C.T עמוד שדרה צווארי: בלט דיסק C3-C4, C4-C5, שינויים ניווניים C5-C6, C6-C7.

C.T עמוד שדרה צווארי: בלט דיסק C3-C4, C4-C5, שינויים ניווניים C5-C6, C6-C7.

1. זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 22.8.13 (להלן: הוועדה), אשר קבעה למערער 10% נכות צמיתה מתאריך 11.12.12 (להלן: ההחלטה).

2. טענות המערער:

2.1. וועדה לעררים חלוטה מתאריך 24.12.03 קבעה מפורשות כי אין קשר סיבתי בין הממצאים ההדמייתיים והקליניים לבין התאונה שאירעה למשיב בתאריך 16.8.01. משנשלל הקשר הסיבתי לא הייתה הוועדה לעררים שהתכסה לדון בהחמרת מצב רשאית לשנות מקביעה זו.
2.2 הוועדה לא נימקה כלל החלטתה ולא התייחסה כלל לשאלת קשר הסיבתי בין אותה החמרה לתאונה מה- 16/8/01.
2.3 הוועדה לא ערכה השוואה בין ממצאי בדיקת קלינית משנת 2003 לממצאיה של הבדיקה משנת 2013, אלא ערכה השוואה בין בדיקות c.t. שעמדו בפניה משנת 2003 וכן בדיקה משנת 2013 והיא קבעה שאין שוני ביניהם.
2.4 כל שעשתה הוועדה נשוא הערעור הוא לעמוד על אי קיומו של שוני הא ותו לא, הוועדה לא המשיכה לקיים דיון בעניינו של המערער, אלא ציינה כי קיימת הגבלה וההגבלה הזאת היא מייחסת לטובת אחוז הנכות.
היה על הוועדה לערוך דיון נוסף בשאלה האם ההגבלה שמצאה היום יכולה להיות קשורה לחבלה או לא, דבר זה לא מצוי בנימוקי הוועדה אלא קיימת החלטה לעניין אחוזי הנכות, מכאן שלדעתנו נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה ביחוד כאשר קיימת החלטה של וועדה רפואית לעררים קודמת המציינת אי קיומו של קשר סיבתי.
2.5 על פי הפסיקה מקום שוועדה רפואית לעררים מבקשת לשנות או להוסיף על החלטה קודמת של וועדה רפואית לעררים, חובת הנמקה מוגברת מוטלת עליה וכאן הוועדה בערעור זה נפלה ולא קיימה את האמור או טעתה.

3. טענות המשיב:
3.1 הסמכות לקבוע את דרגת נכותו של המבוטח נתונה אך ורק לוועדה הרפואית ואין לביה"ד סמכות להתערב בשיקולים רפואיים נשוא ההחלטה אלא לבחון האם נפל פגם משפטי בהחלטתה.
עיון בנימוקי הערעור אינו מעלה ולו נימוק או פגם משפטי אחד שנפל בהחלטת הוועדה. נימוקי הערעור הינם רפואיים גרידא.
3.2 לגופו של עניין עיון בדו"ח הוועדה הרפואית נשוא הערעור מעלה כי הוועדה הסתמכה על בדיקה קלינית שבוצעה למערער במעמד הוועדה ועל בדיקת סי.טי עדכנית מאפריל 2013. הטענה שבסעיף 7 להודעת הערעור הינה טענה מוטעית שאינה עולה בקנה אחד עם הממצאים בדוחות הוועדה, הוועדות שהתכנסו בשנת 2001 ובשנת 2003 קבעו שלמשיב לא נותרה דרגת נכות צמיתה, בין השאר ובעיקר מאחר והבדיקה הקלינית לא הצביעה על כל הגבלה בעמוד שדרה צווארי, לא כך היה במקרה נשוא הערעור בו הוועדה הרפואית לעררים ביום 22/8/13 מצאה הגבלה בתנועות הצוואר והמערער לא הצביעה שבין הוועדות משנת 2013 ו- 2003 סבל המשיב ממגבלה בצווארו שאינה קשורה לתאונה הנדונה. קביעת הוועדה הרפואית לעררים משנת 2003 הינה קביעה חלוטה לפיה אין נכות הנובעת מהתאונה. הממצאים הקליניים הראו שלא נותרה הגבלה בתנועות כאן זה מתחיל וכאן זה מסתיים.
3.3 טענת המערער בסעיף 7 להודעת הערעור חותרת תחת הליך החמרת מצב ולמעשה קיים ניסיון שאין לקבלו לאיין הליך של החמרת מצב, שכן אם נלך לפי ההיגיון, אז לעולם אותו משיב לא יכול להגיש הליך של החמרת מצב, לא כך הוא לשון התקנות וניסיון זה אין לקבל.
כמו כן, הוועדה נשוא הערעור לא קבעה נכות לתקופה הקודמת למועד הגשת התביעה להחמרת המצב אלא קבעה נכות מהמועד של הגשת התביעה להחמרת מצב.
3.4 שיקולי הוועדה הרפואית להעריך את נכות המשיב ולקבוע את הקשר הסיבתי הינם רפואיים ומצויים בגדר סמכות הוועדה ולבית הדין אין סמכות להתערב הוועדה נמקה היטב את הלך מחשבתה תוך כדי שהיא משווה את הממצאים הקליניים לפי בדיקתה בוועדה מיום 28/8/13 לאלה של שנת 2003 ולכן קבעה את קביעתה.


לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:
4. במסגרת סמכותו של בית הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, התעלמה משיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת (ראה פסק דין בל 114/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד' 213).
5. על פי עקרון זה תבחנה טענות הצדדים.
6. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ונימוקיו, בפרוטוקול הוועדה ובטיעוני ב"כ בעלי הדין, שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור.
7. לא מצאתי בנימוקי הערעור כל נימוק משפטי שיצדיק התערבותו של בית הדין בקביעות הוועדה הרפואית לעררים, קביעות אשר הינן קביעות רפואיות מקצועיות שהסתמכו על חומר רפואי שהיה בפני הוועדה ולאחר שהוועדה שמעה ורשמה תלונות המשיב ורשמה ממצאיה לאחר בדיקה מקיפה שערכה לו.
8. במסגרת ישיבתה מיום ה- 22/8/13 שמעה הוועדה את תלונות המשיב (סעיף 20 לפרוטוקול), אשר ציין שהוא סובל מכאבים בעיקר בחילופי מזג אוויר בצוואר מקרין לכתפיים, נימול ביד וכי הוא מטופל שנים אצל כירופרקט בצוואר על ידי יונים.
9. הוועדה ביצעה למערער בדיקה מקיפה ובמסגרת ממצאיה (סעיף 21 לפרוטוקול), ציינה:
"C.T. ע"ש צווארי מ- 15/5/03: בלט דיסק C3-C4, C4-C5, שינויים ניווניים C5-C6, C6-C7. C.T. עדכני 20/4/13: בלט דיסק C6-C7.
אין ספזם בשרירי הצוואר. תנועות הצוואר: יישור יתר 300 ... עד מרחק 3 ס"מ מהסנטר לחזה, סיבוב לצדדים 700 לכל צד עם מעצור מכני בחוץ התנועה הטיה 200 לכל צד כח שרירים שמור בגפיים". ההדגשות הוספו א.ק.)
10. במסגרת סיכום מסקנותיה (סעיף 23 לפרוטוקול), מציינת הוועדה:
"בהשוואה בין ממצאים ב- C.T. מ- 2003 וכעת אין שינוי אך מבחינה קלינית קיימת הגבלה קלה בתנועות הצוואר.
מכיוון שבוועדות קודמות נקבעו 0% נכות יש לייחס הנכות להחמרה במצבו ולכן הוועדה קובעת נכות בשיעור 10% לפי סעיף 37 (5) (א) מ- 11/12/12" (ההדגשות הוספו א.ק.)
11. בעניין חובת ההנמקה של הועדה לעררים כבר נפסק, כי הועדה היא גוף מעיין שיפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה באופן שגם מי שאינו רופא יבין את החלטתה היטב, (דב"ע נד/154-0 דן יעקב לבל נ' המל"ל פד"ע כז 474). כן נפסק, כי ההנמקה צריכה לאפשר לא רק לרופא אחר לעמוד אחר הלך מחשבתה של הועדה אלא גם לבית הדין לעשות כן כדי לוודא אם הועדה אכן נתנה פירוש נכון לחוק, (דב"ע לה/129-0 שריקי נ'המל"ל פד"ע ז' 206).
12. מאחר ובתיק זה טען המערער כי וועדה לעררים מתאריך 24/12/03 קבעה קביעה חלוטה לפיה נשלל הקשר הסיבתי בין הפגיעה לתאונה להלן תצוטט קביעת אותה וועדה במסגרת קביעתה בפרק סיכום ומסקנות. הוועדה מתאריך 24/12/03 בסעיף 23 קובעת כהאי לישנה:

"בהתאם לממצאי הבדיקה הקלינית מהיום קובעת הוועדה כי לא נותרה כל נכות תפקודית, אורטופדית ו/או נוירולוגית הקשורה לפגיעה הנדונה והמתבטאת באחוזים על פי קובץ תקנות המל"ל. הממצאים ההדמיתיים הינם ניווניים שאינם קשורים לפגיעה הנדונה, הן מעצם הוויתם והן התפתחותם. באשר להיצרות הקיימת בין החוליות הינה מולדת ואינם יכולים להיות תוצאה של חבלה, מה גם שבהתאם לממצאי הבדיקה הקלינית היום אינם באים לידי ביטוי ואינם נתמכים בה. לאור האמור לעיל דוחה הוועדה את ערר הנפגע וקובעת כי אין נכות הנובעת מהתאונה הנדונה". ההדגשות הוספו א.ק.

13. סבורה אני כי למקרא קביעת הוועדה לעררים מיום 24/12/03, אין לקרוא מתוכו את שמבקש המערער להסיק. הוועדה לעררים מתאריך 24.12.13 ביצעה אבחנה בין ממצאי הבדיקה הקלינית לממצאי הבדיקה ההדמייתית. הוועדה דחתה עררו של המשיב מן הטעם כי לא נמצאה כל נכות תפקודית אורטופדית או נוירולוגית אצל המשיב במסגרת בדיקתה הקלינית מכאן – שכעולה מדברי הוועדה זו הכירה בקשר הסיבתי בין התאונה לחבלה, אולם קבעה כי על אף הכרתה בקשר הסיבתי לא נותרה כל נכות תפקודית כעולה מבדיקתה הקלינית.

14. הוועדה מציינת כי מבלי לגרוע מהעובדה שלא מצאה כל נכות תפקודית בבדיקתה הקלינית המתבטאת באחוזי נכות, הרי שכעולה מהבדיקות ההדמייתיות אלה מצביעות על שינויים ניווניים שאינם קשורים לפגיעה ואינם יכולים להיות תוצאה של החבלה ושאינם באים לידי ביטוי בבדיקה הקלינית.

15. ניסיון המערער להשיג כעת על החלטה זו של הוועדה שניתנה בשנת 2003 במסגרת קביעת הוועדה נשוא הערעור – הוא נסיון כושל. לכל היותר ניתן לומר כי קביעת הוועדה משנת 2003 אינה ברורה דיו, אך לא ניתן לקבוע באופן גורף כי קביעתה שללה קיומו של קשר סיבתי. משלא השיג המערער על אותה החלטה עת ניתנה לו האפשרות לעשות כן אין לו אלא להלין על עצמו ואין לקרוא מתוך קביעת הוועדה את שאין בו לעניין היעדרו של קשר סיבתי.

16. הוועדה נשוא הערעור התכנסה לאחר שהוגשה תביעה לדיון מחדש לפי תקנה 36 במסגרת קביעתה קובעת הוועדה כי אין כל שינוי בין ממצאי הבדיקות ההדמייתיות שבוצעו למערער בשנת 2013 וכעת, אולם מבהירה כי נמצאה בבדיקתה הקלינית של הוועדה את המערער הגבלה קלה בתנועות הצוואר שלא נמצאה במסגרת בדיקתה את המערער בוועדה משנת 2003. בשים לב לאמור ולמגבלה שמצאה קובעת הוועדה כי את ההגבלה הקלה שמצאה יש לייחס להחמרה במצבו.

17. החלטת הוועדה מובנת דיה ומאפשרת מעקב אחר הלך מחשבתה ולא נפל פגם משפטי בהחלטתה. קביעותיה הינן רפואיות המסתמכות על השוואה בין ממצאים הדמיתיים אשר לדידה מצביעים על שינויים ניווניים בשונה מהבדיקה הקלינית המצביעה על הגבלה בתנועות בהשוואה בין הבדיקה שבוצעה בשנת 2003 לבדיקה שבוצעה על ידה במסגרת הוועדה נשוא הערעור ושאותם יש לייחס לפגיעה שהוכרה.
18. העולה במקובץ מהאמור לעיל הוא, שהוועדה התייחסה לממצאים והבדיקות שהיו בפניה ונימקה את החלטתה באופן ברור, המובן גם למי שאינו מומחה רפואי. מדובר, אפוא, בקביעות המתבססות על מומחיות בתחום הרפואה, תחום המצוי בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה. עצם ההסתמכות על הצורך בניתוח והשוואת הבדיקות ההדמייתיות לממצאי הבדיקה הקלינית – שעה שקיימת הנמקה מספקת של הוועדה ביחס לצילומים אלה בהשוואה אל מול ממצאי הבדיקה הקלינית – מצביע על כך שמדובר בטענה מתחום הרפואה.
19. לאור האמור לעיל ומשלא נמצאה טעות משפטית בפעולת הוועדה – הערעור נדחה בזאת.
20. על המערער לשלם למשיב הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ תוך 30 יום מהיום.
21. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לנשיא בית הדין הארצי לעבודה או למי יתמנה לכך על ידו תוך 30 יום מהיום בו יומצא פסק הדין לצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון