ערעור על החלטת ועדה רפואית שקבעה 75% נכות רפואית 2. ההליכים עד כה: א. המשיב נפגע בתאונת דרכים ביום 2.8.05, והתאונה הוכרה כפגיעה בעבודה. הפגיעה שהוכרה היתה "פגיעת ראש". ב. ביום 1.4.08 קבעה ועדה רפואית (דרג ראשון) כי למשיב 20% נכות בתחום הנוירולוגי וכי יש להפעיל בעניינו תקנה 15 ברבע, כך שנכותו הכוללת הועמדה על 25% החל מיום 1.4.06. ג. על החלטה זו הגיש המשיב ערר, בין היתר בטענה כי יש להכיר במחלת הטרשת הנפוצה ממנה הוא סובל כקשורה סיבתית לפגיעה שהוכרה. לבסוף, ולאחר הליך משפטי, חזר בו המשיב מעררו, והחלטת הועדה מדרג ראשון מיום 1.4.08 נותרה על כנה. ד. ביום 1.9.11 החליט רופא המוסד להעמיד את המשיב לבדיקה מחדש, בהתאם להוראות תקנה 37 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן - תקנות נכות מעבודה). ה. ועדה רפואית (דרג ראשון) מיום 22.1.12 קבעה כי בעקבות הפגיעה נותרו למשיב 10% נכות בשל כאבי ראש, וכי הנכות הנוירולוגית ממנה סובל המשיב נובעת ממחלת הטרשת הנפוצה שאינה קשורה סיבתית לפגיעה שהוכרה. ו. על החלטה זו הגיש המשיב ערר בעקבותיו נבדק על-ידי ועדה רפואית לעררים. בישיבותיה הראשונה והשניה קבעה הוועדה לעררים כי נכותו הכוללת של המערער היא בשיעור 60% וכי על-פי הספרות המקצועית לא ניתן לשלול קשר בין האירוע שהוכר לבין התפרצות מחלת הטרשת הנפוצה ולכן קבעה (בישיבתה מיום 25.7.12), כי אבחנתה היא "חבלת ראש עם התפתחות מחלת טרשת נפוצה", וכי יש לקבוע נכות בשיעור 60% לפי פריט ליקוי 29(3)(א) החל מיום 1.9.11 . לאחר שנועצה בוועדת הרשות לענין תקנה 15 סיכמה הוועדה ביום 29.10.12 כי "עפ"י פסיקת בית הדין הארצי אין הוועדה רשאית להעלות הנכות מעבר למה שנקבעה לפני תקנה 37. לאור האמור לעיל קובעת הוועדה שאין הטבה". ז. על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית הדין שהתברר במסגרת תיק בל 55401-02-13. בהליך זה נרשם מפי ב"כ המשיב בדיון כי לא מצא פסיקה המגבילה את הוועדה הרפואית מלהעלות נכותו של נבדק שזומן לבדיקה לפי תקנה 37 לתקנות נכות מעבודה. לאור האמור ניתן פסק-דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, ואם זו תמצא כי מצבו אכן הוחמר "תתכבד ותעשה זאת על-פי הנתונים שבידיה" (להלן - פסק-הדין). ח. בעקבות פסק-הדין התכנסה הוועדה בשנית וזאת ביום 21.8.13 וקבעה כי למערער 60% נכות לפי פריט ליקוי 29(3)(א) החל מיום 1.9.11 וכי יש להגדיל את נכותו ברבע בהתאם להמלצת ועדת הרשות לעניין תקנה 15 מיום 16.8.12, כך ששיעור הנכות הכולל הוא 75% החל מיום 1.9.11. 3. נימוקי הערעור: א. הוועדה חרגה מסמכותה עת קבעה נכות בשיעור גבוה יותר מזה שנקבע טרם הבדיקה מחדש, וזאת בניגוד להוראות תקנה 37 לתקנות הנכות מעבודה. ב. הוועדה לא נימקה החלטתה באופן ראוי, ולא היתה רשאית לקבוע נכות על דרך הספק. 4. מנגד, טוען המשיב כי קביעת הוועדה עולה בקנה אחד עם הסכמתו המפורשת של ב"כ המשיב כפי שבאה לידי ביטוי בפסק-הדין, וכי לא ניתן לחזור מהסכמה זו. עוד נטען כי הוועדה נימקה החלטתה, אותה יש לקרוא יחד עם קביעותיה מהישיבות טרם פסק-הדין. לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: 5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי, כי יש לקבל את הערעור בחלקו, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 6. תקנה 37, שכותרתה "דיון מחדש לפי בקשת רופא מוסמך", מורה כך: "עברו ששה חודשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו של נפגע, אף אם נקבעה לתקופה קצובה, רשאי רופא מוסמך לבקש קביעה מחדש של דרגת הנכות והוראות תקנות אלה יחולו, בשינויים אשר העניין מחייבם". מלשון התקנה אין ללמוד, כטענת המערער, כי ניתן להגיע לאותה "קביעה מחדש" רק במקרה של הטבה במצבו של הנפגע. לא זו בלבד שפרשנות זו אינה נתמכת בלשון התקנה אלא שהיא אף אינה סבירה. פרשנות שכזו תחסום את המוסד לביטוח לאומי מהגשת בקשה לדיון מחדש במקרה שלדעתו חלה החמרה במצבו של מבוטח ועל מנת להיטיב עמו. מכאן, שהוועדה היתה אכן רשאית לקבוע כי חלה החמרה במצבו של המשיב אף אם היא מתכנסת מכוחה של תקנה 37 לתקנות נכות מעבודה. עמדה זו עולה בקנה אחד אף עם פרשנותו של בית הדין הארצי להוראות תקנה זו. בסעיף 4 לפסק-הדין בעב"ל 231/99 המוסד לביטוח לאומי - אברהם הרמן, פסק-דין מיום 3.7.03, נקבע כך: "עולה מלשון התקנה כי תפקידה של הוועדה לפי תקנה 37 הוא לקבוע מחדש את דרגת נכותו של המערער. הנה כי כן, הועדה בודקת מחדש את הנכה לבקשת המוסד לביטוח לאומי והיא רשאית להפחית מאחוזי נכותו, להשאירם כפי שהיו או להעלותם הכל על פי המצב האמיתי של הנבדק. ואולם ברי כי השימוש בתקנה זו יעשה בתום לב ובמידה סבירה" (הדגשות לא במקור, א.ק.). 7. זאת ועוד, יש טעם בטענת המשיב כי משניתן פסק-דין על יסוד הסכמת הצדדים המורה לוועדה לקבוע את הנכות בהתאם לנתונים שלפניה אף אם מדובר בהחמרה - הרי שפסק-דין זה בהליך בל 55401-02-13 די בו כדי להוות בסיס לסמכותה של הוועדה לעשות כן. 8. באשר להנמקת הוועדה - הלכה פסוקה היא אכן כי ממצאיה של ועדה רפואית בשאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה לבין המצב הרפואי חייבים להיות "על דרך החיוב או השלילה אך בשום פנים ואופן לא על דרך הספק" (דב"ע ל/11-0 צבי סימן טוב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 133). בנסיבות המקרה כאן קבעה הוועדה כי היא מעניקה את הנכות מחמת הספק, ובכך נפל פגם בהחלטתה. לפיכך יש מקום להורות על השבת עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב על מנת שתנמק קביעתה לעניין קיומו של קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של המערער לבין הפגיעה שהוכרה. 9. אין צו להוצאות. 10. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי בירושלים רשות לערער על פסק הדין. נכות רפואיתנכותרפואהערעורועדה רפואית (ערעור)ועדה רפואית