"בקשה להעברת התיק בפני שופט אחר" בבקשתה עתרה התובעת לכך ש"השופטת איריס רש לא תשב בתיק התביעה לאחר שישבה בתיק הסעד הזמני". זאת, לטענתה, משום שרצוי "כי אותו שופט שדן בתיק הסעד הזמני ונתן החלטות לגביו, לא ידון גם בתיק העיקרי. הדברים דומים למקום בו שופט דן בבקשת מעצרו של אדם ולאחר מכן מתמנה לדון בתיק העיקרי". בנוסף טענה כי השופטת קבעה "קביעות נחרצות" לגבי מהימנותה של התובעת, אף שלא העידה ולא נחקרה, וכי על כן "ברור שאותו מותב לא יכול להמשיך לדון בתיק העיקרי לאחר קביעה כזו". הוסיפה התובעת וטענה, כי בית הדין נקלע לכלל טעות בקביעותיו; כי חלק מקביעות אלה היו "קביעות סופיות ולא זמניות שניתנו רק לצורך הדיון בבקשה" לסעד זמני, ועל כן "בית הדין צריך להחליף את הרכבו". עוד טענה, כי היא "חרדה שכבוד השופטת לא תוכל לסטות מקביעותיה שלה", וציינה כי "הצדק לא רק צריך להעשות כי אם גם להראות. ואם אין בעייה מיוחדת שמונעת מינוי שופט אחר, נראה שרצוי שהתיק יידון כאמור בפני שופט חדש"; "לאור כל זאת, מבקשת המבקשת כי ניהול התיק לגופו יתנהל בפני מותב אחר". המדינה, בשם המינהל והרשות, הודיעה על התנגדותה לבקשה להעברת התיק, כשעיקר טענותיה הוא זה: הבקשה נעדרת "כל בסיס עובדתי ומשפטי"; הבקשה במהותה היא בקשה לפסלות שופט; פסילת שופט בשל דעות קדומות אפשרית רק מקום שדעתו של השופט נעולה והוא אינו פתוח לשכנוע ולשינוי; במקרה דנן לא הוכיחה התובעת - שעליה הנטל לעשות כן - קיומה של עילה המצדיקה את פסילת השופטת. הוסיפה המדינה וטענה, כי התובעת מבקשת לפסול את השופטת בלבד ולא את כל המותב, אף שההחלטה בבקשה לסעד זמני ניתנה על ידי כלל חברי המותב; וכי בנסיבות אלה, העלאת הבקשה כלפי השופטת בלבד מלמדת על היות הבקשה קנטרנית וטורדנית. לגופם של דברים טענה המדינה כי בהחלטה בבקשה לסעד זמני אין משוא פנים או דעה קדומה הגורמים לפסילת שופט; כי אין ללמוד מההחלטה כי בית הדין גיבש עמדה וכי אינו פתוח לשכנוע. להיפך - הן בפתח ההחלטה, הן בגופה, נכתב כי העובדות הדרושות להכרעה הן לכאוריות. עוד נטען, כי קביעת עובדות לכאוריות יכול שתיעשה על יסוד חומר כתוב וללא שמיעת עדויות; כי טעויות שנפלו בהחלטה שיפוטית אינן עילה לפסלות שופט; כי אין להשוות בין הליכים פליליים להליכים אזרחיים; כי אין כל הוראה שבדין המורה על העברת הליך עיקרי לשופט אחר מזה שישב בדין בהליך הזמני; וכי אין יסוד לחשש התובעת מפגיעה במראית פני הצדק. ההסתדרות הודיעה אף היא על התנגדותה לבקשת התובעת להעברת התיק. בתוך כך טענה כי "במשפט אזרחי, בשונה מהדין הפלילי, המצב המקובל והנפוץ הוא שהשופט היושב בדין בבקשה לסעד זמני הוא גם זה אשר דן בתביעה העיקרית, ואין כל עקרון או הנחיה אחרת מזאת." נדחתה הבקשה לפסילת השופטת ביום 10.9.2013 דחתה השופטת את הבקשה להעברת התיק וחייבה את התובעת בהוצאות הנתבעים בגין הבקשה - 1,000 ש"ח לטובת המדינה ו-1,000 ש"ח לטובת ההסתדרות. לאחר שציינה כי הבקשה להעברת התיק מהווה הלכה למעשה בקשה לפסילתה מלהוסיף ולדון בתביעה, סקרה השופטת את עיקרי ההלכות הנוגעות לפסלות שופט, וכך קבעה: "... בענייננו לא קיימת כל עילה עניינית, מבוססת לפסילה בכלל ובשים לב לפסיקה, בפרט ועל כן דין הבקשה להידחות. במסגרת החלטתנו ציינו מפורשות כי העובדות שנקבעו על ידינו בהליך הזמני הן עובדות לכאוריות... וכי ההחלטה בהליך הזמני מבוססת על סמך ראיות לכאורה בלבד ועל השאלה האם המבקשת הוכיחה זכות לכאורה למניעת שיבוצה בתפקיד אליו שובצה על ידי ועדת השיבוצים... יש להדגיש כי מדובר באמירה המשקפת נאמנה את שעשינו. העובדה שהמבקשת חשה כי קביעותינו נחרצות באופן המעיד על כך שנעולה דעתנו, אינה מעידה על היותן כאלה. את החלטתנו בבקשה לצו מניעה זמני, נתנו על סמך החומר שהוצג לפנינו ולאחר ששמענו את טענותיהם של ב"כ הצדדים וזאת לאחר שבעניינה של המבקשת, בשונה מעניינה של הגב' גייטס..., הצדדים ויתרו על חקירות נגדיות. לפיכך, ברור כי במסגרת ההליך העיקרי תוכל המבקשת להביא ראיותיה, להעיד ולשכנע את בית הדין בצדקת תביעתה. זאת ועוד, בניגוד לטענת המבקשת..., בית הדין לא קבע כל קביעה לגבי מהימנות המבקשת והקביעה בדבר ידיעת המבקשת על רובד המשרה אליה ביקשה להשתבץ, התבססה על הראיות שהובאו בפני בית הדין בהליך הזמני... באשר לטענות המבקשת בנוגע לקביעות המותב ביחס להרכב ועדת השיבוצים, הרי שגם קביעה זו הינה קביעה לכאורית... קביעת עמדה בהליכי ביניים... אינה מבססת, בפני עצמה, עילת פסלות. כך גם, אמירות לכאוריות במסגרת החלטת ביניים אין בהן כדי ללמד כי דעתו של בית הדין ננעלה וכי אין בידי מי מהצדדים לשכנע את בית הדין בעניין שבלב המחלוקת בתובענה העיקרית. למען הסר ספק נבהיר כי דעתנו אינה נעולה וכל שקבענו נקבע במסגרת ההליך הזמני ובמסגרתו בלבד, כך שראיות המבקשת בהליך העיקרי יבחנו ללא כל דעה קדומה וללא משוא פנים. יתר טענות המבקשת מופנות כלפי תוכן ההחלטה ועל כן המדובר בטענות ערעוריות באופיין, שמקומן בפני ערכאת הערעור ולא בבקשה לפסלות שופט. חוסר שביעות רצון של צד מהחלטות בית הדין, אינה מהווה עילה לפסילת בעלי תפקיד שיפוטי... אשר על כן, הבקשה נדחית." החלטה זו (להלן: החלטת השופטת) היא מושא הערעור שלפניי. הערעור טענות הצדדים בערעור על החלטת השופטת שהגישה ביום 1.10.2013 טענה המערערת כי הערעור "אינו בדיוק לפי הקבוע בתקנות", הקובעות תקופת זמן של 15 יום להגשת בקשת רשות ערעור ו-30 יום להגשת ערעור, אלא לפי הוראות השופטת שקבעה כי ערעור על החלטתה "יוגש בזכות תוך 10 ימים ". לחלופין ביקשה לראות את הערעור כבקשת רשות ערעור. המערערת טענה, כי בניגוד לנקבע בהחלטת השופטת "לא ביקשה לפסול את כבוד השופטת או המותב שישב בבקשת הסעד הזמני ולא טענה שהינם נגועים במשוא פנים או דעה קדומה. כל שביקשה המערערת היה לשקול העברת הדיון בתיק העיקרי לידי מותב אחר נוכח מה שנחזה כקביעת דעות נחרצות, מהם [כך במקור - נ.א.] לא יכול המותב להשתחרר. כלומר: לא בקשת פסילה היתה כאן אלא בקשה מנומסת ואדיבה ומנומקת להעברת הדיון לידי מותב אחר". הוסיפה המערערת וטענה, כי אין זה נכון שהבקשה להעברת התיק הוגשה אך נגד השופטת, שכן למעט כותרתה, התייחסה הבקשה עצמה לכלל חברי המותב. לגופם של דברים טענה המערערת, כי ביקשה לשקול העברת התיק למותב אחר "נוכח קביעותיו הנחרצות" ולא בשל פגם בהתנהלותו. "מה שנטען בבקשה היה רק שההרכב גיבש לכאורה דעה נחרצת ממנה יקשה עליו לסגת". בנוסף ציינה כי "כבוד השופטת קבעה בהחלטתה כי לא יקשה עליה לדון בתיק ללא קשר להחלטות הקודמות, אך הדברים האלה אינם עולים מההחלטה בבקשה לגבי הסעד הזמני". לטענתה, "הראתה בסעיף 3 לבקשתה [להעברת התיק - נ.א.] כיצד נטען בהחלטה לגבי הסעד הזמני כאילו המערערת לא טענה טענה מסוימת מתחילה אלא רק בעת הדיון ודבר זה מופרך היה. על כך אומרת כבוד השופטת... שטענות על תוכן ההחלטה יש להגיש בערעור. אבל המערערת לא טענה שיש להעביר את התיק להרכב אחר בגלל הטעויות של המותב שכתב טענות לא נכונות, אלא שהמותב העלה טענות בלתי נכונות אלו כדי להצדיק את החלטתו נגד טענות המבקשת, ומטענות לא נכונות אלו לא יוכל להשתחרר. מה, הוא יודה שקביעתו בהחלטה בבקשה הזמנית הייתה לא נכונה עובדתית? יקשה עליו הדבר. וכך לגבי קביעותיו האחרות... נכון שהמותב מציין בתחילת ההחלטה בבקשה לסעד הזמני שהעובדות שבפניו הן לכאורה, אבל קביעותיו אחר כך הן בבחינת לשון חרוטה וללא פקפוקים... הדברים עולים בבירור מניסוח ההחלטה... לאור זאת בקשה המערערת שרצוי הוא, ולו למראית עין... להעביר את הדיון למותב אחר." לחלופין טענה, כי גם אם היה מקום לדחות את בקשתה, לא היה מקום לחייבה בהוצאות וכי "בתיק זה הוגשו כבר בקשות משני הצדדים, ללא חיוב בהוצאות. נראה שדווקא בקשה שנחזתה בטעות ע"י כבוד השופטת כמטילה בה דופי אישי, זכתה להטלת הוצאות... לאור כל זאת, מבקשת המערערת כי ההוצאות בכל מקרה תבוטלנה." ביום 20.10.2013 הגישה המערערת "הבהרה לגבי הערעור שהוגש" במסגרתה ציינה כי "בפתח הערעור עצמו רשמנו שאינו לפי התקנות, למרות הקבוע בתקנה 112ג' לתקנת סדרי הדין בבתי הדין לעבודה, מאחר שלטעמנו הבקשה שהגשנו להעברת הדיון למותב אחר, שכאמור נדחתה ועליה הוגש הערעור, אינה בקשה לפסילה. ברם, אם בית הדין הנכבד יראה אותו כבקשת פסילה, אזי כמובן שהחלטת השופת הנכבד [כך במקור - נ.א.] בבית הדין האזורי הייתה לפי התקנות." הנתבעים לא הגישו עמדתם בערעור, לפי הרשות הנתונה בתקנה 112ג(ד) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: התקנות). המשך ההליכים בבית הדין האזורי ביום 23.10.2013 הגישה המערערת בבית הדין האזורי בקשה לדחיית מועד הדיון הקרוב בנימוק שהגישה ערעור על החלטת השופטת. בו ביום דחתה השופטת את בקשת הדחייה האמורה, בנימוק שנוכח הוראת תקנה 112ג(א) לתקנות, אין מקום לדחיית הדיון. הכרעה אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפניי הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין דין הערעור להידחות. ואבאר. ראשית דבר, אם אכן מבוקשה של המערערת הוא קביעת הדיון בתביעה העיקרית בפני מותב אחר מזה שדן בבקשתה לסעד זמני, אזי אין בסיס משפטי או עובדתי לבקשה זו והיא נדחית על הסף. ככל שעילת הערעור מכוונת לפסילת המותב כולו, היה על המערערת להעלותה בבקשת הפסילה בבית הדין האזורי וכזאת לא עשתה. משכך הוא דין הערעור להידחות על הסף. 21. לפי שהוברר מכלל החומר שהובא לפניי, מלכתחילה ביקשה המערערת כי השופטת רש תפסול עצמה מלהמשיך ולדון בתביעה העיקרית. כך, כותרת הבקשה היא "בקשה להעברת התיק בפני שופט אחר", ובפתח הבקשה נכתב במפורש כי "בקשה זו הינה כי כבוד השופטת איריס רש לא תשב בתיק התביעה...", בהמשך נכתב כי "המבקשת חרדה שכבוד השופטת לא תוכל לסטות מקביעותיה שלה, והיא מבקשת על כן כי התיק ידון בפני שופט אחר...", וכי "נראה שרצוי שהתיק יידון כאמור בפני שופט חדש...". בהתייחס לבקשה זו ניתנה החלטת השופטת הדוחה בקשה זו ועל החלטה זו הוגש הערעור. בכך בלבד שהמערערת שינתה טעמה והפנתה טענותיה במסגרת הערעור דנן כלפי המותב כולו אין כדי להקנות מהות אחרת לבקשתה ולהחלטת השופטת מלבד היותה דחיית בקשה לפסילתה. בה במידה, היעדר המונח "פסלות שופט" מבקשתה של המערערת בבית הדין האזורי, אין בו כשלעצמו כדי לשנות ממהות עתירתה, שהיא במקורה בקשה לפסילת השופטת בלבד מלשבת בדין בתביעתה העיקרית. אף אין מדובר ב"בקשה מנומסת ואדיבה ומנומקת להעברת הדיון לידי מותב אחר", כטענת המערערת, אלא בבקשה לפסילת השופטת. ודוק. טענת המערערת בדבר קביעות נחרצות, כביכול, במסגרת הבקשה לסעד זמני, כמוה כטענה למשוא פנים. כפי שמציין המלומד י' מרזל בספרו: "משוא פנים שקול... לדעה קדומה שאינה ניתנת עוד לשינוי. חשש ממשי למשוא פנים הוא, על כן, חשש ממשי כי דעתו של השופט ננעלה ואין הוא פתוח עוד לשכנוע של בעלי הדין ולראיות הבאות לפניו" . 22. משכך הוא, מושא דיוננו הוא החלטת השופטת שלא לפסול עצמה מלשבת בדין בתביעה העיקרית שהגישה המערערת. דינו של ערעור זה להידחות מן הטעמים המפורטים להלן. 23. בחינת החלטתה של השופטת מעלה, כי צדקה השופטת בקביעתה כי הערעור על החלטתה, שהיא החלטה בבקשה לפסלות שופט, הוא ערעור בזכות, וכי יש להגישו בתוך 10 ימים. זאת, כקבוע בתקנה 112ג(ב) לתקנות, המורה כדלקמן: "הערעור [על החלטה בעניין טענת פסלות - נ.א.] יוגש בכתב בשלושה עותקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הודעה לבעל הדין ההחלטה בבקשה...". 24. ולגופם של דברים. הלכה היא כי "על מנת שתקום עילה לפסילת שופט, מוטלת על בעל הדין חובה להצביע על קיומן של נסיבות אובייקטיביות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט וכי דעתו 'ננעלה'. טענת הפסלות נבחנת באופן אובייקטיבי ואין די בתחושתם של בעל דין ובא-כוחו ובהשקפתם הסובייקטיבית". על יסוד הלכה זו, לא מצאתי כי מתקיימות בנסיבות המקרה דנן נסיבות אובייקטיביות המעלות חשש ממשי לקיומו של משוא פנים מצד בית הדין האזורי. חזקת המקצועיות של השופט היושב בדין ומשקל עמדתו 25. חזקה שבדין היא כי השופט "היושב בדין, מקצועי ומיומן ובידו לבחון את העניינים המובאים בפניו ללא משוא פנים" וכי השופט "נותר פתוח לשכנוע בכפוף לתשתית הראייתית ולטענות שיובאו לפניו בהליך העיקרי". על כך נוסף הכלל שלפיו יש ליתן משקל רב לעמדתו של השופט הסבור שאינו מנוע מלישב בדין, וערכאת הערעור לא תתערב בחוות דעתו של השופט הסבור כי בידו לנהל את ההליך באובייקטיביות, אלא במקרים קיצוניים בלבד. 26. בענייננו, חיוותה השופטת דעתה כי בקשתה של המערערת היא למעשה בקשת פסלות וככזו, משוללת יסוד, בהיעדר חשש ממשי למשוא פנים. השופטת הטעימה, כי כל הקביעות בהחלטה בבקשה לסעד הזמני היו לכאוריות וציינה כי דעתה ודעת חברי המותב אינן נעולות וכי הראיות שתביא המערערת במסגרת תביעתה העיקרית, תיבחנה ללא דעה קדומה וללא משוא פנים. לעמדתה זו של השופטת יש ליתן משקל רב. לא הוכח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים 27. יש לדחות את טענת המערערת, לפיה ראוי כי השופט שדן בבקשה לסעד זמני לא ידון בתביעה העיקרית, כפי שנעשה בהליכים פליליים, בהם השופט הדן בהליכי המעצר לא דן בשאלת אשמתו של הנאשם. כבר נקבע כי ההפרדה בין הליכי המעצר והדיון בתיק העיקרי "אינה כה נחרצת ואין בה כדי לקבוע פסילת השופט ". כך שהמערערת אינה יכולה להיבנות מההשוואה שבבסיס טענתה זו. זאת ועוד. כדבר שבשגרה דנים שופטים בערכאות השונות בבקשות לסעדים זמניים ולאחריהן בתביעות העיקריות, והמערערת לא הצביעה על מקור מחייב כלשהו בדין הישראלי, האוסר על כך קטגורית. נהפוך הוא. ככלל, ישיבתו של שופט בשלבים שונים של אותו הליך אינה מהווה עילת פסלות. בהתייחס לישיבת שופט בדין בבקשה לסעד זמני ולאחריה בתיק העיקרי "הכלל הנוהג במקרים אלו... הוא, כי אין בדיון המוקדם כשלעצמו ובהחלטות הביניים שנתקבלו במסגרתו כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו". 28. ועוד זאת. חששה של המערערת כי ננעלה דעתו של בית הדין האזורי מבוסס על תחושתה הסובייקטיבית בלבד ואין לו על מה שיסמוך. במיוחד כן, נוכח האמור בהחלטתה של השופטת, כי הקביעות בבסיס החלטתה הן לכאוריות בלבד. בה במידה, אין בסיס לטענת המערערת כי בהחלטת השופטת "קביעות נחרצות" שיש בהן כדי ללמד על נעילת דעתה. למעלה מן הנדרש אציין, כי גיבוש דעה של שופט במהלך המשפט, אינו מהווה עילת לפסילה, כל עוד השופט מסוגל לחזור בו ממנה או לפחות להטיל בה ספק. וכדברי המלומד י' מרזל: "טבעי הוא - ואף רצוי - כי השופט יגבש לעצמו עמדה במהלך המשפט... פסילת שופט בשל כך שגיבש עמדה במהלך המשפט עלולה להביא לידי אבסורד, שלפיו ככל שהשופט מתקרב למתן פסק הדין, תהיינה יותר עילות לפסילתו, שהרי דעתו הופכת למגובשת יותר... מכאן, שהדגש אינו יכול להתמצות בשאלה אם היתה השפעה על שיקול דעתו של השופט ואם היתה לו עמדה כזו או אחרת, אלא בשאלה אם השפעה זו או העמדה שגיבש - ככל שהיו - מונעות ממנו מלהמשיך ולשבת בדין, כלומר, להכריע בהגינות, על פי טיעוני הצדדים והחומר הראייתי המובא בהליך הספציפי... [השופט] רשאי לגבש דעה במהלך המשפט, אולם זו חייבת להיות דעה לכאורית, במובן זה שאין בה כדי להפחית ממשקלם של ראיות וטיעונים שטרם נשמעו." אף לגבי מהימנות העדים נקבע כי - "רשאי השופט לרשום לעצמו תרשומות... זוהי פעולת השפיטה וממילא אין לצפות שהשופט לא יתרשם מן ההליך שלפניו - שאם לא כן, מהי תכלית הדיון והמשפט?! אולם, חשוב להדגיש, כי כל התרשמות כאמור וגיבוש דעה יהיו לכאוריים ולא מוחלטים, וזאת - עד לסיום ההליך. כל גיבוש דעה באופן נחרץ קודם לכן משמעו, כי דעתו של השופט ננעלה וכי 'המשחק מכור'." 29. יש לדחות טענותיה של המערערת לפיהן נפלו טעויות בהחלטת בית הדין האזורי בבקשה לסעד זמני. שכן, בטענות ממין אלה אין די כדי לבסס עילת פסלות. טענה בדבר טעות שנפלה בהחלטת בית הדין האזורי בבקשה לסעד הזמני, ניתנת לבירור במסגרת בקשת רשות ערעור או ערעור, על פי סדרי הדין הקבועים בתקנות. יפים הדברים אף ביחס לבקשתה החלופית של המערערת לבטל את חיובה בהוצאות, כפי שנקבע בהחלטת השופטת. בנדון זה, יצוין, כי פסיקת הוצאות היא החלטה דיונית שאינה מהווה, כשלעצמה, עילה לפסלות שופט. 30. סיכומם של דברים, לא הופרכה חזקת האובייקטיביות והמקצועיות של השופטת. המערערת לא הציגה כל ראייה שהיא לקיומן של נסיבות אובייקטיביות המעלות חשש ממשי למשוא פנים בהחלטה בבקשה לסעד זמני. אף לא נמצא כי בהמשך ישיבתם בדין של השופטת ושל יתר חברי המותב, קם חשש לפגיעה במראית פני הצדק שיש בה כדי לגבש עילה לפסלות השופטת. סוף דבר 31. הערעור נדחה. בנסיבות העניין ומשלא הוגשה תגובת המשיבים - אין צו להוצאות. שופטיםפסלות שופט