נכות רפואית משוקללת בשיעור 62% בגין דיסטמיה (10%), סכרת (10%), הפרעות קצב של חדרים + התקפים - מטופלת חוסמי לב (15%), הגבלת תנועה בעמוד השדרה הצווארי (10%), כאב גב תחתון (15%), ירידה בתחושה רגל שמאל (10%), ליקוי שמיעה (10%), טנטון (10%) ודליות (10%). 3. ועדה רפואית לעררים (אי כושר) מיום 13.6.13 קבעה כי המערערת יכולה לעבוד במשרה מלאה בעבודות כגון: ליווי קשיש לא סיעודי, עבודות הרכבה, מיון ואריזה פשוטות ליד שולחן עבודה ועבודות משק קלות ופשוטות. בנסיבות אלה, דחתה הוועדה את ערר המערערת וקבעה כי המערערת לא איבדה לפחות 50% מכושרה להשתכר. החלטה זו היא מושא הערעור שבפניי. טענות הצדדים 4. עיקר טענות המערערת א. הוועדה טעתה בכך שלא פעלה בהתאם להלכת מוהרה (עב"ל 327/03 עזאת מוהרה נ' המל"ל; ניתן ביום 15.4.04) (להלן: "פרשת מוהרה") ולא התחשבה בנסיבותיה האישיות והרפואיות של המערערת. ב. הוועדה טעתה בכך שהחליטה שהמערערת לא איבדה מכושרה להשתכר וזאת בניגוד לקביעתה שהמערערת מוגבלת בביצוע עבודות הכרוכות במאמץ פיזי, או בתקשורת בין אישית. ג. חרף קביעת הוועדה לפיה המערערת מוגבלת בביצוע חלק ניכר מהעבודות, הוועדה לא התאימה עבור המערערת, לכל הפחות- דרגת אי כושר חלקית. ד. העבודות שהוצעו על ידי הוועדה אינן מתאימות למערערת ולנסיבותיה האישיות והרפואיות. 5. עיקר טענות המשיב א. החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת. נקודת המוצא של הוועדה הינה נכויותיה ומגבלותיה הרפואיות של המערערת. ב. הוועדה עיינה בדו"ח פקידת השיקום אשר קבעה כי המערערת לא איבדה כושרה להשתכר בשיעור של עד 50%. ג. הוועדה התייחסה לנסיבותיה האישיות של המערערת וציינה כי בהתחשב בגילה, השכלתה ונסיונה התעסוקתי, המערערת כשירה לעבוד במגוון של עבודות כגון; עבודות הרכבה, מיון ואריזה פשוטות ליד שולחן, ליווי קשיש לא סיעודי ועבודות משק קלות ופשוטות. ד. משלא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, דין הערעור להידחות. הכרעה 6. הוועדה שמעה את המערערת ובא כוחה ורשמה את תלונותיה - "יש להתחשב בכך שהינה ללא השכלה. סובלת מליקויים רבים. ולאור מגבלות אלה לא תוכל לשוב למעגל העבודה. ולכן יש לאשר לה דרגת אי כושר מלאה. ועדה מחוזית אישרה את הפסקת עבודתה עקב בעיותיה. לא עובדת שנה וחצי. חליתי והופניתי לוועדה רפואית. סובלת מלחץ דם, סכרת, בעיות גב, בעיות רגליים. מתקשה להתכופף. עבדתי בבית ספר- 20 שנה". 7. בפרק דיוני הוועדה ונימוקיה, קבעה הוועדה - "בת 61. הוועדה עיינה בפרוטוקול הרפואי ובפירוט סעיפי הליקוי המפורטים בו. כן עיינה בדו"ח פקיד שיקום והאזינה רוב קשב לעוררת ולעו"ד. לדעת הוועדה במצבה הרפואי הנוכחי מוגבלת בעבודות הכרוכות במאמץ גופני כולל הרמה ונשיאת משקל כבד, כיפוף חד ותדיר והפעלת כח. כמו כן מוגבלת בעבודות הכרוכות בדחק ולחץ נפשי וכן שדורשות תקשורת בינאישית ברמה גבוהה. בנוסף נדרשת לסדר יום מאורגן. יחד עם זאת ובהתחשב בגילה, נסיונה התעסוקתי, השכלתה, יכולה לעבוד בעבודות כגון: ליווי קשיש לא סיעודי, עבודות הרכבה, מיון, אריזה פשוטות ליד שולחן עבודה, עבודות משק קלות ופשוטות. כל זאת בהיקף שנקבע בדרג I. הוועדה דוחה את הערר". 8. סעיף 209(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, קובע כי בעת קביעת דרגת אי הכושר, על פקיד התביעות להביא בחשבון "את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודתו במלואה או בחלקה, ועל יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו, וזאת לאחר שרופא מוסמך ופקיד שיקום שהמוסד הסמיכו לכך חיוו דעתם בכתב לעניין זה...". 9. בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת מוהרה, נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר, צריכה להיות הנכות הרפואית של המבוטח ואין די בכך שהוועדה תנמק החלטתה בכך שתפרט סוגי עבודות אשר לדעתה, המבוטח מסוגל לבצען. וכך נקבע - "ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים הם הבסיס לקביעת דרגת אי כושרו על ידי הוועדה. בבואם לקבוע דרגת אי כושר על יסוד האמור, אין די בכך שהוועדה תנמק את החלטתה בכך שהיא 'בדעה שהתובע מסוגל לעבוד ביום עבודה מלא, שאינה מצריכה מאמץ פיזי ניכר וללא התכופפויות מרובות בעבודות כגון: אריזה מיון וכו'...'. האמור הינו מסקנה ולא הנמקה לקביעת דרגת אי הכושר ותמיד ניתן למצוא סוגי עבודות שנכה יוכל לבצע. נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיזית." (להלן - "הלכת מוהרה"). 10. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי אין בקביעת הוועדה כל הסבר לסטייה מנקודת המוצא המחייבת לראות בנכות הרפואית כמבטאת דרגה אובייקטיבית של אי כושר. 11. החלטת הוועדה שלפיה המערערת לא איבדה לפחות 50% מכושרה להשתכר, בנימוק כי היא יכולה לבצע עבודות מסוימות, איננה עומדת בחובת ההנמקה הנדרשת בהתאם להלכת מוהרה. המדובר במסקנה בלבד אשר אינה נתמכת בנימוקים. 12. אוסיף ואציין כי על הוועדה שבחנה את שאלת כושרה של המערערת להשתכר, היה ליתן דעתה להשפעה המשולבת של כלל ליקוייה של המערערת. בקביעה כי המערערת מסוגלת לעבודה מלאה בעבודות מסוימות לא יצאה הוועדה ידי חובת בחינה זו, ואין בקביעות אלה, כאמור לעיל, כדי להוות הנמקה. 13. זאת ועוד, הוועדה קבעה כי "במצבה הרפואי הנוכחי מוגבלת בעבודות הכרוכות במאמץ גופני כולל הרמה ונשיאת משקל כבד, כיפוף חד ותדיר והפעלת כח. כמו כן מוגבלת בעבודות הכרוכות בדחק ולחץ נפשי וכן שדורשות תקשורת בינאישית ברמה גבוהה. בנוסף נדרשת לסדר יום מאורגן". בנסיבות אלה ומשקביעת הוועדה מעידה לכאורה על צמצום מגוון אפשרויות התעסוקה של המערערת, הרי שהיה על הוועדה להסביר מדוע אין לראות במערערת בשים לב למוגבלויותיה, גילה, השכלתה וניסיונה התעסוקתי (20 שנה כמנקה) כמי שאיבדה כושרה להשתכר ולו באופן חלקי. לעניין זה יצוין כי גם סוגי העבודות שהוועדה מציינת שהמערערת מסוגלת לכאורה לבצע; "ליווי קשיש לא סיעודי" ו- "עבודות משק קלות ופשוטות" (ההדגשות שלי - י.א.ש.) מלמדות על צמצום מגוון אפשרויות התעסוקה של המערערת, וזאת בשים לב לכך כי עבודה של ליווי קשיש מצריכה בדרך כלל גם סיוע פיזי ועבודות משק ברובן אינן "קלות ופשוטות". 14. הוועדה היא גוף מעין שיפוטי, וככזה מוטלת עליה החובה לנמק את החלטתה (ראו דב"ע נד/154-0 דן יעקב לבל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 474). היעדר הנמקה מספקת, כאמור, עולה כדי פגם משפטי המצדיק השבת עניינה של המערערת לוועדה. סוף דבר 15. לאור כל האמור, הערעור מתקבל. עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) על מנת שתפעל בהתאם להלכת מוהרה, לפיה יש לראות בנכות הרפואית כמשקפת דרגה אובייקטיבית של אי כושר. הוועדה תשוב ותשקול האם לנוכח המגבלות הפיזיות ומגבלות התעסוקה שמצאה בעניינה של המערערת, יש מקום לקבוע לה דרגת אי כושר כלשהיא. ככל שהוועדה סבורה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה להשתכר, הוועדה תפרט ותנמק החלטתה תוך התייחסות לנסיבותיה האישיות של המערערת, למגבלותיה וליקוייה הרפואיים. המערערת וב"כ יוזמנו לטעון טענותיהם לפני הוועדה. 16. משהתקבל הערעור, ישלם המשיב למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪, הסכום ישולם תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין. 17. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 יום לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, או לשופט שנתמנה לכך על ידי הנשיאה. רפואהנכותנכות רפואיתסוכרת