30% נכות רפואית בשל הגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה המותני 1. זהו ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 22.10.13 (להלן - הוועדה). הוועדה קבעה כי למערער 30% נכות רפואית לפי פריט ליקוי 37(7)ג לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956) (להלן - מבחני הנכות) בשל הגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה המותני לתקופה 2.5.13 עד 8.8.13, וכן 10% נכות יציבה לפי פריט ליקוי 37(7) א' למבחני הנכות בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני. 2. המערער טען כי בתקופה 2.5.13 עד 8.8.13 היה שרוי במצב בריאותי קשה שמנע כליל את יכולת עבודתו. בנסיבות אלה, טען, היה על הוועדה לקבוע נכות בשיעור שיזכה אותו בקצבה חודשית ולמשך אותה תקופה בת 99 ימים (אותה התקופה שלגביה קבעה הוועדה כי נכותו היא בשיעור 30%). עוד טען המערער כי לא יכולה להיות מחלוקת כי בתקופה זו לא היה כשיר לכל עבודה, כפי שעולה מהאישורים הרפואיים השונים שהונחו בפני הוועדה, וכי בדיקת הוועדה לא יכולה לסתור את הבדיקות המפורטות שנערכו על-ידי הרופאים המטפלים ואת בדיקות ההדמייה השונות, במיוחד שעה שהבדיקה שנערכה בפניה היה קצרה ושטחית לעומת הבדיקות המפורטות שנערכו על-ידי הרופאים המטפלים. 3. המשיב טען מנגד כי הוועדה כלל לא אמורה לבחון את יכולתו של המערער לעבוד ואת זכאותו לקיצבה, כפי שעשתה, שכן המערער לא הגיע לסף המזכה הקבוע בדין לצורך בחינת כושרו להשתכר. עוד נטען כי הוועדה בחנה באופן מפורט ומנומק את תלונות המערער ואף קיבלה את עררו על החלטת הרופא המוסמך שקבע אך ורק נכות יציבה בשיעור 10%. 4. על-פי הוראות סעיף 213 לחוק, הערעור לפני בית הדין על החלטת הוועדה הרפואית לעררים הוא "בשאלה משפטית בלבד". לפיכך מוטל על בית הדין לבחון אם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה מחייבת. 5. זכאות לקיצבה חודשית בהתאם להוראות פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) שעניינו ביטוח נכות נקבעת בהתאם לקביעת פקיד התביעות או ועדה לעררים לעניין אי-כושר באשר לשיעור אובדן הכושר להשתכר. סעיף 208(א) קובע כדלקמן: "תנאי לקביעת אי-כושר להשתכר הוא שנקבעה למבוטח נכות רפואית, לפי מבחנים, תנאים וכללים שקבע השר (בסעיף זה - המבחנים), בשיעור של 60% לפחות, ואולם אם נקבעה למבוטח לפי המבחנים נכות רפואית בשל ליקוי יחיד בשיעור של 25% לפחות, יהיה התנאי לקביעת אי כושר להשתכר - קביעת נכות רפואית, לפי המבחנים, בשיעור של 40% לפחות". 6. מהאמור לעיל עולה כי קביעה בדבר שיעור נכות רפואית-פיזיולוגית שאינה פחותה מ- 60% (או 40% בנסיבות מסוימות) היא דרישת סף לקביעה בדבר אי-הכושר להשתכר, ומכאן - שנכות רפואית מינימלית היא בגדר דרישת סף גם לקביעה בדבר זכאות לגימלה, ולו לתקופה זמנית ומוגבלת כפי שמבקש המערער כאן. בהתחשב באמור לעיל, הרי שהוועדה נשוא הערעור אינה אמורה להידרש כלל לשאלת כושר ההשתכרות של המערער (או אובדנו) בתקופה בה לטענתו נבצר ממנו לבצע כל עבודה. 7. מלבד הטענה בדבר חובתה של הוועדה הרפואית לעררים לקבוע שיעור נכות המזכה בגימלה, לא הועלו על-ידי המערער שאלות או טענות משפטיות הנוגעות לעצם החלטתה של הוועדה. עיון בפרוטוקול העלה, כאמור, כי הועדה הקשיבה לתלונות המערער ורשמה אותן בפניה (סעיף ד' לפרוטוקול), רשמה את המסמכים הרפואיים המהותיים שהונחו בפניה (סעיף ו'), ערכה בדיקה קלינית ועיינה במסמכים רפואיים, ואף מצאה לשנות מקביעת הרופא המוסמך ולקבוע כי בתקופה 2.5.13 עד 8.8.13 סבל המערער מהגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה המותני - קביעה העולה בקנה אחד עם טענות המערער בהליך זה. משבחנה הוועדה את תלונות המערער, ציינה את ממצאיה, העריכה את שיעור הנכות בהתאם לשיקול דעתה המקצועי ולא קיימת אי התאמה בולטת בין הממצאים שמצאה לבין פריט הליקוי שיושם - אין לומר כי קיימת שאלה של חוק המצדיקה את התערבות בית הדין. 8. בהעדר פגם משפטי - הערעור נדחה בזאת. 9. אין צו להוצאות. 10. הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה. עמוד השדרהרפואהנכותנכות רפואית