ערעור על החלטת בית הדין המתייחסת לצו ההבאה ללא אפשרות שחרור

ערער על החלטת בית הדין המתייחסת לצו ההבאה ללא אפשרות שחרור (בר"ע 41188-09-13). חברתי השופטת ורדה וירט-לבנה, לא מצאה מקום להתערב בהחלטה, אך אפשרה את ביטול הצו בכפוף להפקדת ערבות בסך 20,000 ₪ בקופת בית הדין קמא, לצורך הבטחת התייצבות המבקש בדיון ההוכחות השישי שנקבע. המבקש פעל לאור ההחלטה דנן והצו בוטל ביום 1.10.2013. ביום 2.10.2013, הגיש המבקש בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון. בית הדין קמא דחה את הבקשה. ביום 3.10.2013, לאחר שהמבקש לא התייצב לדיון ההוכחות בפעם השישית, בית הדין קמא החליט לממש את איומו ונתן פסק דין בהעדר התייצבות. נפסק כי המבקש ישלם לתובע סך של 233,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ה- 15/05/2010 ועד לתשלום המלא בפועל. וכמו כן נפסקו הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪ (7,000 ₪ אשר שולמו למשיב, נוכו מהסכום שנפסק). הבקשה לעיכוב ביצוע וטענות הצדדים המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובמקביל בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור מכוח תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. המבקש טוען כי המקרה דנן, נמנה עם המקרים החריגים בהם יטה בית הדין לעכב ביצוע פסק דין כספי וזאת לנוכח סיכויי הערעור הטובים ומאזן הנוחות הנוטה לטובתו. לטענת המבקש, מימוש פסק הדין, לאור מצבו הכלכלי הרעוע של המשיב (כמתואר בכתב תביעה), ימנע את יכולת השבת הכסף אף אם הערעור יתקבל, ומנגד מימוש פסק הדין, יגרום למבקש נזק ממוני אנוש שאינו בר תיקון. המבקש טוען כי ביטול פסק הדין מתחייב הן מחובת הצדק והן משיקול דעתו של בית הדין. לטענתו בית הדין קמא התעלם כליל מבקשותיו המוצדקות לדחיית מועדי הדיון, תוך שימוש בכלים דרסטיים כגון צווי הבאה כנגדו. עוד טוען המבקש כי בית הדין קמא טעה כאשר בחר שלא להעניק לו את יומו בבית הדין, תוך שהוא מתעלם ממצבו הרפואי ומהעובדה שההיעדרות משבעת מועדי הדיון נבעה מסיבות שאינן בשליטתו. בתגובה לבקשה לעיכוב ביצוע, טוען המשיב כי התנהלות המבקש לאורך כל ההליך קמא מצביעה על מחדלים דיוניים, זלזול מופגן ובוטה במערכת המשפט ובזכות המשיב לקיום הליך תקין. בנוסף טוען המשיב כי זכות הגישה לערכאות מותנית בקיום חובות בסיסיות שלא קוימו על ידי המבקש. דין הבקשה לביטול פסק הדין להדחות מטעמים אלה בלבד וזאת אף מבלי להיכנס לסיכויי ההצלחה. לטענת המשיב אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק, מה גם שהמבקש אינו טוען לקיומו של פגם בהליך. לבסוף טוען המשיב כי בית הדין קמא נהג עם המבקש באיפוק רב. למבקש היו שש הזדמנויות שונות לשטוח את גרסתו ולקבל את יומו בבית הדין. לטענתו הסיכוי לביטולו של פסק הדין, הינו קלוש למדי ואין צורך להיזקק כלל למאזן הנוחות, אולם גם בעניין זה, המבקש טען טענות בעלמא ומבלי לבססן בראיות של ממש. דיון והכרעה הלכה פסוקה היא, כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי, וכי הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת החריג, ומותנה בהצטברותם של שני גורמים: האחד, הנזק היחסי שיגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (מאזן הנוחות); השני, סיכויי הערעור (רע"א 6480/00 עיריית תל אביב יפו נ' בצלאל, ניתן ביום 19.11.2000; עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ' וייס, ניתן ביום 22.9.2010). כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק, אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור (ע"א 9296/03 עזרא אהרוני - יוסף מנשה ואח', פ"ד נ"ח(2), 301; ע"ע 15929-07-12 דחן בע"מ - Peter Ebuka ואח', ניתן ביום 1.8.2012). עוד נפסק, כי במקום שבו יש מקום לשקול את מצבו הכספי של המבקש ואת השפעת ביצועו המיידי של פסק הדין עליו, הרי שהדבר מותנה, בין היתר, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין. לצורך כך עליו להגיש תצהיר בו יפורטו כדבעי העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו (בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ'(5) 403; ע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה תל-אביב, פ"ד נ"ג(1) 187). אשר לסיכויי הערעור, בפני בית הדין בקשה לערעור על פסק דין שניתן בהעדר התייצבות. בית הדין קמא קבע, על יסוד כל החומר שהיה לפניו והתרשמותו הישירה מהתנהגות המבקש, כי הלה פעל בדרכים מניפולטיביות, תוך ניצול ציני של הליכים משפטים על מנת להביא לדחיית דיון ההוכחות שש פעמים. לאחר שהסנקציות הרבות אשר השית בית הדין קמא על המבקש לא הועילו, התרה בית הדין האזורי בב"כ המבקש כי ישקול בחיוב מתן פסק דין על מלוא התביעה וכן פסיקת הוצאות, במידה ולא יתייצב המבקש פעם נוספת. לאור אי התייצבות המבקש בפעם השישית, בית הדין קמא החליט לבסוף לתת פסק דין בהסתמך על כתב התביעה. נוכח האמור, מתעוררת שאלת קיום עילה ערעורית על פסק דינו של בית הדין קמא. המבקש בחר שלא להגיש לגביה בקשת ביטול פסק דין לבית הדין קמא. מעבר לזאת יש לנקוף לחובתו של המבקש את התעלמותו מדעת מקיום ההליך המשפטי. זמנו של בית הדין הנותן שירותים לציבור, אינו הפקר. אשר למאזן הנוחות ייאמר, כי לא הוכח שמצבו הכלכלי של המשיב קשה באופן שימנע מן המבקש להיפרע ממנו ככל שיזכה בערעור. המבקש לא הניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין ואף תצהירו לא פירט כדבעי את העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו. לאור האמור ולאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע. סוף דבר - הבקשה נדחית. נוכח תוצאת הדברים, המערער יישא בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך 1,500 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום. ערעורצווים