האם חובה לצרף מסמכים למכתב הזמנה לשימוע ?

לטענת המבקש, למכתב השימוע לא צורפו מסמכים ולא ניתנו כל פרטים, למעט אזכור פניית המשטרה, כך שהמבקש לא היה יכול להתייחס לנתונים שהיו בידי המשיבה ושאין הוא מודע להם. המבקש טוען כנגד העובדה שראש העירייה כלל לא מצא מקום לשקול תפקיד חלופי; החלטת ההשעיה אינה מפורטת ואינה מנומקת ולא ניתן ללמוד ממנה על סמך מה התקבלה, מה נבחן במסגרתה ולא ברור מה השיקולים שעמדו בבסיסה. עוד טוען המבקש, כי ההשעיה לא נועדה להעניש אך העירייה משתמשת בה לשם פגיעה במבקש, וכי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לצידו כאשר הפגיעה בו הינה גדולה, הן כלכלית הן תדמיתית, כאשר מנגד אין העירייה מצביעה על אינטרס אמיתי ממשי עליו היא מבקשת להגן. המבקש קבל כנגד העובדה שראש העירייה, בהיותו הגורם המחליט, בחר שלא להתייצב לדיון בבית הדין לעבודה וטען כי המנעותו מלהתייצב יש בה כדי לתמוך בטענותיו שלו. 12. המשיבים מתנגדים לבקשה. לעמדתם, פעלה העירייה בהתאם לסמכותה על פי חוק. לעמדת המשיבים, על פי הוראות החוק, עם פתיחת חקירה פלילית כנגד עובד יש לראש העירייה סמכות להשעות אותו מתפקידו ממועד שנפתחה החקירה הפלילית כנגדו ועד לתום החקירה ובהתאם לתוצאותיה וזאת לאחר שהתייעץ עם היועץ המשפטי של העירייה; ישיבת השימוע התקיימה בפני הפורום הנאות; העירייה מתייחסת בכובד ראש לעבירות משמעת וכי חובת גוף ציבורי המקבל הודעה על פתיחת חקירה פלילית כנגד עובד שלו, לשקול הליך של השעייה; המבקש ידע על הזמנתו לשימוע חמישה ימים מראש ואף ניתנה לו אורכה של יום אחד נוסף; המבקש ויתר על דחיית השימוע ודאג להתייצבות עורך דין מטעמו. המשיבים הכחישו את טענת המבקש שלפיה העירייה שקלה שיקולים זרים בהחלטת ההשעיה וטענו כי לא היה כל טעם בבחינת חלופה של העברה לתפקיד אחר היות שהעברה שכזו לא היתה מעשית. עוד טענו המשיבים כי תפקידו של המבקש הבא במגע עם הציבור מחייב מידה של אמון וטוהר מידות, כי החשדות המיוחסים למבקש נוגעים במעשים שנעשו במסגרת ובקשר עם עבודתו בעירייה, כי מדובר בעבירות חמורות שיש למנוע את הישנותן וכי יש ליתן משקל רב לנראות הציבורית ולמסר המועבר בכל הקשור ליושר ולהגינות. המשיבים מציינים כי אין בית הדין בא בנעלי הרשות וכי סמכותו מתמצת בבחינה מנהלית של הליך ההשעיה ובחינת סבירותה. ה כ ר ע ה המסגרת הנורמטיבית 13. מטרותיו העיקריות של סעד זמני הן שמירה על מצב נתון העלול להשתנות אם לא יינתן הסעד הזמני ומניעת ניצול לרעה של תקופת הביניים שעד למתן פסק הדין בתובענה על ידי הנתבע, בין היתר כדי להבטיח את ביצועו של פסק דין סופי (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 399 וכן וינוגרד, צווי מניעה, חלק כללי עמ' 65, ודב"ע מז/3-3 עיריית רמת גן - מלכה אנגלסמן, פד"ע יח 141 (1986)). השיקולים הבאים בפני בית הדין בעת שהוא שוקל מתן סעד זמני הם - קיומה של זכות, נקיון כפיו של המבקש (שיקולי יושר) ומאזן הנוחות (הוראות תקנה 362 לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד-1984, המוחלת בבתי הדין לעבודה מכח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991). 14. יודגש, כי בשלב זה, משמדובר בבקשה לסעד זמני, קביעותינו הן לכאוריות ואין בהן כדי לקבוע מסמרות לעניין הסעד העיקרי, אם יובאו בפנינו ראיות המובילות למסקנה אחרת. קיומה של זכות א. הוראות הדין 15. המקור החקיקתי המסמיך ראש רשות מקומית להפעיל אמצעי של השעיית עובד מצוי בחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן - "חוק המשמעת") וכן בתקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), התשל"ט-1979 (להלן - "תקנות המשמעת"). הוראות חוק המשמעת מחילות ברשויות המקומיות גם חלק מהוראות חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן - "חוק שירות המדינה (משמעת)"). 16. הצדדים חלקו באשר למסגרת ותוכן ההוראות הנורמטיביות החלות. בעוד המשיבה טוענת כי תקנה 7 לתקנות המשמעת מחילה על העירייה את הוראות סעיף 47(ג) לחוק שירות המדינה (משמעת) בנוסחו המקורי המסמיכות את העירייה להשעות עובד לתקופה ממועד שנפתחה חקירה פלילית כנגדו ועד לתום החקירה ובהתאם לתוצאותיה, טוען המבקש כי הוראות חוק הרשויות המקומיות (משמעת) תוקנו ובנוסחן המתוקן אין הן מחילות את הוראות תקנה 47 לחוק שירות המדינה (משמעת) אלא מקימות הוראות נפרדות לעובדי הרשויות. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, מצאנו כי הצדק עם המבקש. ונפרט. 17. תקנות המשמעת הותקנו מכוח סמכות שהוענקה לשר בהוראות סעיף 20 לחוק המשמעת (ראו המבוא לתקנות המשמעת). הוראת תקנה 7 לתקנות המשמעת קובעות: 7. במקום האמור בסעיף 47 לחוק המשמעת (חוק שירות המדינה (משמעת) - י.א.ש.) קרי: "47. (א) עובד שהוגשה עליו קובלנה לפי סעיף 11 לחוק הרשויות המקומיות, רשאי ראש הרשות המקומית, ....להשעותו ממשרתו בשירות הרשות המקומית לתקופה שלא תעלה על ארבעים וחמישה ימים. ראש הרשות המקומית רשאי, על פי בקשת התובע, להאריך מפעם לפעם את תקופת ההשעיה האמורה, ובלבד שסך כל ימי ההארכה לא יעלה על ארבעים וחמישה ימים. (ב) הוגשה תובענה נגד עובד לפי סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות, רשאי ראש הרשות המקומית להשעותו או להאריך את השעייתו לפי סעיף קטן (א), לתקופה שלא תימשך מעבר לגמר הליכי הדיון בתובענה (להלן - גמר ההליכים המשמעתיים). (ג) החלה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד בעבירה שלדעת ראש הרשות המקומית יש עמה קלון, רשאי ראש הרשות המקומית, לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, ובאין יועץ משפטי כאמור עם פרקליט המחוז, להשעות את העובד לתקופה שלא תימשך מעבר למועד מתן החלטה בדבר תוצאות החקירה, אולם - (1) אם הוחלט להגיש כתב אישום נגד העובד, תימשך ההשעיה לא מעבר לחמישה עשר ימים מיום גמר ההליכים בכתב האישום (להלן - גמר ההליכים הפליליים); (2) אם נסתיימו ההליכים הפליליים ותוך חמישה עשר הימים האמורים בפסקה (1) הוגשה קובלנה נגד העובד על עובדות שעלו במהלך החקירה או הדיון בבית המשפט - תימשך ההשעיה לא מעבר לגמר ההליכים המשמעתיים. (ד) ראש רשות מקומית לא ישעה עובד אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לענין ההשעיה לפני רשות הרשות ראש הרשות המקומית או לפני מי שהוא הסמיך לכך דרך קבע או לענין פלוני. (ה) היה העובד מועסק במספר משרות בשירות הרשות המקומית, רשאי ראש הרשות המקומית להשעותו כאמור בכולן או בחלק מהן. (ו) בכל מקום שראש רשות מקומית רשאי להשעות עובד לפי סעיף זה, רשאי הוא, במקום להשעותו, להעבירו זמנית לעבודה אחרת במשרה שאחת מדרגותיה אינה נמוכה מדרגת משרתו של העובד, ובלבד שדרגת העובד במשרה שאליה הוא מועבר לא תהיה נמוכה מדרגתו ערב העברתו, או, בהסכמת העובד, לעבודה במשרה שדרגתה נמוכה מדרגת משרתו. העברה זמנית כאמור לא תימשך מעבר לתקופה שבה מותרת השעייתו של עובד לפי סעיף זה. (ז) לענין סעיף זה רואים הליך כנגמר לאחר שאין עוד ערעור עליו." (הדגשות שלי - י.א.ש.) דא עקא, בשנת 2007 תוקן חוק שירות המדינה (משמעת) (תיקון מס' 11) ובד בבד תוקנו הוראות חוק המשמעת, התשל"ח-1978 (תיקון מס' 5) ובסעיף 20 בו נקבע: "20. בכפוף להוראות חוק זה יחולו הוראות חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן - חוק המשמעת), למעט סעיפים 19 עד 30, על עובדי הרשויות המקומיות, על חברי בית הדין ועל ההליכים בבית הדין, וסמכויות בית הדין יהיו כסמכויות בית הדין למשמעת לפי חוק המשמעת, הכל בשינויים ובתיאומים שיקבע שר הפנים באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת ובשינויים אלה: (1) במקום האמור בסעיף 47(א), (א1), (ב), (ה) ו-(ה1) בחוק המשמעת, לענין סמכות ראש הרשות המקומית ובית הדין להשעות עובד שהחלה נגדו חקירה פלילית, או שהוגש נגדו כתב אישום, יחולו הוראות אלה: (א) החלה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד רשות מקומית, בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי להמשיך לשמש בתפקידו, רשאי ראש הרשות המקומית, לאחר שהתייעץ עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, להשעות את העובד לתקופה שלא תעלה על 45 ימים; בית הדין רשאי להורות על הארכת תקופת ההשעיה, לפי בקשת ראש הרשות המקומית, לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים. (ב) הוגש כתב אישום נגד עובד רשות מקומית, רשאי בית הדין, לבקשת ראש הרשות המקומית, להורות על השעיית העובד, אם נוכח בית הדין כי בנסיבות הענין מדובר באישום בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין העובד ראוי להמשיך לשמש בתפקידו; השעיה כאמור תימשך לא מעבר לחמישה עשר ימים מיום גמר ההליכים בכתב האישום, ואולם אם הוגשה קובלנה נגד העובד על עובדות שעלו במהלך החקירה הפלילית או הדיון בבית המשפט בתוך חמישה עשר הימים האמורים, תימשך ההשעיה לא מעבר לגמר ההליכים המשמעתיים; (ג) (1) הוגש כתב אישום נגד עובד רשות מקומית, אשר במסגרת עבודתו אחראי על קטין או חסר ישע, בחשד לביצוע עבירת מין או אלימות חמורה בקטין או בחסר ישע ...; (2) ...; (3) ...; (4) אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מהסמכות להשעות עובד לפי פסקת משנה (1)(א), או לפי סעיף 48 לחוק המשמעת; (5) בפסקת משנה זו, "..; (2) בבקשות לפי פסקה (1) ידון אחד מאלה: אב בית הדין, ממלא מקומו, או חבר בית הדין הכשיר להתמנות שופט בית משפט שלום שאב בית הדין הסמיכו לכך; (3) עובד שהושעה לפי הוראות פסקה (1), רשאי לפנות לבית הדין למשמעת בתום שישה חודשים מיום מתן ההחלטה על השעייתו בבקשה להפסיק את ההשעיה; החליט בית הדין לדחות את הבקשה רשאי העובד לפנות כאמור אחת לתשעה חודשים החל ממועד דחיית הבקשה, אך אם לא התגלו עובדות חדשות או השתנו הנסיבות." (הדגשות שלי - י.א.ש.). מכאן, כי תיקון סעיף 20 לחוק המשמעת ייתר למעשה את החלת תקנה 7 לתקנות המשמעת המחילות בהתאמה את הוראות סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת) מכוח סעיף 20 בנוסחו הקודם. בית המשפט העליון בפרשת בנק מזרחי קבע : "נקודת המוצא העיונית היא, כי המחוקק, ברצותו לשנות או לפגוע בזכות מוגנת, עושה זאת בהוראה מפורשת או על-ידי קביעה סותרת ברורה בנוסח ההוראות החדשות, שאינה מתיישבת עם זו הקודמת לה. [...] הווי אומר, החזקה הפרשנית הינה כי שני החוקים, הקודם והמאוחר יותר, דרים בכפיפה אחת. חזקה זו ניתנת לסתירה על-פי נוסחו של החוק המאוחר. אולם אם החזקה נסתרת, הרי שהדין הפוזיטיבי התקף הוא הדין הקבוע בחוק המאוחר. הטעם לכך הוא כי חזקה על הדין המאוחר שהוא אשר משקף את כוונתו העדכנית של המחוקק ואת תכליתו העכשווית של המערך החקיקתי. לשון אחר, הכלל הלכאורי הוא כי אין התנגשות חזיתית בין-חוקית (חוק מול חוק). אולם אם הכלל נסתר, במפורש או מכללא, הרי שהחוק המאוחר - ידו על העליונה" (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 266 (1994); הדגשה שלי - י.א.ש.). החלת סעיף 47 בנוסחו הקודם אומצה אל תוך תקנות המשמעת, ומכאן מעמדו כמעמד תקנה מתקנות המשמעת. משתוקן חוק המשמעת, וקבע הוראות אשר יחולו במקום הוראות סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), גוברות הוראות חוק מאוחרות אלה על הוראות קודמות שאומצו כחלק מהתקנות. 18. העירייה הוסיפה וטענה כי גם אם ביטלו הוראות סעיף 20 לחוק המשמעת את תחולת מרבית סעיפי המשנה של סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), לא בוטלה הוראת סעיף 47(ג) לחוק זה. אין לקבל טענה זו. עיון בסעיף 20 מעלה כי הוא מחליף את הוראות סעיף 47 בהוראות חדשות ומבטל אימוץ חלק מהוראות סעיף 47. בציון סעיפי המשנה מתייחס התיקון לחוק לסעיף 47 בנוסחו החדש כאשר סעיף 47(ג) בנוסחו הישן הוחלף על ידי סעיף 47(א) בנוסחו החדש. על כן נכנס הוא במסגרת ההוראות שהוחלפו על ידי הוראות סעיף 20 לחוק המשמעת. סעיף 47(ג) לחוק שירות המדינה (משמעת) בנוסחו המתוקן, עניינו בעבודה במספר משרות ואינו רלוונטי לענייננו אנו. 19. משכך, מקבלים אנו את טענת המבקש שלפיה, הוראות סעיף 47 לחוק השירות המדינה (משמעת) הרלוונטיות לענייננו, הומרו בהוראות סעיף 20 לחוק המשמעת ואלו ההוראות החלות במקרה נשוא הליך זה. 20. העולה מן האמור הוא כי יש להחיל במקרה דנן את הוראות סעיף 20(1)(א) לחוק המשמעת המורות כהאי לישנא: (א) החלה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד רשות מקומית, בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי להמשיך לשמש בתפקידו, רשאי ראש הרשות המקומית, לאחר שהתייעץ עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, להשעות את העובד לתקופה שלא תעלה על 45 ימים; בית הדין רשאי להורות על הארכת תקופת ההשעיה, לפי בקשת ראש הרשות המקומית, לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים. ומכאן כי המשיבה לא היתה רשאית להשעות את המבקש עד לתום החקירה הפלילית בעניינו אלא לכל היותר לתקופה של עד 45 ימים כאשר הארכת תקופת ההשעיה כפופה להחלטת בית הדין המשמעתי. ב. לגופה של החלטה 21. כאמור, עלינו לבחון אם התנהלות הנתבעת בעניין החלטת ההשעיה מצריכה את התערבותו של בית הדין. בעניין זה נחלקות טענות המבקש לשתיים. האחת, עניינה בהליך ההשעיה והשנייה, בשיקולים שנלקחו בחשבון בקבלת החלטת ההשעיה. 22. באשר להתערבותו של בית הדין בהחלטת ההשעיה, הלכה פסוקה היא כי: "ככל הפעלת סמכות מינהלית, אף הפעלת סמכות ההשעיה, על פי חוק המשמעת, נעשית תחת שבט ביקורתו של בית הדין לעבודה הדן בהחלטתו של המשעה בדרך של ביקורת שיפוטית על אקט מינהלי... ואין בית הדין בא בנעלי המשעה, אלא הוא בוחן בחינה מינהלית את החלטותיו. בחינת החלטתו של המשעה נעשית על ידי תוכנה של החלטת ההשעיה, הנסיבות וכן הליכי ההשעיה" (דב"ע נב/70-3 בן-חיים - מדינת ישראל, פד"ע כד 54, 61 (1992); ההדגשה שלי - י.א.ש.). ועוד נקבע בפרשת שוקי ויטה: "הפיקוח השיפוטי על החלטת ההשעיה, ייעשה לאור הכללים המקובלים להתערבות בהחלטה מינהלית... אשר להיקף הביקורת השיפוטית: ככלל, שיקול הדעת הנתון לרשות הממנה רחב הוא ותחום ההתערבות השיפוטית בשיקול דעת הרשות, צר ושמור למקרים קיצוניים וחריגים בלבד... אי לכך, התערבות שיפוטית בהחלטת מינוי, לרבות השעיה, תמצא מוצדקת בהתקיים סטייה בולטת מהאיזון הראוי בין כל השיקולים הרלבנטיים..." (ע"ע (ארצי) 478/07 שוקי ויטה - נציב שירות המדינה, ניתן ביום 3.3.08; ההדגשה שלי - י.א.ש.). ב.1. השימוע ב.1.א. הליך השימוע - הפן הפרוצדוראלי 23. לטענת המבקש, נערך השימוע כ"מצוָת אנשים מלומדה" (ישעיהו כט, יג) מבלי שניתנה לו הזדמנות להיערך לשימוע ומבלי שהייתה לעירייה כוונה אמיתית לשמוע את עמדתו ולשקול את החלטת ההשעיה. העירייה טענה מנגד כי התובע זומן לשימוע תוך שניתן לו זמן להיערך אליו והעירייה אף הסכימה לדחיית השימוע בכ-36 שעות על מנת שהמבקש יסתייע ביעוץ משפטי, אך המבקש ויתר על האׂרכה וביקש לקיים את השימוע בו ביום. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, לא מצאנו מקום לקבל את עמדת העירייה. ונפרט. 24. המבקש זומן לשימוע במכתב שנמסר לביתו ביום שלישי ה-21.1.14 בשעות הערב המאוחרות (בסביבות 21:00 בלילה) כאשר המבקש שהה מחוץ לעיר אילת עד ליום חמישי בשבוע ה-23.1.14 בשעות הערב. השימוע נקבע ליום ראשון ה-26.1.14 בשעה 13:00. המבקש התייצב לשימוע ביום ראשון כפי שנקבע וביקש את דחיית השימוע במספר ימים על מנת לקבל ייצוג משפטי הולם ולהיערך לשימוע. בקשתו נדחתה וראש העירייה הסכים לדחות את השימוע ליום המחרת, תחילה לשעה 08:00 בבוקר ורק לאחר הפצרות המבקש הסכים לדחות את הישיבה לשעה 17:00 או 18:00, היינו כ-30 שעות לאחר המועד שנקבע. משסירב ראש העירייה לדחייה ארוכה יותר ולאחר שהתייעץ המבקש עם יו"ר ועד העובדים, הסכים המבקש כי השימוע יתקיים בו ביום בשעה 16:30. לישיבת השימוע המחודש התייצב המבקש בליווי עורך דין. 25. הלכה פסוקה היא כי זכות הטיעון הוכרה כזכות יסודית הנמנית על עיקרי הצדק הטבעי ושורשיה עתיקי יומין (ראו ע"ע 14039-07-11 חנה סולטני - מדינת ישראל, ניתן ביום 19.11.13, סעיף 98 לפסק הדין). כחלק מזכות זו נדרש מקבל ההחלטה ליתן לעובד הזדמנות הוגנת להשמעת טענותיו ואפשרות להזים את הטענות המועלות כלפיו. בית הדין הארצי קבע זה מכבר, כי אל מול זכות העובד להשמיע טענותיו, עומדת חובת המעסיק להציג בפני העובד את הטענות המועלות כלפיו וזאת קודם קבלת הכרעה סופית בעניינו וכך נקבע בפרשת גוטרמן: "... זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל,... זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה 'טֶקֶס' גרדא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה" (ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח' 448 (2003), להלן - "פרשת גוטרמן"). חובה זו כוללת מתן פרק זמן מספיק לעובד על מנת שתהא בידו שהות לבחון את הטענות שהופנו כלפיו ולגבש תשובותיו (ע"ע 627/06 אורלי מורי - מ.ד.פ ילו בע"מ, ניתן ביום 16.3.08, סעיף 35 לפסק הדין). 26. בענייננו, אין מחלוקת כי בעת שנתקבלה ההזמנה לשימוע בבית המבקש, שהה המבקש לצד אמו החולה בירושלים ולא היה פנוי לטפל בעניינו. משהתייצב המבקש לישיבת השימוע ביום ראשון ה-26.1.14 ציין כי הוא זקוק למספר ימים להיערך לשימוע ואולם העירייה סירבה לדחות את השימוע במספר ימים על מנת שיוכל להתארגן בהתאם. אכן, המבקש מצא עורך דין שייצגו בהליך השימוע ואולם קשה לומר שעורך דין המתייצב לישיבת שימוע בהתראה של שעתיים-שלוש יוכל לסייע ללקוחו בעניין השימוע בהיקף הנדרש (ראו בעניין מתן הזדמנות הולמת, ע"ע 1268/01 החברה הממשלתית למדליות ומטבעות בע"מ - רחל כהן, ניתן ביום 18.7.03) ולא שוכנענו כי למבקש ניתן זמן הולם להיערך לישיבת השימוע. בכך נפל פגם בהתנהלות העירייה. ב.1.ב. הליך השימוע - הפן המהותי 27. המבקש קיבל הזמנה לשימוע שבה נאמר שהעירייה שוקלת את השעייתו לאור פתיחת חקירה פלילית "בגין עבירות לכאורה לפי סעיפים 290א (שוחד) ו-284 (מרמה והפרת אמונים) לחוק העונשין תשל"ז 1977" וזאת עד לסיום החקירה ובהתאם לתוצאותיה. להזמנה לא צורף דבר. 28. בעת שהתייצב המבקש לשימוע, חזר ראש העירייה וציין כי ההזמנה לשימוע נעשתה בשל הודעת המשטרה ובמסגרת השימוע התבקשה תגובת המבקש. במעמד זה מסר המבקש את גרסתו שלפיה, כחצי שנה קודם לכן פנה אליו אדם שביקש להתלונן על חריגת בנייה של שכנו ואולם תגובתו הייתה שהאזור הנוגע לתלונה אינו מצוי בטיפולו. על כן הפנה את התלונה למפקחת סיגל המטפלת באזור זה. לדברי המבקש, חקירתו במשטרה סבבה סביב תלונה בעניין זה ואין הוא מבין כיצד התגלגלה פנייה זו לכלל תלונה במשטרה כנגדו. בהמשך השימוע נשאל ראש העיר על ידי ב"כ המבקש האם יש משהו בתיקו האישי של המבקש היכול להעיד על אופן התנהלותו ותפקודו ותשובת ראש העירייה הייתה כי אכן יש לו מה לומר בעניין התפקוד שדעתו אינה נוחה ממנו מזה זמן רב, אך הוא מבקש להתמקד בנושא השימוע בלבד. בהמשך מציין ראש העירייה כי בכוונתו לבדוק נתונים נוספים בטרם תתקבל החלטה. המבקש ציין בפני ראש העירייה, כי הוא חש ששיקולים הנובעים מעימות בינו לבין מנכ"ל העירייה ואדם נוסף הם שמניעים את מהלך העניינים. 29. ראש העירייה לא התייצב לדיון בפנינו ואף לא הגיש כל תצהיר. מטעם המשיבים העיד מנכ"ל העירייה מר פיליפ אזרד שמעדותו עלה לראשונה כי בטרם נחקר המבקש במשטרה בעניין שפירט במסגרת השימוע, הגישה העירייה עצמה כנגד המבקש תלונה במשטרה בגין אירוע אחר וכי הובאו בפניה שתי תלונות נוספות. עוד סיפר מנכ"ל העירייה כי לאחר חקירת המבקש הגיעו פניות משלושה אנשים נוספים, שאותם הוא הפנה למשטרה. משנשאל מר אזרד מתי הוצגו בפני המבקש כל התלונות שהעירייה הייתה מודעת להן לפני השימוע, השיב כי אלה לא הוצגו בפניו היות ואין כל קשר בין תלונות אלה לבין השימוע שנערך למבקש (עמ' 19-20 לפרוטוקול). 30. אומנם, ראש העירייה לא העיד בפנינו וכאמור אף לא הגיש כל תצהיר, ואולם מעדותו של מנכ"ל העירייה כמו גם מפרוטוקול השימוע, עולה לכאורה כי לנגד עיני ראש העירייה בבואו לקבל החלטה לעניין השעיית המבקש, עמדה לא רק פתיחת החקירה בעניין שהמבקש פרש בפני ועדת השימוע אלא תלונות נוספות שלטענת העירייה היא הייתה מודעת להן, הן בשל פניית תושבים, הן בשל העובדה שהיא עצמה הגישה תלונה כנגד המבקש בחודש ספטמבר 2013, כאשר בשלב זה אין בפנינו כל ראיה שהמבקש נחקר לגבי תלונות אלה או כי בכלל היה מודע אליהן. מפרוטוקול השימוע עולה לכאורה, כי העירייה שקלה נתונים נוספים שלאור עדותו של מנכ"ל העירייה מדובר ככל הנראה בתלונות נוספות כנגד המבקש ואולם העירייה כלל לא טרחה להציג בפני המבקש את קיומן של תלונות אלה ולאפשר לו להגיב עליהן. 31. בפרשת גוטרמן קבע בית הדין הארצי לעניין המצג שיש להביא בפני העובד טרם השימוע כהאי לישנא: "זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו... עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד - להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד. דרכי קיומו של השימוע נקבעו זה מכבר. יכול שייעשה בכתובים ויכול שיתקיים בפני מי שהוסמך לכך. עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו." (הדגשה שלי - י.א.ש.). 32. מדברי מנכ"ל העירייה עולה בבירור, כי במסגרת החלטתה לקחה העירייה בחשבון נתונים שכלל לא הובאו בפני המבקש (עמ' 21 שורות 19-21 לפרוטוקול). עוד עולה מדבריו, כי גרסת המבקש כלל לא נבדקה אל מול המפקחת האחרת (עמ' 21 שורות 22-23 לפרוטוקול). העירייה הציגה בפני המבקש מצג שלפיו הטענה היחידה המובאת בחשבון היא עצם פתיחת החקירה הפלילית, וכדברי ראש העירייה "יש לי מה לומר בעניין התפקוד, אבל אני רוצה להיות ממוקד בנושא הזה בלבד שבגינו הוא זומן לשימוע" (עמ' 2 לפרוטוקול השימוע). 33. משמיקדה העירייה את פתיחת החקירה הפלילית כנגד המבקש כטענה היחידה המועלית כנגד המבקש ובחרה שלא להביא בפניו כי קיימות תלונות נוספות, בין מתושבים, בין שהוגשו על ידה למשטרה וממילא לא ניתנה למבקש ההזדמנות להגיב לתלונות אלה, לא הייתה רשאית לקחת בחשבון טענות נוספות כנגד המבקש. משהתרשמנו כי העירייה עשתה כן, נפל פגם של ממש בהתנהלותה עובר למתן ההחלטה על השעיית המבקש. ב.2. השיקולים שבבסיס ההחלטה 34. פסיקת בית הדין הארצי קבעה כי אמצעי ההשעיה אינו עונש ואינו חלק מהבירור המשמעתי וכל תכליתו להגן על שמו הטוב של השירות הציבורי ועל אמון הציבור בו (ע"ע (ארצי) 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון, ניתן ביום 21.11.04; ע"ע 151/05 חיים טולדנו - עיריית נצרת עילית, סעיף 18 לפסק הדין, ניתן ביום 26.2.07, להלן - "פרשת טולדנו"). עם זאת, יש להוסיף, כי במסגרת קבלת החלטת השעיה חובה להתייחס גם לאינטרס העובד לשמירה על זכויותיו ולעובדה כי להשעיה יש תוצאות אישיות וכלכליות קשות כלפי העובד המושעה (ראה בעניין זה - בהקשר של השעיית עובד בשל הליכים פליליים - מאמרה של ד"ר רינת קיטאי "פגיעה במשרתו של אדם בשירות הציבורי בשל חשד לביצועה של עבירה פלילית", עלי משפט ב תשס"ב; פרשת שבח להלן, סעיף 33 לפסק הדין). 35. בפרשת שבח התווה בית הדין הארצי את מסגרת השיקולים המנחים לקבלת החלטה בדבר השעיה של עובד, ושם קבע כי יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים, כולם או חלקם: "א. אופי העבירה, היקפה וחומרתה; ב. תפקידו של העובד הנדון, מעמדו ומקומו בהיררכיה של מקום העבודה; ג. מידת ההשפעה על הציבור ועל עובדים אחרים במקום העבודה, ומידת ההשפעה על המוסר בעבודה והמשמעת בעבודה, כתוצאה מההעמדה לדין או מפתיחת חקירה משמעתית או חקירה פלילית נגד העובד; ד. מניעת אפשרות של ביצוע עבירות נוספות במילוי התפקיד על ידי העובד הנדון; ה. התחשבות בהתנהגות קודמת של העובד הנדון; ו. התחשבות בנסיבות אישיות מיוחדות של העובד הנדון; ז. התייחסות ערכאות השיפוט המשמעתיות לעבירות מסוג העבירה המיוחסת לעובד הנדון ואמצעי המשמעת שהוטלו בגין אותן עבירות." (דב"ע נד/3-120 יחיאל שבח - ראש עיריית תל אביב יפו ואחרים, פד"ע כו 395, 406). השיקולים השונים נבחנים כמכלול והמשקל שיש לתת לכל אחד מהם משתנה בהתאם לנסיבות הספציפיות. 36. כמפורט לעיל, בבוא העירייה לשקול את השעיית המבקש, עליה לשקול שיקולים שונים הכוללים שיקולים ציבוריים מחד ושיקולים אישיים מאידך. לעניין זה יש להזכיר כי אין זה מתפקידו של בית הדין ואין הוא נדרש לבירור עובדתי לגופן של העבירות שבהן נחשד המבקש (דב"ע נ/23-4 מועצת פועלי ירושלים - מדינת ישראל, פד"ע כג 160; בג"ץ 2899/91 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה (5) 335). גם הגורם המוסמך להחליט אם להשעות את העובד אם לאו - בענייננו, ראש העירייה - אינו נדרש לקבוע ממצאים לגופה של התלונה (בש"א 8730/06 נוהא דאוד - מר עודה פאיק, ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, ניתן ביום 12.11.06). תפקידו של בית הדין מתמצה בבחינת השאלה - האם נפל פגם כלשהו בשיקולים שנלקחו בחשבון טרם קבלת החלטת ההשעיה. 37. כאמור, ראש העירייה לא העיד בפנינו ואף לא הגיש תצהיר ואולם מדברי מנכ"ל העירייה שלפיהם התייעץ ראש העירייה איתו ועם היועצת המשפטית התרשמנו כי מנכ"ל העירייה מתיימר לדעת מה הם השיקולים שנלקחו בחשבון על ידי ראש העירייה (עמ' 23 שורות 25-26 לפרוטוקול). 38. עיינו היטב בפרוטוקול השימוע ובהחלטת ההשעיה והאזנו היטב לעדותו של מנכ"ל העירייה ולא מצאנו כי העירייה שקלה את כל השיקולים שהיה עליה לשקול טרם קבלת ההחלטה. מעדותו של מנכ"ל העירייה עולה, כי השיקול היחיד שעמד לנגד עיני ראש העירייה הוא החשד לעבירות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים (הן התלונה שבגינה נחקר התובע הן התלונות הנוספות) אשר לדבריו הן מהעבירות החמורות ביותר הקיימות בספר החוקים והנראות הציבורית העולה מהן. 39. באשר לאופיין של העבירות - האישומים המיוחסים למבקש כוללים חשד לעבירות השוחד, מרמה והפרת אמונים. לא יכולה להיות מחלוקת כי עבירות אלה ככלל וכשהן מיוחסות לעובד ציבור במילוי תפקידו בפרט, מצויות במדרג החמור של העבירות שכן יש בהן כדי לפגוע באמון הציבור בהתנהלות השלטונית ולקעקע את יסודות החברה כולה. מנגד, בשיטתנו המשפטית קיימת לאדם חזקת חפות שמשמעה שעד שלא תוכח אשמתו של אותו אדם, הינו בחזקת זכאי. איזון בין השניים מחייב זהירות יתר ומקום שמבקש בעל סמכות לקבל החלטה על יסוד אותו חשד, עליו לקחת בחשבון גם את הפגיעות האפשריות באותו חשוד היה ויזוכה בדין ונמצא כי נגרם לו נזק בלתי הפיך. חובת זהירות זו, מחייבת את מקבל ההחלטה לשקול היטב תוך מתן משקל לכל הנתונים המצויים בפניו וכאמור לעיל תוך מתן אפשרות לעובד להתייחס לכל הנתונים הללו. ככל שניתן ללמוד ממכתב ההזמנה לשימוע ומפרוטוקול השימוע, בפני ראש העירייה עובר לקבלת החלטתו לא עמדה כל תשתית עובדתית לעניין העבירות המיוחסות למבקש במסגרת חקירת המשטרה למעט תגובת המבקש כפי שהובאה בשימוע, וכעולה מעדות מר אזרד גרסתו לא נסתרה. אכן, ראש העירייה אינו נדרש לברר את התלונות ולקבוע ממצאים. אך, בהעדר גרסה אחרת (שכן לא עמדה בפניו כל גרסת מתלונן), קשה לומר שדי היה להסתמך על עצם פתיחת החקירה הפלילית כשיקול יחידי להשעיה. כאמור, התרשמנו שראש העירייה לקח בחשבון תלונות נוספות, אך אלה לא הובאו בפני המבקש ומשכך לא היתה העירייה רשאית לשקלם במסגרת השיקולים השונים. 40. באשר למעמדו של המבקש - אין חולק שהמבקש שימש בתפקיד פקח בנייה, תפקיד שבו לא ניתן היה לפקח עליו שכן עבודתו בוצעה בשטח ובאופן עצמאי. עוד אין חולק שבמסגרת תפקיד זה נדרש המבקש לאמון רב בהיותו חוליה בשרשרת קבלת האישורים בנוגע לבנייה ברחבי העיר. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר ולו לכאורה, כי בהמשך עבודתו בתפקיד זה תִמָנַע האפשרות לביצוע עבירות נוספות כגון אלה שהואשם בהן. בחינת שיקול זה מטה דווקא להתיר את השעייתו (עש"מ 4203/07 בוגייסקי נ' נציבות שרות המדינה, סעיפים י'-י"ב לפסק הדין, ניתן ביום 24.6.07). 41. בענייננו, באשר להתנהגותו הקודמת של המבקש - מעדותו של מר אזרד עולה, כי התיק האישי של המבקש היה בפני ראש העירייה במעמד השימוע אלא שעותק ממנו לא הועבר למבקש וכעולה מדברי ראש העיר במעמד השימוע, אין הוא לוקח בחשבון טענות לעניין תפקודו של המבקש. עם זאת, משכמפורט לעיל שקלה העירייה תלונות נוספות שלטענתה קיימות כנגד המבקש ומשאלה לא הוצגו בפני המבקש, לא הייתה רשאית לקחת אותן בחשבון. 42. הנסיבות האישיות של המבקש וחלופות להשעיה - בית הדין הארצי בפרשת טולדנו קבע: "בהוראה זו [חלופת ההעברה לתפקיד אחר - י.א.ש.] בא לידי ביטוי עקרון המידתיות והסבירות הכרוך בתוצאותיה הקשות של ההשעיה. על כן, גם אם סבור ראש הרשות שיש להשעות עובד מתפקידו, הרי שקודם שיחליט על כך, עליו לשקול אם ניתן להעביר את העובד למשרה אחרת, כתחליף להשעיה ... זאת, במיוחד נוכח העובדה ש'להשעיה יש תוצאות כלכליות ואישיות קשות כלפי העובד המושעה, ויש להביא גורם זה בחשבון כגורם בעל משקל רב, בשיקולים בדבר החלטת השעיה'" (סעיף 27 לפסק הדין). מעדות מנכ"ל העירייה עולה בבירור, כי מצבו הכלכלי ונסיבותיו האישיות של המבקש כלל לא נבחנו. כך גם לא נבחנה כל אפשרות להציב את המבקש בתפקיד אחר. אומנם בדיון בפנינו, ציין מנכ"ל העירייה כי כחודש קודם לכן עת נבחנה השעית עובד נוסף, נבחנה אפשרות העברה של פקח אחר ולא נמצא לו תפקיד מתאים, כך שניתן להסיק שאין תפקיד מתאים גם למבקש אך משלא נבחנו האפשרויות השונות בנוגע למבקש עצמו, לא עמדה העירייה בחובה המוטלת עליה. 43. המבקש טוען כי ההחלטה להשעותו מקורה בשיקולים זרים. לדבריו, "סומן" על ידי מנכ"ל העירייה זה מכבר והשעייתו מהווה נדבך נוסף בהתנכלות המנכ"ל ומר בן שטרית. העירייה הכחישה טענות אלה. בשלב זה, לא מצאנו כי המבקש הרים את הנטל ולו לכאורה להוכיח טענתו זו ודינה - להידחות. 44. סיכומו של דבר - מהראיות עולה כי השיקול היחיד שעמד בפני העירייה הוא הנִראות הציבורית של העסקת עובד שנפתחה כנגדו חקירה פלילית בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. אכן, שיקול זה הוא שיקול חשוב בהיותו מבסס את אמון הציבור ברשות השלטונית, אך זהו רק אחד מהשיקולים שאותם יש לקחת בחשבון. בעניין זה יש לציין כי כעולה מלשון החוק, פתיחת חקירה פלילית אין משמעותה השעיה אוטומטית אלא שראש העירייה "רשאי" לשקול את השעיית העובד. בהפעלת שיקול דעתו זה, על ראש העירייה לפעול בסבירות, במידתיות ובעיקר בהגינות. 45. לעמדתנו, אל מול הנִראות הציבורית שלא ניתן לחלוק על חשיבותה ובהצטרף אליה, שמירה על נורמות התנהלות של מינהל תקין, עומדת במלוא עוצמתה חזקת החפות של העובד. הטיבה להביע את הדברים ד"ר רינת קיטאי במאמרה: "החלת חזקת החפות נחוצה לשם מניעת תחושת עוול, רדיפה וחוסר אונים מאדם חף מפשע. גם לגביו של אשם (שאשמתו טרם הוכחה), מוטלת על המדינה חובה של הגינות האוסרת עליה לבטא אשמה ודחייה כלפיו ולהטיל בו דופי כעבריין בטרם הרשעתו. טעמים אלה, כמו גם השלכותיה של פגיעה במשרה, ובכללן כאמור הסטיגמה הדבקה באדם במצב של פגיעה במשרתו בשל חשד לביצוע עבירה פלילית, מצדיקים את פריסתה של חזקת החפות כהגנה גם על נושא משרה ציבורית בהליך המינהלי". (רינת קיטאי, "פגיעה במשרתו של אדם בשירות הציבורי בשל חשד לביצועה של עבירה פלילית", עלי משפט ב תשס"ב, עמ' 118-119). וכך גם נקבע בפרשת טולדנו: "השעיית עובד מתפקידו מצמיחה שתי מערכות אינטרסים העומדות זו כנגד זו: מחד גיסא, נועד הליך ההשעיה לשרת את האינטרס הציבורי ואת האינטרס של מקום העבודה, לשמור על שמם הטוב, ועל אמון הציבור 'במערכת בה הועסק העובד ובמערכת השרות הציבורי בכללותה'. מאידך גיסא, ניצב האינטרס הלגיטימי של העובד להסיר מעליו רבב שדבק בו בעקבות ההשעיה, להגן על כבודו, על שמו הטוב, על המוניטין ועל מעמדו במקום העבודה" (פרשת טולדנו, עמ' 15). ועוד: "ההשעיה מכתימה את שמו של העובד ופוגעת בכבודו בקרב החברה הסובבת אותו. ההשעיה מבטאת הנחה של קיום אשמה בעובד ומטילה עליו סטיגמה חברתית" (פרשת טולדנו, עמ' 14). 46. במכלול שהובא בפנינו, כפי שמצטייר מתוך מכתב ההזמנה לשימוע, פרוטוקול השימוע ועדויות הצדדים, סברנו כי בפני ראש העירייה לא הונחה תשתית עובדתית מספקת המצדיקה את השעית המבקש מעבודתו בעירייה. אין בקביעתנו זו כדי לקבוע ממצאים כלשהם בכל הנוגע לביצוע העבירות המיוחסות למבקש וכל ענייננו כאן הוא באיזון הראוי בין השיקולים השונים על בסיס הנתונים שעמדו בפני ראש העיר ואשר הוצגו בפני המבקש עובר לשימוע ובמהלכו. בבחינה זו בנסיבות שבפנינו, מצאנו כי העירייה והעומד בראשה לא נתנו כל משקל הן לגרסתו של המבקש, הן לקיומה של חזקת החפות, הן לנסיבותיו האישיות של המבקש. בכך נמצאה החלטת העיריה לוקה בחסר, העולה לכדי פגם של ממש. 47. לאור כל האמור, מתקבלת טענת המבקש כי לא נשקלו כל השיקולים שהיה על העירייה לקחת בחשבון וכי לא נבחנה כל אפשרות להקטנת הפגיעה במבקש. ג. אפליית המבקש - האמנם? 48. המבקש טען, כי העירייה נוהגת איפה ואיפה בעניינו אל מול התנהלותה בנוגע לעובדים ונבחרים אחרים שלא הושעו מעבודתם על אף העובדה שננקטו נגדם הליכים פליליים. באשר לנבחרי הציבור טענה העירייה כי אין היא רשאית להשעותם וכי ההחלטה בעניין זה אינה נתונה בידיה ואילו בנוגע לעובד אחר שהוגש כנגדו כתב אישום בגין מעשה אלימות העיד מר אזרד כי העובד עצור כרגע וכי התלונות כנגדו תחקרנה והדין ימוצה עמו. 49. אין בטענה זו כדי לסייע למבקש שכן אין בית הדין מכריע בעניינו על פי הראיות והממצאים שנקבעו בעניינם של אחרים. בעניין זה נקבע: "לדעתנו, החלטת ההשעיה של הנציב צריכה להתייחס לתובענה מסוימת המונחת בפניו ולמידת החומרה העולה ממנה. התובענה שהוגשה נגד המשיבה מדברת בעד עצמה והיא הבסיס לשיקול הדעת אם להפעיל את סמכות ההשעיה אם לאו. החלטת הנציב נבחנת על בסיס זה והיא איננה נפגעת בשל כך, שהנציב לא בחן את עניינה של המשיבה מול עניינם של אחרים, השונה והחמור מזה של המשיבה. חומרת עניינם של אחרים עומדת בפני עצמה, כשם שחומרת עניינה של המשיבה עומד בפני עצמו" (ראה ע"ע (ארצי) 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון, ניתן ביום 21.11.04 בפסקה 9 לפסק דינו של כב' הש' צור; ההדגשה שלי - י.א.ש.). ויפים הדברים אף לענייננו. מאזן הנוחות 50. בבואנו לבחון את מאזן הנוחות, עומדות זו מול זו - מצד אחד העובדה כי בהחלטת העירייה על השעייתו של המבקש יש פגיעה ודאית בשמו הטוב, וזאת בנוסף לפגיעה הכלכלית המתלווה אליה. מנגד עומדות המטרות שלשמן נועדה ההשעיה, בהן שמו הטוב של השירות הציבורי ואמון הציבור בו. משקבענו כי בהחלטת העירייה על השעית המבקש נפלו פגמים של ממש והיא לא הצביעה על ודאות קרובה לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי, ואילו הפגיעה האפשרית במבקש כתוצאה מהחלטת ההשעיה היא משמעותית וכמעט בלתי הפיכה - מצאנו, כי מאזן הנוחות נוטה במקרה שלפנינו לטובתו של המבקש. נקיון כפיים 51. הנתבעת לא טענה ולא הצביעה על כך שהבקשה נגועה בחוסר ניקיון כפיים של המבקש. יתר על כן, מהתמונה אשר עלתה בפנינו נמצא כי ההחלטה על השעיית המבקש התבססה על מידע חלקי, כי לא הוצג בפני המבקש המידע המלא אשר הוביל להחלטה על השעייתו וכי לא נלקחו בחשבון כל השיקולים אשר היו צריכים להנחות את ראש העיר בהחלטתו על השעית המבקש. מכאן, כי אין בשיקול זה כדי להכריע לכאן או לכאן. סוף דבר 52. מכל האמור לעיל עולה כי בהחלטת ההשעיה נפל פגם שיש בו כדי להצדיק את התערבות בית הדין. משכך, הבקשה מתקבלת. החלטת ההשעיה מבוטלת עד למתן החלטה בתביעה העיקרית. המבקש יוחזר לעבודתו. העירייה תישא בהוצאות המבקש בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.מסמכיםשימועשאלות משפטיות