בקשה לעיכוב ביצוע כי זכאותו של המשיב למענק נפגעי עבודה תבחן יחסית לתביעתו משנת 1994 ולא יחסית לתביעה משנת 2006. לפי תעודת עובד הציבור שהוגשה במסגרת הבקשה לעיכוב הביצוע, משמעותו המעשית של פסק הדין היא שהמשיב זכאי למענק בסך של 53,690 ₪ (להלן - הסכום החד פעמי). הרקע לבקשה: המשיב, יליד 1939, הגיש למוסד ביום 18.1.1994 תביעה לקביעת דרגת נכות בשל תאונת עבודה מיום 30.6.1993. המוסד לא הכיר בתאונה כבפגיעה בעבודה, והמשיב פנה לבית הדין. בין לבין נבדק המשיב מטעם המוסד על ידי פרופ' סוניס בשני מועדים - 6.2.1994 (ולא כפי שנרשם בטעות 6.2.2004) ו- 20.11.1994. במהלך ההליך בבית הדין, ולטענת המשיב עקב הבדיקה מיום 20.11.1994, הכיר המוסד בתאונה כבפגיעה בעבודה (הודעת המוסד מיום 21.12.1994). כעולה מסעיף 3 לפסק הדין, המשיב הוזמן לועדה רפואית ליום 5.4.1995. הדיון בפני הוועדה לא התקיים, מסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. ביום 27.12.2006 הגיש המשיב למוסד תביעה נוספת לקביעת דרגת נכות בגין אותה התאונה. בסופו של יום, נקבעו למשיב 10% נכות לצמיתות החל מיום 30.12.1993. שיעור נכות זה הקנה למשיב זכאות למענק. אלא, שלאור הוראות סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק), ונוכח מועד תחילת הנכות ומועד התביעה בגדרה נבדק המשיב - 27.12.2006, הופחת כליל המענק. המשיב פנה לבית הדין וטען כי סעיף 107 לחוק צריך להבחן יחסית לתביעתו משנת 1994. לטענתו הוא פנה פעמים רבות למוסד על מנת לברר מה עלה בגורלה של התביעה וכל העת נאמר לו להמתין להודעה בדואר. לטענתו בשנת 2006 הוא שוב הגיע למוסד והפקידה עימה נפגש הציעה לו להגיש תביעה חוזרת לקביעת דרגת נכות, וכך אכן עשה. מנגד טען המוסד כי המשיב זנח את התביעה הראשונה וכי יש לבחון את הזכאות למענק בשים לב לתביעה משנת 2006. לטענת המוסד, כעולה ממזכר שנכתב על ידי פקידה במחלקת נפגעי עבודה - גב' גלית חיבה (להלן - המזכר), ביום 2.4.1995 - שלושה ימים לפני מועד כינוס הוועדה הרפואית, פנה המבקש טלפונית וביקש להקפיא את הטיפול בעניינו "משך 3 חודשים" ומסר ש"הוא יעדכן מתי לזמנו שוב". עדכון כאמור לא לא נמסר בפלט המחשב משנת 2000 (להלן - הפלט) עולה כי הטיפול בתביעה הסתיים. לא ברור האם בעקבות עדכון "מצב" התיק נשלחה למשיב הודעה. המשיב מכחיש את קיום השיחה וטען כי מעולם לא ביקש להקפיא את הטיפול בעניינו במסגרת התביעה הראשונה וכי כל פניותיו למוסד בעל פה נדחו בכך שעליו להמתין. בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעתו של המשיב. נקבע כי המוסד לא הוכיח שהמשיב ביקש להקפיא תביעתו. בית הדין נימק את עמדתו בכמה טעמים: א. המשיב חזר בעדותו על הגרסה לפיה מעולם לא ביקש להקפיא את התביעה הראשונה; ב. לא הוכח כל טעם בעטיו יבקש המשיב להקפיא את הטיפול בתביעתו; ג. בעוד שהמזכר נחזה להערך ביום 2.4.1995, מעיון בפלט עולה כי המשיב ביקש להקפיא תביעתו ביום 9.4.1995; ד. המזכר לא חתום "ואף לא ברור לנותנת תעודת הציבור מי ערך אותו"; ה. במועד המזכר לא נדרש המבוטח לקוד סודי בטרם ביקש טלפונית לבצע פעולות בתיקו "ולכן כיצד בכלל ניתן לדעת שהתובע אל-נכון הוא זה שביקש להקפיא את תביעתו" ובהמשך "מי לידנו יתקע כי התובע הוא שהתקשר ולא אדם עלום שביקש לגרום נזק לתובע?"; ו. אף אם יונח כי המשיב אכן התקשר "כלל לא ברור איזה הליך ביקש התובע להקפיא, שהרי לנתבע מחלקות רבות". כמו כן חייב בית הדין את המוסד לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 500 ₪. הבקשה לעיכוב הביצוע המוסד הגיש ערעור על פסק הדין ובהמשך הגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע של התשלום החד פעמי. המוסד טוען כי סיכויו לזכות בערעור גבוהים. לטענתו, שגה בית הדין האזורי בכך שקיבל את התביעה חרף הראיות והעדויות המצביעות על כך שהמשיב ביקש את הקפאת הדיון בקביעת נכותו בפני ועדה רפואית עוד בשנת 1995. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי: בית הדין התעלם מעדותה של גב' גלית חיבה אשר אישרה בפני בית הדין כי היא זו שכתבה את המזכר; כי הפער בין מועד עריכת המזכר לבין המועד המצויין בפלט, נובע מפער הזמן שבין עריכת המזכר למועד העדכון במחשב; לא ניתן משקל לכך שלא נערך פרוטוקול של הועדה מיום 5.4.95 - דבר המחזק את קיומה של בקשה להקפאת הטיפול בענינו ולביטול מבעוד מועד של ישיבת הועדה; כי בשים לב לכך שגב' גלית חיבה עבדה במחלקת נפגעי עבודה וטיפלה בענינו, ולכן ברי כי בקשת ההקפאה התייחסה לענין של תאונת העבודה; לא הובאה כל ראיה לפניות חוזרות ונישנות לסניף המוסד; טענה על פניות חוזרות ונישנות למוסד במשך כ- 11 שנים, מבלי שישנה ולו פניה אחת בכתב, אינה סבירה. לבסוף נטען כי בית הדין האזורי לא נתן משקל הולם למכלול הראיות ולכן על ערכאת הערעור להתערב בקביעתו. באשר למאזן הנוחות טוען המוסד כי אם לא יעוכב ביצוע תשלום החד פעמי ולאחר מכן יתקבל הערעור, יקשה עליו להיפרע מהמשיב. בקשר לכך נטען, בהסתמך על תעודת עובד הציבור, כי המשיב מתקיים מהכנסה חודשית מפנסיה: בשנת 2012 קיים דיווח על פנסיה אחת בגובה 2,033 ₪ לחודש ואילו בשנת 2011 קיים דיווח על שתי פנסיות בסך כולל של 5,013 לחודש. המוסד מוסיף וטוען כי למשיב לא ייגרם כל נזק אם יעוכב ביצוע תשלום החד פעמי, שכן אם ידחה הערעור, המשיב יהיה זכאי לתשלום הגמלה בהתאם למועד שייקבע, בשים לב למועד הגשת התביעה. המשיב מתנגד לבקשה הן בשל סיכוייו הנמוכים של הערעור להתקבל והן בשל האפשרות הסבירה להשיב את המצב לקדמותו, אם המוסד יזכה בדין. המשיב טוען כי הוא ממתין למימוש זכויותיו מזה עשרים שנה, החל משנת 1993 ואין כל הצדקה לעיכוב נוסף. עוד טוען המשיב כי יש לפעול על פי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופם של דברים, טוען המשיב כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן פסק הדין מנומק כראוי ומבוסס על ממצאים עובדתיים ועדויות שהובאו בפניו ועל כן אין הצדקה משפטית להתערב בו. באשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי המוסד לא הראה שמצבו הכלכלי מוטל בספק ולא הוצג תשתית ראייתית הולמת לטענה בדבר יכולתו הכלכלי להחזיר הכספים אם יתקבל הערעור. לטענתו, אין די בהתייחסות להכנסה החודשית בלבד כדי לעכב את הביצוע. למען הזהירות בלבד, מבקש המשיב ככל שבית הדין ייעתר לבקשה, שהדבר יעשה בכפוך להמצאת ערובה על ידי המוסד. עוד נטען כי הערעור סב על אופן חישוב המענק ועל כן אין לעכב כספים שאינם במחלוקת. דיון והכרעה: נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות הנוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. בהיבט של סיכויי הערעור - על פני הדברים פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות שנקבעו על פי הערכת בית הדין את העדויות והמסמכים שהובאו לפניו, ובקביעות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. אם כי לפחות חלק מקביעותיו העובדתיות של בית הדין מתעורר קושי, כך למשל הקביעה לפיה לא ברור מי ערך את המזכר. בקביעה זו נסמך בית הדין על עדות עובדת הציבור גב' שרונה סויד - אשר כלל לא נטען כי היא זו שערכה את המסמך. על פני הדברים צריך היה לתת את הדעת לעדותה של עובדת הציבור גב' גלית חיבה לפיה היא זו ערכה את המזכר. זאת ועוד, קביעותיו של בית הדין מבוססות בחלקן על הסקת מסקנות מהעובדות שנקבעו, ובאלה לא מן הנמנע כי ערכאת ערעור תתערב. מן המכלול עולה כי הגם שמדובר בערעור על קביעות עובדתיות, אין לומר כי אין סיכויי ערעור או כי הם קלושים ואף, לכאורה, לא מן הנמנע כי ערכאת הערעור תמצא לנכון להתערב באלה. בהיבט של מאזן הנוחות - המשיב לא סתר את טענת המוסד לפיה המשיב מתקיים מאז 2012 מפנסיה חודשית אחת בסל של כ- 2,000 ₪. בנסיבות אלה דומה כי אכן ככל שיתקבל הערעור יתקשה המוסד להשיב את הסכום ששולם. לאור המקובץ ובאיזון שבין סיכויי הערעור למאזן הנוחות הגעתי למסקנה כי יש להורות על עיכוב הביצוע של פסק הדין. המשיב ביקש לחייב את המוסד בהמצאת ערובה. לא מצאתי הצדקה לכך, ככל שהערעור ידחה אין חשש ממשי כי המוסד לא יוכל לשלם את התשלום החד פעמי. סוף דבר - הבקשה מתקבלת. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. עיכוב ביצועמענקתאונת עבודה