ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) אשר קבעה כי אין קשר סיבתי בין מצב ברכה השמאלית ובין אירוע האיבה בו נפגעה ביום 15.5.1974. כאמור, ביום 15.5.1974 נפגעה המשיבה באירוע איבה, בין השאר, ברגלה השמאלית. בעקבות האירוע נקבעו למשיבה 52% נכות יציבה, בעיקר בגין מצב פרקי כף הרגל והקרסול. במהלך השנים הגישה המשיבה מספר בקשות להחמרת מצב. ועדה רפואית לעררים אשר התכנסה ביום 23.2.2004 בעקבות פסק דינו של בית דין זה (עב"ל 1392/02), התייחסה לחוות דעתו של פרופ' רייס מטעם המשיבה, לפיה "הקשיון בקרסול והארתרוזיס בתת - טאלי משפיעים בצורה שלילית על הביו מכניקה של ברך שמאל...". הוועדה קיבלה חוות דעת זו באופן חלקי בלבד, וקבעה כי היא אינה מקבלת את המסקנה בה בעניין ההשפעה על הביו מכניקה של ברך שמאל. בעקבות בקשה להחמרת מצב, התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון בעניינה של המשיבה ביום 29.5.2007, שמעה את תלונות המשיבה כי "סובלת מכאבים בצד השמאלי מכף רגל ועד לגב התחתון. צולעת ברגל שמאל. הצליעה החמירה והרגל התעוותה לגמרי...". הוועדה בדקה את המשיבה, ובין השאר מצאה בבדיקתה כי "תנועות ברך שמאל פרק ירך וגב תחתון חופשיות, מלוות בכאבים וסופי טווחים". הוועדה הגדילה את נכותה של המשיבה בגין קיצור הגפה, וקבעה כזאת: "הוועדה אינה רואה קשר סיבתי בין כאבי הגב, ברך ופרק ירך שמאל לתאונה הנדונה". המבקשת לא ערערה על החלטה זו של הוועדה, ומשכך הפכה היא לחלוטה. במהלך שנת 2012 עברה המשיבה ניתוח להחלפת ברך שמאל. בעקבות הניתוח הגישה המשיבה בקשה נוספת להחמרת מצב. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי יש קשר סיבתי בין מצב הברך בעקבות הניתוח לאירוע האיבה, וקבעה למשיבה נכות זמנית בשיעור של 100%, עד ליום 31.12.2012. המערער (להלן - המוסד) הגיש ערר על החלטת הוועדה. הוועדה לעררים מושא בקשה זו קיבלה את ערר המוסד, וקבעה כזאת: "הוועדה מקבלת ערר המוסד ומציינת כי בישיבת ועדה מיום 29.5.07 נקבע כי אין קשר סיבתי בין הכאבים בברך שמאל לאירוע האיבה מ-15.5.74. החלטה זו הינה החלטה חלוטה, ולפיכך הוועדה מנועה לדון בקשר הסיבתי בין ניתוח החלפת ברך שמאל לתאונה הנידונה ולפיכך אין החמרה במצבה הקשור לאירוע מ-15.5.74." המשיבה ערערה על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי, בטענה כי הוועדה שגתה כאשר קבעה כי הוועדה משנת 2007 שללה את הקשר הסיבתי בין מצב ברך שמאל שלה ובין אירוע האיבה. עוד טענה, כי הוועדה התעלמה מחוות דעתו של פרופ' רייס מיום 2.7.2012 אשר קבע כי יש קשר בין מצב ברכה השמאלית ובין אירוע האיבה, שכן הנזק לברך נגרם כתוצאה מהליכתה המעוותת במשך שנים, וכי אין הסבר אחר לאי הסימטריות של מצב הברכיים. בית הדין האזורי קיבל את ערעור המשיבה, וקבע כי אף שהכלל שנקבע בפסיקה הוא כי "אין מהרהרים אחרי קיומו של קשר סיבתי בין נכות לבין פגיעה בעבודה, שנקבע באופן סופי על ידי ועדה רפואית קודמת", הרי שבמקרה זה, למרות הקביעה של הוועדה משנת 2007, מן הראוי שעניינה של המשיבה יוחזר אל הוועדה, על מנת שתתייחס לחוות דעתו של פרופ' רייס, ותסביר אם יש בה כדי לשנות את דעתה, בשים לב לטענת המשיבה כי הוועדה משנת 2007 עסקה בעיקר בבעיות הצליעה והכאבים בגב, כעולה מתלונותיה לפני הוועדה, ונוכח העובדה שהמשיבה כלל לא התלוננה על בעיות בברכיים, ומטעם זה גם לא ערערה על החלטת אותה וועדה. המוסד הגיש בקשה למתן רשות הערעור על פסק הדין האזורי, ובה טען, כי הוועדה משנת 2007 דחתה מפורשות את הקשר הסיבתי שבין מצב ברכה של המבקשת ובין אירוע האיבה, וכי המשיבה לא ערערה על החלטה זו של הוועדה, ומשכך הפכה לחלוטה. עוד טען המוסד, כי כבר הוועדה משנת 2004 שללה את הקשר הסיבתי ודחתה את חוות דעתו של פרופ' רייס מאותה תקופה בדבר השפעת נכותה על מצב הביו מכניקה של ברך שמאל. לסיום טען המוסד, כי אי ידיעה או חוסר תשומת לב של המשיבה לחשיבות הקביעה בדבר היעדר הקשר הסיבתי לא יכול לשמש טעם משפטי לביטול אותה החלטה חלוטה. לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, ביקש המוסד כי יעוכב ביצוע פסק הדין האזורי. בהחלטה מיום 29.9.2013 התבקשה תגובת המשיבה. המשיבה טענה בתגובתה, כי במסגרת אירוע האיבה, נאלצה לקפוץ מגובה של 10 מטרים על מנת להציל את עצמה, וההשפעות הגופניות של קפיצתה כזו ברורות. עוד טענה, כי כבר בטופס התביעה בעקבות אירוע האיבה דיווחה כי נפגעה בקרסול, בברך ובעקב שמאל. כל הוועדות שבדקו את המשיבה לאורך השנים לא שללו את הקשר שבין מצב הברך לפגיעה, אף שלא הוענקה נכות בגין הברך. אשר להחלטת הוועדה משנת 2007 טענה המשיבה כי הדיון שם נסב כולו על עניין ההחמרה בקרסול. לסיום טענה המשיבה, כי היה על הוועדה לדון בעניין הברך בהתאם לתקנה 9(א) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969, ללא קשר להחלטות ועדות קודמות בעניינה, וזאת כפי שנקבע גם בחוו"ד פרופ' רייס. בהחלטה מיום 23.10.2013 ניתנה רשות הערעור, ולצדדים ניתנה הזדמנות להשלים טיעונים בכתב. כמו כן התקבלה בקשת המוסד לעיכוב ביצועו של פסק הדין האזורי. בהשלמת הטיעון מטעמו טען המוסד, כי בתגובתה המשיבה כלל לא התמודדה עם הטענה כי היה עליה למצות את הליכי הערעור על ההחלטה משנת 2007 ולא לנסות לערער עליה בדיעבד באמצעות הגשת בקשה להחמרת מצב. המשיבה לא הגישה השלמת טיעון מטעמה. לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה, בהשלמת הטיעון מטעם המשיב ובכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. כאמור, כבר בשנת 2004 קבעה הוועדה כי היא אינה מקבלת את חוות דעתו של פרופ' רייס באשר להשפעת נכותה המוכרת של המשיבה בעקבות אירוע האיבה על הביו מכניקה של הברך, אותו הסבר למעשה שהוא נותן גם בחוות דעתו משנת 2012. הוועדה משנת 2007 שמעה את טענות המשיבה כי "סובלת מכאבים בצד השמאלי מכף רגל ועד לגב התחתון", משמע - המשיבה לא התלוננה רק על הפגיעה בקרסול ובגב כפי שטענה. הוועדה ערכה למשיבה בדיקה קלינית לגבי תנועות ברך שמאל, פרק ירך וגב תחתון ומצאה כי הן חופשיות, אף כי "מלוות בכאבים וסופי טווחים", וקבעה מפורשות כי אין קשר סיבתי בין כאבי הגב, ברך ופרק הירך לאירוע האיבה. כאמור, המשיבה לא הגיש ערר על החלטת וועדה זו, ומשכך הפכה החלטתה לחלוטה. העיקרון שנקבע בפסיקתנו הוא, שאין מהרהרים אחרי קיומו של קשר סיבתי בין נכות לבין פגיעה בעבודה שנקבע באופן סופי על ידי ועדה רפואית קודמת, ואין להרהר גם אחרי מידת הקשר הסיבתי, כפי שנקבע על ידי ועדה קודמת (דב"ע ל/0-6 רותי יוסף אלחטיב - המוסד, פד"ע 157; דב"ע מד/01-666 רפאל עמית - המוסד, פד"ע י"ז 393; דב"ע נג/01-45 כוכבי אפרת - המוסד פד"ע כז 187; דב"ע 01-1/98 מלכה גסטון - המוסד פד"ע ל"ד 199 ועוד). לאור העובדה ששאלת הקשר הסיבתי בין מצב ברכה השמאלית של המשיבה ובין אירוע האיבה נבחנה הן בוועדה משנת 2004 והן בוועדה משנת 2007 ואף נדחתה מפורשות על ידה, לא מצאנו כי יש מקום לסטות מאותו עיקרון, ומשכך לא מצאתי פגם משפטי בהחלטת הוועדה מושא ערעור זה, לפיה היא מנועה מלדון בבקשת המשיבה להחמרת מצב ברכה השמאלית. אשר לטענת המשיבה ביחס לתקנה 9(א) לתקנות הנכים ייאמר, כי ייתכן שהיה על הוועדה לפעול על פיה, אלמלא הייתה כבולה לקביעת הוועדה הקודמת בה נשלל הקשר הסיבתי בין הפגיעה בברכה השמאלית לפגיעתה בעקבות אירוע האיבה. עוד יוער באשר לטענות המשיבה בתגובתה, כי מעיון לפחות בחלקן של הוועדות הקודמות שדנו בעניינה של המשיבה במהלך השנים, עולה כי הן התמקדו בדיון בעניין מצב קרסולה השמאלי וקיצור הגפה בלבד. עוד יוער, כי אין בחוסר תשומת ליבה לקביעת הוועדה משנת 2007 כדי להצדיק דיון מחודש בשאלת הקשר הסיבתי בין מצב ברכה לאירוע האיבה. אשר על כן, משלא מצאנו פגם משפטי בהחלטת הוועדה שיש בו כדי להצדיק את השבת עניינה של המשיבה אליה, דין ערעור המוסד להתקבל. סוף דבר - הערעור מתקבל. אין צו להוצאות. רפואהנפגעי פעולות איבהקשר סיבתיועדה רפואית (ערעור)ערעורועדה רפואיתערר