים. המבקש טען כי ברשות החברה מספר כלי רכב בהם נוהגים כלל עובדי החברה וכי אין באפשרותו להימצא ברכב עם כל אחד מהם בכל שעה ולוודא את אופן הנהיגה של עובדיו, יותר ממה שעשה. זאת ועוד, ברע"פ 1286/11 הנ"ל, מדובר היה באב שנתן את רכבו לבנו, כאשר ידע שבנו יוצא עם חברים למקום שבו מוגש אלכוהול. המקרה שבפני שונה לחלוטין, שכן המבקש מסר את הרכב לנהג לצורכי עבודה. הנהג לא אמר למבקש כי בכוונתו לצאת עם הרכב לאחר שעות העבודה לבילוי ולשתות אלכוהול והמבקש לא ידע ולא יכול היה לצפות שהנהג יעשה כן בניגוד להוראותיו. לא זו אף זו, ברע"פ 1286/11, הזהיר הבעלים את הנהג אזהרה כללית בלבד, לבל יבצע עבירות כלשהן. שונה מקרהו של המבקש בתיק שבפני, אשר הזהיר את הנהג ספציפית אף מפני נהיגה בשכרות. הנהג נושא רישיון נהיגה משנת 2003 ולחובתו 2 הרשעות קודמות בתעבורה משנת 2006 ו- 2005 בעבירות מסוג ברירת קנס, [הרכבת נוסע ללא קסדה, ונהיגה ללא תו נהג חדש]. עברו התעבורתי התקין של הנהג, כמו גם היכרותו של המבקש עם הנהג אשר לדבריו עובד בחברה מזה מספר שנים והינו עובד טוב וחיובי אשר זכה לאמונו של המבקש, הקשו בנוסף על המבקש לצפות מראש את התנהגותו של הנהג, במקרה דנן. יש לזכור כי במקביל להשבתת הרכב, נפסל הנהג מלנהוג, ע"י קצין משטרה, למשך 30 ימים. ב"כ המשיבה טענה כי הנהג לא מסר תצהיר ולא העיד, אולם כעולה מרע"פ 1286/11 הנ"ל [בפסקה 20 לפסק הדין], אין חובה להביא את הנהג לעדות, בעיקר שעה שבתצהיר המבקש קיימים כל הנתונים הצריכים לעניין. המבקש העיד כי הנהג הנ"ל עובד אצלו כ- 6 שנים, התנהל כל השנים עד כה באורח נורמטיבי ומעולם לא נתפס בעבירה דומה. חיזוק להתרשמות המבקש מן הנהג עולה מעברו התעבורתי של הנהג, כמפורט לעיל, אשר אינו מצביע על מסוכנות או מועדות לעבירה. לאחר ששמעתי את עדות המבקש, לאחר שהתרשמתי כי מדובר במבקש שהוא אדם אחראי ומודע בין השאר לבטיחות עובדיו ולחובה לפקח על אופן נהיגתם ברכבי החברה, הגעתי למסקנה כי המבקש נקט פעולות של ממש על מנת להבטיח נהיגה זהירה של עובדיו וכדי למנוע את ביצוע העבירה על ידי הנהג עצמו. יתרה מזו, המבקש העיד בפני כי כלקח מהמקרה, הורה כי כל רכבי החברה יועמדו בסיום העבודה בחניה ליד בתי עובדיו, ואלו לא יהיו רשאים כלל לנהוג ברכבי החברה בנסיעות פרטיות שלא במסגרת העבודה. שוכנעתי כי המבקש יפקח מעתה באופן הדוק אף יותר על המשתמשים בכלי הרכב שבבעלותו, ולכן התרשמתי כי, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שבפני, הושגה כאן כבר בשלב זה, תכלית הסנקציה של השבתת הרכב נשוא הבקשה. נוכח האמור לעיל, ומבלי להתעלם מחומרת העבירה המיוחסת לנהג הרכב, אני מוצא כי קיימות נסיבות מיוחדות כמפורט, המצדיקות במקרה זה קיצור משך השבתת הרכב. אני מורה לפיכך על קיצור תקופת איסור השימוש כך שתעמוד על 20 ימים ממועד אחסנת הרכב במגרש המשטרתי. למען הסר ספק, אני מורה למשטרה להשיב לידי המבקש את הרכב מס' רישוי 31-476-71 לגביו ניתנה הודעת איסור שימוש ביחס עם דו"ח משטרה מס' 20250302054 וזאת ביום 11.10.13 לאחר הסדרת כל התשלומים בגין גרירת ואחסנת הרכב.רכבמשפט תעבורהשימוש ברכבפקודת התעבורה