לשיחה לפני הפיטורים זומן המשיב בעל פה ולא בכתב המבקשת לא נתנה למשיב שהות להתכונן לשיחה ולהגיע אליה מיוצג; עוד נקבע כי מהתרשומת שערכה המבקשת עצמה עולה שהמבקשת כלל לא הזכירה את כוונתה לפטר את המשיב, כך שלא ניתן לומר כי שיחה זו היתה שימוע לפני פיטורים. כפועל יוצא מכך, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב פיצוי בגין פיטורים ללא עריכת שימוע כדין בסך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום יחסי עובד- מעביד (8.4.11). 6. עוד קבע בית הדין האזורי קבע כי נסיבות פיטוריו של המשיב לא הצדיקו את שלילת פיצויי הפיטורים. בקשר לכך נדחתה גרסת המבקשת באשר לאירועי ה-21.1.11 שהיוו את העילה המיידית לסיום עבודתו של המשיב ונקבע בין היתר כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח שהמשיב גרם לה נזק כלשהו בהתנהלותו בכלל, או שהתנהל בצורה מכוונת על מנת לגרום לפיטוריו לאחר שדרישתו להעלאת שכר לא נענתה. בית הדין לא סבר שעצם ההחלטה לפטר את המשיב היתה שלא כדין לנוכח חוסר שביעות רצונה של המבקשת מתפקודו בכלל, אך קבע שלא הוכח כי התנהלות המשיב, בזמן אמת, היתה בדרגת חומרה כזו המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים. לדעת בית הדין העובדה שהמבקשת המשיכה להעסיק את המשיב על אף האירועים השונים שבהם לא היתה שבעת רצון מתפקודו, מבלי שנקטה בסנקציה כלשהי, מעידה כי לא היתה חומרה יתרה בהתנהלות המשיב. כפועל יוצא מקביעות אלה חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב את הפרשי פיצויי הפיטורים (מעבר לסכומים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה ברכיב זה) בסך של 18,925 ₪. עוד קבע בית הדין כי מאחר שלא התקיימו נסיבות שהצדיקו שלילה כלשהי של פיצויי הפיטורים, יש לחייב את המבקשת לשלם למשיב פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסכום קצוב של 5,000 ₪. 7. אשר לתביעה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, דחה בית הדין את טענת המבקשת לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על המשיב מאחר שלא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו. בקשר לכך נקבע לאחר ניתוח העדויות כי המבקשת עמדה בקשר טלפוני עם המשיב כאשר שהה בשטח, והמשיב היה זמין לקשר טלפוני; המבקשת התקינה ברכב ששימש את המשיב נווטן (מערכת GPS); עבודתו של המשיב בוצעה לפי סידור עבודה שנמסר לו עובר לתחילת יום העבודה על ידי המבקשת; מה גם החל מחודש אוגוסט 2009 נדרש המשיב למלא דו"ח שעות עבודה מדי יום, אשר לפיו שולם שכרו ואף שולמו לו שעות נוספות. בית הדין עמד לעניין זה על האבחנה שנקבעה בפסיקה בין האפשרות לפקח על עבודת העובד, לבין הפיקוח בפועל וקבע כי עמדו לרשות המבקשת האמצעים לפקח על עבודת המשיב. 8. בהמשך ולאור קביעתו זו פנה בית הדין לדון בתביעת המשיב לגמול עבודה בשעות נוספות, לגופה. לעניין זה חילק בית הדין את התביעה לשלוש תקופות. התקופה שטרם כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן- התיקון), היינו מיום 8.6.07 ועד ליום 31.1.09 (להלן- התקופה הראשונה), שבה הנטל להוכיח את העבודה בשעות נוספות מוטל על המשיב; התקופה שלאחר התיקון, היינו מיום 1.2.09 ואילך שבה עובר הנטל אל המעסיק לסתור את העבודה בשעות נוספות (להלן- התקופה השניה); בתוך התקופה השניה ערך בית הדין אבחנה בין התקופה שבה השכר השעתי של המשיב עמד על 6,000 ₪ עבור משרה מלאה בהיקף של 186 שעות, לבין התקופה שהחל מחודש יולי 2009 ועד ליום 8.4.11, שבה השכר השעתי של המשיב עמד על 4,729 ₪ עבור משרה מלאה בהיקף של 186 שעות בתוספת גמול עבור 20 שעות נוספות גלובאליות (להלן- התקופה השלישית). אשר לתביעה המתייחסת לתקופה הראשונה - נקבע, כי גם בתקופה זו היה על המבקשת לנהל בנוגע למשיב פנקס שעות עבודה אך פנקס כזה לא נוהל. בית הדין קבע כי המשיב הביא ראשית ראיה לכך שבתקופה זו עבד במתכונת עבודה שכללה שעות נוספות, בהיקף של לכל הפחות 10 שעות בימים א'-ה' ובנוסף 4.5 שעות בימי שישי, כאשר תמיכה לכך ניתן למצוא בדו"חות השעות שמילא המשיב לפי דרישת המבקשת החל מחודש 8/09 (צורפו כנספח לתצהיר עד המבקשת) ועל כן ולאור שנפסק בע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ- אפרים (12.11.2008), (להלן-פרשת ימית), עובר נטל הראיה למבקשת להראות - לגבי כל יום ויום מתחילת עבודתו ועד תחילת חודש 2/09 מה היו שעות עבודתו של המשיב. משהבקשת לא עמדה בנטל זה, שכן לא הוצגו תרשומות כלשהן או עדויות, באשר לשעות העבודה של המשיב מדי יום ביומו, ואף התברר מתוך עדויות עדי המבקשת כי לא חל שינוי מבחינת מתכונת שעות העבודה של המשיב במשך כל תקופת העבודה, נקבע כי בתקופה שראשיתה 8.6.07 וסיומה 31.1.09, עבד המשיב במתכונת של 10 שעות בימים א'-ה', ו-4.5 שעות בימי ו', לפחות, שהן 44 שעות מעבר למשרה מלאה של 186 שעות חודשיות. בהתאם, ערך בית הדין טבלה מפורטת המתייחסת לשכר היסוד של המשיב בכל אחד מן החודשים הנ"ל ופסק לו בגין 44 שעות נוספות חודשיות, תעריף מינימאלי של 125%, בסך כולל של 38,370 ₪. אשר לתביעה המתייחסת לתקופה השניה (מ-1.2.09 ועד 31.6.09)- נדחתה טענת המשיב לתשלום בגין שעות הנסיעה עד לביתו בהעדר הוכחה. לפיכך, נקבע כי לצורך חישוב שעות העבודה יובאו אך השעות הנקובות בדו"חות השעות החל משעת תחילת העבודה ועד לשעת ה"הגעה לחיפה", ובאשר לחודשים בהם לא הציגה המבקשת דו"ח שעות, תובא מתכונת עבודה של 44 שעות נוספות בחודש לפי תעריף מינימאלי של 125%. בהתאם לטבלה שערך בית הדין בגין תקופה זו נפסקו למשיב 8,868.75 ₪. אשר לתקופה השלישית (1.7.09 ועד 8.4.11) - נקבע כי במהלך תקופה זו החלה המבקשת לשלם את רכיב השכר של "שעות נוספות גלובליות" ועל כן יש להתחיל את המניין של השעות הנוספות החל מהשעה ה-187 מדי חודש, כפי שהמשיב חישב ואין לקבל את מתכונת העבודה הנקובה בסעיף 5 לחוזה ההעסקה לפיה היקף העבודה הרגיל עומד על 210 שעות בחודש, מתוכן 20 שעות נוספות. לדעת בית הדין, מתכונת כזו משמעה שהמשיב נדרש לעבוד בהיקף משרה רגיל, ללא שעות נוספות, של 190 שעות, בניגוד להוראות צו ההרחבה משנת 2000. כן נקבע כי לצורך חישוב גמול השעות הנוספות יש להפחית מסך השעות הנוספות את 20 השעות הנוספות הגלובאליות ששולמו, וכן את השעות הנוספות בשיעור 125% ששולמו, כל אימת ששולמו. משכך, ובהתאם לטבלה המפורטת שערך בית הדין בהתייחס לדוחות שהציגה המבקשת, ולאחר הפחתת 20 השעות הנוספות הגלובאליות ששולמו והשעות הנוספות בשיעור 125% כל אימת ששולמו, בכל אחד מן החודשים הנ"ל, פסק בית הדין למשיב 4,758.82 ₪ בגין תקופה זו. בסך הכל חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב גמול עבודה בשעות נוספות בסכום כולל של 51,998 ₪, זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, היינו מיום 8.5.09. 9. בנוסף, חויבה המבקשת לשלם למשיב הפרשי שכר בגין ימי מחלה שנוכו בסך של 130.60 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.07 ובסך של 360 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.11. כן חויבה המבקשת לשלם למשיב פיצוי בגין הנפקת תלושי שכר שלא כדין בסך של 1,500 ₪, לפי סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר. בנסיבות העניין, חייב בית הדין האזורי את המבקשת לשלם למשיב סכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט וסכום של 8,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. עיקרי טענות הצדדים בבקשה: 10. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין המופנה כלפי ארבעה רכיבים: תשלום עבור שעות נוספות, פיצויי פיטורים, פיצוי בשל אי עריכת שימוע כדין ופיצוי בשל הנפקת תלושי שכר שלא כדין. במקביל הגישה המבקשת את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו של פסק הדין ולחילופין להפקדת ערבות בכל סכום שיקבע בקופת בית הדין. במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי קיים חשש שאם תשלם למשיב את הסכום הפסוק, העולה על 100,000 ₪, לא ניתן יהיה להיפרע ממנו את הסכום בחזרה אם יתקבל הערעור. בקשר לכך נטען, בהסתמך על תצהיר מנכ"ל המבקשת, כי המשיב הינו אדם קשה יום, ששיעור השתכרותו נמוך, והוא מתקשה להתערות בשוק העבודה, בתחום התמחותו כטכנאי מערכות. עוד נטען, כי מאישור המוסד לביטוח לאומי שהוגש לתיק בית הדין האזורי עולה כי לאחר הפסקת עבודתו במבקשת, החל המשיב לעבוד בעבודות כלליות, שאינן בתחום התמחותו, וכי שלאחר שהיה מובטל ממאי ועד יוני 2011, עבר המשיב לעבוד בסוכנות למשך חודש יולי 2011 ולאחר מכן כנהג הסעות ארבע חודשים. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, סביר להניח כי שיעור הכנסותיו של המשיב היה נמוך יותר כאשר חדל לעסוק בתחום התמחותו. לטענת המבקשת, בנסיבות אלה קיים חשש ממשי וכבד בלב המבקשת, כי במידה ותשלם לידיו של המשיב את הסכום הפסוק באופן מיידי, יעשה המשיב שימוש מאסיבי בסכום זה לתשלום חובותיו (מן הסתם גם לעורך דינו) ולכיסוי הוצאות מחייתו, תוך שעד למתן פסק הדין בערעור, לא ייוותר מהכסף דבר וחצי דבר. מנגד, ככל שידחה הערעור, אין חשש לכך שלא יהיה בידי המבקשת, בהיותה חברה מבוססת, בעלת ציבור לקוחות גדול, לשלם למשיב את הסכום הפסוק. לטענת המבקשת, בנסיבות אלה מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לטענתה, למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב העברת הכספים לידיו, עד להכרעה בערעור. 11. המבקשת מוסיפה וטוענת כי סיכויה לזכות בערעור טובים, שכן לטענתה בפסק הדין נפלו פגמים מהותיים, הן בניהול ההליך והן לגופו של פסק הדין. בקשר לאופן ניהול ההליך נטען, בין היתר, במסגרת הודעת הערעור, כי המבקשת הסכימה להתדיינות במותב חסר על סמך הטעיה שהטעה אותה בית הדין ואילו הייתה יודעת כי נציג הציבור שנעדר מן הדיון היה נציג ציבור מעבידים ולא נציג ציבור עובדים, הייתה מתנגדת לניהול הדון במותב חסר, וכן נטען כי בית הדין הגביל את בא כוחה במשך החקירה הנגדית והסיכומים בפניו באופן שמנע מן המבקשת את יומה בבית הדין. לגופם של דברים נטען בהודעת הערעור כי שגה בית הדין עת סבר שהייתה אפשרות פיקוח ריאלית על עבודתו של המשיב, ולא היא; כי שגה בית הדין בכך שפסק שעות נוספות בהיקף של 44 שעות נוספות, בניגוד לדו"חות חודשיים שהמשיב עצמו ערך לתקופה השלישית, המעידים כי היקף השעות הנוספות השבועיות שלו עמד בממוצע בחודש על 24.4 שעות נוספות ולא 44 שעות; כי טעה בית הדין בפסיקת שעות נוספות למשיב לאחר התיקון לחוק, ומקל וחומר בפסיקת שעות נוספות על בסיס הערכה בלתי מבוססת בתקופה שלפני התיקון, תוך שתחשיביו לוקים וסותרים את הנתונים בתיק, וכי המשיב לא הביא כל ראיה על כך שבתקופה שקדמה לתיקון הועסק במתכונת שכללה שעות נוספות ובכך לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו; כי בית הדין קיבל את פיצול השכר החל מחודש יולי 2009, אך לא התחשב בפיצול זה בחישוב שכרו של המשיב לתקופה שקדמה למועד זה; כי מדובר היה בעובד אשר פגע בהתנהלות המעבידה מול לקוחותיה במטרה להביא לפיטוריו, ועל כן היה מן הראוי לשלול ממנו תשלום פיצויי פיטורים; לא היה מקום לפסוק לטובת המשיב פיצוי בגין אי עריכת שימוע, שכן שגה בית הדין בכך שקבע כי השימוע התקיים ביום 23.2.11, בעוד שהשימוע נערך ביום 8.3.11; הוכח שלפני פיטוריו, המשיב לא ביצע את העבודה המוטלת עליו, ועזב את הסניף ללא רשות וללא אפשרות נעילת הדלת ועל רקע התנהלות זו ולאחר שסירב לקבל את המכתב בדבר שימוע, הזימון לשימוע נשלח אליו באמצעות דואר. 12. המשיב מנגד, מתנגד לבקשה. בתגובתו מנתח המשיב אחת לאחת את טענות המבקשת בערעור וטוען כי כעולה מהן סיכויי הערעור שהגישה המבקשת הינם נמוכים, זאת שכן ערעורה סב בעיקרו על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא והתרשמותו מן העדויות שהובאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם, מה גם שהמבקשת מסתמכת במסגרתם בין היתר על ראיות שלא הובאו בפני בית הדין האזורי. לטענת המשיב פסק הדין מפורט ומנומק לעילא והוא נסמך על ההלכה המשפטית המחייבת ועל הראיות שהוצגו בפני בית הדין וזכו להתייחסות מפורטת ומקיפה. באשר לטענות המבקשת לעניין אופן ניהול ההליך, מוחה המשיב בתוקף על דרך התבטאותה של המבקשת כלפי בית הדין האזורי. לעניין זה נטען כי טענות המבקשת שלא בא זכרן בפרוטוקול הדיון או בבקשות מטעמה תוך כדי שהתיק היה תלוי ועומד בבית הדין האזורי, הינן טענות מקוממות הנטענות בחוסר תום לב. בכל הנוגע להיעדרות נציגת הציבור מן הדיון, נטען, בין היתר, כי המבקשת הסכימה לנהל את ההליך במותב חסר ולא ציינה במסגרת הודעתה כי היא מסכימה לנהל את הדיון רק במידה והנציג החסר הוא נציג ציבור עובדים; גם לאחר שנשלחה החלטת בית הדין האזורי שבה הובהר כי בטעות צוין שנציגת הציבור שנעדרה היא נציגת מעבידים, לא העלתה המבקשת כל טענה אלא רק לאחר שראתה את תוצאות פסק הדין היא מעלה טענה זו; בכל הנוגע לקציבת הזמן לחקירת עדים הצדדים וסיכומיהם, דוחה המשיב מכל וכל את טענות המבקשת וטוען כי כפי שאף עולה מפרוטוקול הדיון, בית הדין העניק לכל אחד מהצדדים את האפשרות לשאול את כל השאלות שביקש ואת מלוא הזמן לסכם את טענותיו ולא הוגשה כל בקשה ולא הועלתה כל טענה לעניין זה על ידי המבקשת במהלך ההליך בפני בית הדין האזורי. בכל הנוגע למאזן הנוחות, טוען המשיב כי מצבו הכלכלי לא נדון כלל בהליך בבית הדין האזורי, למעט לעניין שכרו באותה עת. לטענת המשיב, המבקשת לא הביאה כל ראיה המעידה על כך שאין באפשרותו להשיב לה את הסכום הפסוק אם יידרש לעשות כן. בקשר לכך מציין המשיב כי מספר חודשים לאחר שפוטר על ידי המבקשת, עבר לעבוד כנהג אוטובוס בחברת "אגד" ושכרו ברוטו, כעולה מתלושי השכר שצירף לתגובתו ותצהירו, הינו כ- 12,000 ₪ ברוטו לחודש, בשיעור גבוה משמעותית מהשכר ששולם לו על ידי המבקשת. עובדה זו, כך לטענת המשיב, משמיטה את חששה של המבקשת שלא תוכל להשיב את הכספים שנפסקו לזכותה במידה ויתקבל הערעור. 13. בתשובתה לתגובת המשיב חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה ומדגישה כי, בהתחשב בגובה הסכום הפסוק העולה על 100,000 ₪, והעובדה שהמשיב הינו עובד שכיר המשתכר משכורת ממוצעת בין 10,000 ל-9,000 ₪ לחודש, קיים חשש כבד שלא יהיה באפשרותה להיפרע ממנו ולקבל חזרה את הכספים, אם יתקבל ערעורה. לטענתה, בנסיבות אלה, האפשרות להפקיד את הסכום הפסוק בקופת בית הדין, כולו או חלקו, הינה חלופה סבירה. עוד מציינת המבקשת כי מהודעת הערעור עולה שיש לה טיעונים מהותיים וכבדי משקל כנגד פסק הדין. דיון והכרעה: 14. הכלל המשפטי הוא שהזוכה בפסק דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו, והגשת ערעור - לא די בה כשלעצמה כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין [ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית - 1990) עמ' 809; רע"א 6480/00 עיריית תל אביב יפו נ. בצלאל, מיום 19.11.00]. בחינתה של בקשה לעיכוב ביצוע נעשית על פי שתי אמות מידה עיקריות - סיכויי הערעור, ומאזן הנוחות בין הצדדים, היינו ככל ש"הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע" [ראו: בש"א 94/10 המוסד לביטוח לאומי - אמיל קמר, מיום 18.3.10]. ודוק, כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע חיוב כספי, הרי שככלל הנטייה היא שלא לעכבו, והחריג העיקרי לכך הוא אם יוכח חוסר יכולתו של המבקש להיפרע מן הזוכה במקרה של קבלת הערעור [ראו: ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג(1) 187, 189 (1999)]. מכל מקום, לגבי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, נקבע כי זו איננה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת. נטל ההוכחה בנקודה זו רובץ, מטבע הדברים, על המבקש, אשר נדרש להציג תשתית ראייתית ועובדתית נאותה לתמיכה בטענותיו, ולא די בהפרחת טענות כלליות שאינן מפורטות [ראו: ע"א (עליון)9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג (מיום 17.4.2013) והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א (עליון) 7673/12 תנובה נ' גבעולים (מיום 24.1.2013)]. עם זאת נקבע כי שיעור הסכום שנפסק לטובת המשיב יכול להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שהערעור יתקבל [ראו: ע"א 1578/05 מעוז חברה לביטוח נ' עזבון המנוח אלי אלבז, (מיום 8.5.05); ע"א 10399/08 פרוטס נ' צ'ירגייב, (מיום 6.4.2009)]. מכל מקום נפסק באשר למאזן הנוחות וסיכויי הערעור כי: "בין שני שיקולים אלו מתקיימים יחסים של מעין "כלים שלובים": ככל שסיכויי הערעור נראים מוצדקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהיפך" [ראו: עע"מ 2803/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ, (מיום 11.4.06)] 15. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו. אשר לסיכויי הערעור - ראשית, לא אצא ידי חובתי, בלתי אם אומר כי הלשון הבוטה בה נוקטת המבקשת כלפי התנהלות בית הדין האזורי במסגרת ערעורה אינה במקומה ואינה ראויה. גם לגופם של דברים, על פניו לא נראה כי יש ממש בטענות אלו של המבקשת. אשר לטענה בדבר הטעיה כביכול על ידי בית הדין האזורי בעניין זהות נציג הציבור שנעדר - יש יותר מטעם לפגם בכך שהמבקשת נמנעת מלציין בהודעת הערעור כי לאחר הדיון נשלחה לצדדים החלטת בית הדין האזורי מיום 9.3.14 שבה הובהר כי בפרוטוקול מיום 6.3.14 נפלה טעות סופר, שכן נציג הציבור שנכח בדיון, מר רון מרדכי, הינו נציג עובדים ולא נציג מעבידים כפי שנרשם בטעות בעמוד 6 לפרוטוקול. מכל מקום המבקשת נמנעה מלהשיג בפני בית הדין האזורי על כך מיד לכשנודע לה הדבר ואין להישמע לטענה זו בדיעבד, מה גם שממילא אין כל נפקות לעובדה שנציג הציבור שנכח בדיון הוא נציג עובדים (ראו: סעיף 16 חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969). כך גם אין כל אזכור בפרוטוקול הדיון לטרוניית המבקשת על הגבלת בא כוחה בחקירה נגדית או בסיכומים ואף לא נטען כי הועלו השגות כאמור במעמד הדיון או לאחריו, דבר המעורר קושי בהעלאת טענות מסוג זה בדיעבד ולאחר שניתן פסק הדין. ולגופו של הערעור - על פני הדברים קביעותיו של בית הדין האזורי לעניין נסיבות סיום העבודה וזכאות המשיב לפיצויי פיטורים, מעוגנות היטב ובפירוט רב בתשתית העובדתית שנפרשה בפניו והן נסמכות על ממצאי מהימנות אותם קבע בית הדין האזורי, ובעניינים שכאלה ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב, והוא הדין גם בכל הנוגע לקביעת בית הדין האזורי בדבר זכאות המשיב לפיצוי בגין פיטורים ללא שימוע כדין, בפרט כך שעה שהמבקשת טוענת למועד קיום שימוע שלא נטען על ידי המצהיר מטעמה. אשר לקביעה בדבר תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על המשיב, עיקר הודעת הערעור בסוגיה זו הוא בפולמוס שמנהלת המבקשת עם קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. אשר לחיוב המבקשת בתשלום עבור גמול עבודה בשעות נוספות, הרי שבעניין זה מסקנות בית הדין מושתתות בעיקרן על קביעותיו העובדתיות והתרשמותו מן הראיות והעדויות שהובאו בפניו, כפי שפורטו ונומקו באריכות בפסק הדין, כמו גם על ההלכה הפסוקה בסוגיה זו כפי שהובאה בפרשת ימית. ודוק, בניגוד לסברת המבקשת לפיה בית הדין סתר את עצמו כביכול בהסתמכו על מתכונת השעות הנוספות שעבד המשיב בתקופה שלגביה היו דוחות, עיון בדוחות עצמם, כפי שצורפו לתצהירו של המצהיר מטעם המבקשת, מעלה כי שעת תחילת העבודה ושעת ה"הגעה לחיפה" אותה קבע בית הדין כשעת סיום העבודה (תוך שדחה את דרישת העובד להוסיף עליה שעות נסיעה), תומכת במסקנה לפיה המשיב עבד לכל הפחות 10 שעות ליום בימי חול ו-4.5 שעות בימי שישי, בניגוד לתחשיביה של המבקשת לפיהם עבד כביכול רק 24.4 שעות בממוצע לחודש. כמו כן וביחס לערך השעה לתקופה שקדמה למועד פיצול השכר, מתעלמת המבקשת מהוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, האוסרות על תשלום שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות, ולפיהן במקרה כאמור רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד. אשר לחיוב בסך של 1,500 ₪ שנפסק כפיצוי בגין אי עריכת תלושי שכר כדין, לפי סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר, בהינתן כי מדובר ב"פיצויים שאינם תלויים בנזק" ובכך שלא הוצגו תלושים הנושאים את חותמת החברה כנטען, לא ניתן לומר כי הודעת הערעור בנקודה זו, מגלה סיכויים לכאורה. הנה כי כן, מבלי לקבוע מסמרות לגבי תוצאת הערעור - לא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה, כי סיכויי הערעור גבוהים. 16. אשר למאזן הנוחות - בנסיבות בהן לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים, יש לבחון האם מאזן הנוחות נוטה בצורה משמעותית לטובת המבקשת. לעניין זה מונחים על הכף מחד העובדה שמדובר בעיכוב ביצוע של פסק דין כספי וכי המשיב זכאי ליהנות מפרי זכייתו, בפרט כאשר הסכומים מושא הערעור הם סכומים שנפסקו למשיב בגין זכויות מכח משפט העבודה המגן. מאידך, לא ניתן להתעלם מהיקף הסכומים הגבוה בו מדובר, אלא שלעניין זה לא הציגה המבקשת כל תשתית ראייתית, כנדרש בפסיקה, לתמיכה בטענותיה, ומעבר להעלאת השערות באשר לחובות של המשיב שלכיסויים ישתמש בכסף שישולם לידיו, לא הראתה כי למשיב חובות כלשהם ואף לא כפרה בסכומי השתכרותו של המשיב, מהם עולה כי המשיב עובד בצורה קבועה מזה מעל לשנתיים ומשתכר משכורת סבירה בהחלט. אי לכך, לא ניתן לומר כי מאזן הנוחות נוטה במקרה זה לטובת המבקשת, לא כל שכן בצורה משמעותית. 17. משכך הם פני הדברים, בהם מחד לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים, ומאידך מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת - אין הצדקה לחרוג מן הכלל בדבר זכאותו של המשיב ליהנות מפרי זכייתו באופן מיידי, בפרט כך שעה שכאמור עסקינן בענייננו בזכויות מכוח חוקי המגן, לגביהן נקבע בפסק דין כי המשיב היה זכאי לקבלן זה מכבר. 18. סוף דבר - אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין - נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. בעל פהפיטורים