הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין קנס מינהלי

1. בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין קנס מינהלי שהוטל על המבקש ביום 26.11.01, בגין העסקת עובד זר שלא כדין, בניגוד להוראות חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א- 1991, וכן בקשה לעיכוב ביצוע הליכים כנגד המבקש. 2. לאחר קבלת עמדת המשיבה 2 לבקשה לעיכוב הליכי הגביה ותגובת ב"כ המבקש להצעת ההסדר שהוצעה במסגרתה, נתנה החלטה (מפי כב' השופטת גילצר-כץ) לשיחרור רכבו של המבקש, כנגד תשלום סך של 1,270 ש"ח למשיבה 2. 3. העובדות הצריכות לבקשה: א. ביום 26.11.01 הוטל על המבקש מכוח חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985 (להלן:"חוק העבירות המנהליות") קנס מנהלי קצוב בסך כולל של 5,000 ₪, בגין העסקת עובד זר שלא כדין. ב. ביום 9.1.02 חזרה הודעת הקנס בציון "לא נדרש". ג. ביום 9.4.02 נשלחה למבקש הודעת קנס נוספת כאשר החוב עומד על 5,250 ₪ בצירוף תוספת פיגורים (נספח ג' לבקשה). ד. ביום 28.4.02 התקבלה במשרדי המשיבה 1 בקשה לביטול קנס מטעם המבקש. ה. ביום 4.8.02 נדחתה הבקשה לביטול הקנס. ו. ביום 1.1.07 הוגשה הבקשה שבפני. 4. על פי הנטען בבקשה, הודעת הקנס המקורית, אשר לטענת המשיבה נשלחה לכתובת המבקש והומצאה לו כדין, מעולם לא נמסרה לידיו. לטענת המבקש, נודע לו לראשונה על הטלת הקנס בגין העסקת עובד זר בחודש אפריל 2002 וללא דיחוי, ביום 28.4.02, פנה למשיבה 1 במכתב בו ציין כי מעולם לא העסיק פועל זר, כאשר לטענתו, מכתבו זה לא זכה למענה. בסוף חודש ינואר 2004 קיבל המבקש דרישה לתשלום חוב בגין העבירה הנ"ל וללא כל דיחוי, ביום 1.2.04, פנה למשיבה 1 בבקשה להישפט (נספח ו' לבקשה). לטענת המבקש, גם פנייתו זו לא זכתה למענה. בחודש אפריל 2006 קיבל המבקש דרישה נוספת לתשלום חוב ובתגובה פנתה ב"כ המבקש למשיבה 1 ביום 26.6.06 בבקשה לביטול הקנס המנהלי ולחילופין בבקשה להישפט על העבירה המיוחסת לו. גם פנייה זו לא זכתה לטענת המבקש למענה, ואף תזכורת נוספת שנשלחה באמצעות הפקס ביום 6.8.06 לא נענתה. על פי הנטען, המבקש פנה למשיבה 1 פעמים רבות כאשר פנייתו הראשונה היתה מספר ימים לאחר שקיבל לידיו את הודעת הקנס אולם אף לא אחת מפניותיו הרבות, זכתה למענה מטעם המשיבה 1. חרף הודעותיו הרבות, המשיכה המשיבה 2 בפעולות הגבייה שהחלה לנקוט כנגדו והטילה עיקול על הרכב שבבעלות המבקש, אשר הינו נכה צה"ל. לטענת המבקש, יש לקבל את בקשתו להארכת מועד להגשת בקשה להישפט לאור התנהלות המשיבה 1 אשר פעלה בחוסר הגינות ובסחבת ולא השיבה לו על כל פניותיו. בנוסף טען המבקש כי לא היה כל איחור בהגשת הבקשה לביטול הקנס המנהלי ו/או בהגשת הבקשה להישפט. באשר לעיקול רכבו טען המבקש כי מעבר להיות הרכב רכב נכה המשמש אותו לצרכי קיום בסיסי והתניידות, הרי שעל פי הפסיקה אין לעקל רכב אשר שוויו מעבר לסכום החוב. לגופו של עניין טען המבקש כי מעולם לא העסיק עובדים זרים וכי למיטב זכרונו בתקופה בה נעברה כביכול העבירה, בוצעו עבודות בכביש בו מצויה המסעדה שבבעלותו ומשכך, ייתכן כי העובד הזר נשוא עבירת הקנס הועסק על ידי הגורמים האחראים על ביצוע העבודות בכביש. 5. לטענת המשיבה 1, הודעת הקנס נשלחה אל המבקש בדואר רשום לכתובתו המופיעה במרשם האוכלוסין ברחוב בן יוסף אהרון 27, רמלה, אותה הכתובת אליה נשלחה גם הדרישה לתשלום החוב, אולם ביום 9.1.02 חזר אישור המסירה בציון "לא נדרש". המשיבה 1 טוענת כי הודעת הקנס הומצאה למבקש כדין בהתאם להוראות סעיף 35(א)(2) לחוק העבירות המנהליות ותקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1986 (להלן: "התקנות"). משהומצאה ההודעה למבקש כדין הרי שעל פי חוק עבירות מנהליות, היה על המבקש לבקש לבטל את הודעת הקנס ו/או להישפט תוך 30 יום מיום ההמצאה. אלא שרק ביום 28.4.02, כארבעה חודשים לאחר חלוף המועד, התקבלה במשרדי המשיבה בקשה לביטול קנס ובקשה זו נדחתה על ידי התובע המוסמך ביום 4.8.02 מאחר ולא נמצאה עילה לביטול הקנס המנהלי. למבקש אף הובהר עוד בשנת 2002 כי הוא רשאי לבקש להישפט על העבירה בגינה הוטל הקנס. לאור האמור, היה על המבקש להגיש את הבקשה להישפט לתובע המוסמך תוך 30 יום ממועד קבלת החלטתו אולם רק ביום 1.2.04, כשנתיים לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק ורק לאחר שהחלו הליכי גבייה בתיק, פנה המבקש למשיבה 1 בבקשה להישפט. הבקשה להישפט כלל לא נתקבלה במשרדי המשיבה 1 שכן נשלחה למען שגוי. ביום 1.1.07, כארבע שנים לאחר חלוף המועד ובשיהוי ניכר, פנה המבקש לבית הדין בבקשה דנן. באשר לטענות שהעלה המבקש כנגד הקנס, טוענת המשיבה 1 כי מדובר בשלב בו אין להיכנס לטענות לגופו של עניין וכל שעל המבקש להראות הוא טעם מוצדק או סביר לשיהוי בו נקט בהגשת הבקשה להארכת מועד. לטענת המשיבה 1, חוק עבירות מנהליות מקנה אמנם לבית הדין סמכות לאפשר לנקנס להישפט בגין קנס מנהלי שהוטל עליו, אך זאת רק בנסיבות יוצאות דופן – מנימוקים שיירשמו. בניגוד לטענת המבקש, התובע המוסמך דחה את הבקשה לביטול הקנס עוד ביום 4.8.02 אולם המבקש הגיש את הבקשה דנן באיחור רב מבלי שהעלה בבקשתו כל טעם למניעה אובייקטיבית להגשת הבקשה להישפט במועד הקבוע בחוק. עוד טענה המשיבה 1 כי תכלית החוק הינה שיפור האכיפה והקלה על מערכת התביעה ומערכת בתי המשפט, וכי הלכה פסוקה היא כי מטעמי מדיניות ובהעדר הוכחת נסיבות יוצאות דופן, אין להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט. לטענתה, אף שלבית הדין הסמכות במקרים יוצאי דופן להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, הבקשה דנן אינה מגלה טעם מיוחד המסביר את השיהוי בו נקט המבקש או המצדיק הארכת המועד להגשת הבקשה להישפט, ומשכך, לאור תכלית החקיקה של חוק העבירות המנהליות, אין להאריך את המועד להישפט ויש לדחות את הבקשה. הדין החל ויישומו לגבי המבקש 6. סעיף 8(ג) לחוק העבירות המנהליות קובע: "הנקנס רשאי להודיע בכתב למי שהטיל את הקנס, כי ברצונו להישפט על העבירה. ההודעה תומצא תוך שלושים ימים לאחר שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס המנהלי". סעיף 35 לחוק העבירות המנהליות, שכותרתו "המצאת מסמכים" קובע: "(א) הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה: ... (2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני-אדם, עם אישור מסירה; התאריך שבאישור המסירה ייראה כתאריך ההמצאה...". תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, התשמ"ו-1986 קובעת כי הודעת קנס הנשלחת לכתובתו של הנמען בדואר רשום, נחשבת כאילו הומצאה לנמען כדין ביום העשרים לאחר המשלוח, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או המסמך מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם. 7. סעיף 13 לחוק העבירות המנהליות קובע: "(ב) בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם הודעת מקבל ההודעה לפי סעיפים 8 או 9 כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור." בעפ"א 14/05 סיוון תכשיטים בע"מ נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 12.3.2006), קבע בית הדין הארצי, כי אמת המידה אשר ראוי כי תנחה את בתי הדין בבואם להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, היא זו של טעם מוצדק או סביר לאיחור. בהמשך הנחה בית הדין הארצי, כי במסגרת השיקולים שעל בית-הדין לשקול בבואו להחליט האם להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט אם לאו, עליו לתת את הדעת לשיקולים מסוגים שונים: "יש לבחון את נסיבותיו האישיות של הנקנס, לרבות ביצוע עבירות קודמות, איתנותו הכלכלית, היקף ביצוע העבירה. בחינת העבירה גופה: האם מדובר בחקיקת מגן; האם נפגעו זכויות או חירויות יסוד. בחינת הסיבות בעטיין נגרם האיחור: האם המדובר בזלזול או בהתרשלות; האם מדובר בהתעלמות מהוראות חוק; האם מדובר במחלה, תאונה או מוגבלות אחרת שמנעה מהמבקש ידיעה או אפשרות לטפל בעניין. בנוסף, יש לבחון את מידת האיחור בהגשת הבקשה וכן האם נפל פגם בהליך ההמצאה של המסמכים לידי הנקנס. על-מנת להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על בית-הדין לדון בעניין על-פי כלל נסיבותיו המיוחדות ולהשתכנע כי קיימת סיבה סבירה - הצדק ראוי- להגשת הבקשה באיחור או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה. אין ספק, כי מדובר בטעמים בעלי משקל משמעותי, שהרי אין הכוונה כי ייפתח פתח בו כל דיכפין יטה וייכנס. נשוב ונדגיש, "המסלול המנהלי" הינו דרך המלך - בבחינת הכלל העולה מתכליתו של חוק העבירות המנהליות ואילו "המסלול הפלילי" ומתן ארכה להגשת בקשה להישפט הינם בבחינת היוצא מן הכלל". 8. בענייננו, הודעת הקנס נשלחה באמצעות דואר רשום לכתובת "בן יוסף אהרון 27, רמלה" אשר הינה כתובת המבקש לפי מרשם האוכלוסין. (לאותה כתובת אליה נשלחה גם מאוחר יותר הודעת הקנס השניה, אותה קיבל המבקש). הודעת הקנס הוחזרה למשיבה ביום 9.1.02 בציון "לא נדרש". משלוח ההודעה באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה מהווה מסירה כדין, בהתאם להוראת סע' 35(א)(2) לחוק העבירות המנהליות. המבקש לא הצביע על סיבות שאינן תלויות בו, שמנעו ממנו מלקבל את הודעת הקנס המקורית. 9. המבקש צירף לבקשתו הודעת קנס שנשלחה אליו ביום 9.4.02, אשר לטענתו, היא ההודעה הראשונה והיחידה שנשלחה אליו ממנה נודע לו לראשונה על האשמתו בעבירה של העסקת עובד זר ועל הטלת קנס מנהלי בגין עבירה זו. אין חולק כי ביום 28.4.02, זמן קצר לאחר קבלת הודעת הקנס שהמבקש מודה בקבלתה, פנה המבקש למשיבה 1 במכתב בו ציין כי מעולם לא העסיק פועל זר (נספח ה' לבקשה). אמנם, בפנייה זו לא נתבקשה באופן ברור בקשה לביטול קנס או בקשה להישפט, אולם לאור תוכן פנייתו זו של המבקש בטרם היה מיוצג על ידי עורך דין ומשהמשיבה 1 עצמה התייחסה לפנייה זו כבקשה לביטול קנס, הרי שלצורך העניין אראה בפניה זו כבקשה לביטול קנס. 10. ביום 4.8.02 נדחתה הבקשה על ידי התובע המוסמך לגופו של עניין, מאחר ולא נמצאה עילה לביטול הקנס. לטענת המשיבה 1, החלטת התובע המוסמך נשלחה למבקש. ואולם, בדיון שהתקיים בפני ביום 3.1.08 נטען כי המבקש מעולם לא קיבל את החלטת התובע המוסמך. משכך, סבר המבקש, בתום לב, שהפרשה הסתיימה. על דבר דחיית בקשתו על ידי התובע המוסמך למד המבקש, לטענתו, רק עם קבלת תגובת המשיבה 1 לבקשה זו שבפני. המשיבה 1 נדרשה בהחלטת בית הדין מיום 3.1.08 להמציא את אישור משלוח תשובת התובע המוסמך למבקש בדואר רשום, אולם לא עלה בידיה לעשות כן. משכך, עולה ספק בדבר המצאת תשובת התובע המוסמך למבקש במועד הנטען על ידי המשיבה. ספק זה יש להפעיל לטובת המבקש. 11. סעיף 8א (ה) לחוק עבירות מנהליות, קובע כי: "מי שהגיש בקשה לביטול ההודעה, כאמור בסעיף זה, אינו רשאי להודיע על רצונו להישפט לפני שהתובע המוסמך המציא לו את החלטתו; דחה התובע המוסמך את הבקשה לביטול ההודעה, רשאי מגיש הבקשה להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה". כפועל יוצא, אם למבקש נודע על דחיית התובע המוסמך את בקשתו לביטול הקנס רק עם קבלת תגובת המשיבה בתיק דנן, ממילא לא יכול היה להגיש את בקשתו להישפט קודם לכן. 12. ערה אני לזמן הרב שחלף מאז הטלת הקנס על המבקש לראשונה. יחד עם זאת, משהוכח כי המבקש פנה ללא דיחוי למשיבה 1 עם קבלת הודעת הקנס (הודעת הקנס השניה, שאכן התקבלה על ידי המבקש) והדרישה לתשלום החוב; היות והמבקש טוען לחפותו בענין העסקת העובד הזר ובעיקר נוכח הספק שהתעורר באם הומצאה למבקש החלטת התובע המוסמך בבקשה לביטול הקנס אם לאו, יש מקום שספק זה יפעל לטובת המבקש וינתן לו יומו בבית הדין. בנסיבות אלו סברתי כי יש מקום להעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, שכן יש טעם מיוחד לחריגה מן הכלל. אשר על כן, המועד להגשת בקשה להישפט מוארך והמשיבה 1 תראה בהגשת הבקשה שהוגשה לבית הדין כבקשה להישפט. סוף דבר 13. הבקשה מתקבלת. 14. המשיבה 2 תשיב למבקש את הסכומים ששולמו על ידו בגין הקנס. הארכת מועדקנס מנהליבקשה להישפטקנס