אי הארכת העסקה בשירות המדינה

אי הארכת העסקה בשירות המדינה לפני בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו מיום 10.4.14 (השופטת אורנית אגסי ונציג הציבור גב' מיכל רווה ומר אורי ארבל; צ"ו 68023-10-13), בו נדחתה תביעת המבקשת ונקבע כי החלטת נציב שירות המדינה מטעם המשיבה 2 (להלן- נציב השירות), שלא להאריך את שירותה מעבר ליום 30.4.14, הינה החלטה ראויה ומידתית, אשר התקבלה בהליך תקין ואין הצדקה להתערב בה. ביום 29.4.14 יום אחד לפני סיום שירותה כאמור, הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב פרישתה מהעבודה עד להכרעה בערעור ולחילופין עד להכרעה בבג"צ 9134/12 פרופ' משה גביש נ' הכנסת (להלן - בג"צ גביש). הרקע לבקשה: 3. המבקשת, ילידת 23.11.1946, אדריכלית במקצועה, הועסקה בתפקיד סגנית אדריכל מחוז מרכז במשיבה 1, רשות מקרקעי ישראל (להלן- הרשות) החל מחודש אוקטובר 1999. 4. ביום 23.11.13 הגיעה המבקשת לגיל פרישת חובה על פי חוק גיל פרישה, תשס"ד- 2004 וחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן- חוק גיל פרישה ו-חוק הגמלאות), ומכאן שאמורה היתה לפרוש לגמלאות מעבודתה ברשות ביום 30.11.13. להשלמת התמונה יצוין כי במועד פרישתה מהרשות לאחר 14 שנות עבודה, זכאית היתה המבקשת לפנסיה בשיעור של 28% משכרה. 5. ביום 22.7.13, ארבעה חודשים לפני הגיעה לגיל 67, פנתה המבקשת במכתב אל מנכ"ל הרשות, מר בנצי ליברמן, בבקשה להארכת שירותה מעבר לגיל פרישת חובה, וזאת עד לסוף חודש אפריל 2014. במכתבה ציינה המבקשת ארבע סיבות התומכות בהארכת השירות: ניסיונה המקצועי הרב, יכולתה לתרום לרשות בשינוי המבני המתקיים בה, כשירותה הפיזית, והצורך הכלכלי (העובדה שהפנסיה שתקבל תעמוד על 28% משכרה, בלבד). 6. ביום 12.9.13 קיבלה המבקשת מייל מגב' יעל אלנבוגן ממחלקת משאבי אנוש ברשות, בו נכתב כי אושרה הארכת שירותה, וזאת עד לסוף חודש ינואר 2014 וכן על כוונת הרשות לפרסם מכרז לתפקיד אותו ממלאת המבקשת בפועל. בו ביום השיבה המבקשת לגב' אלנבוגן במכתב, וביקשה להאריך את שירותה הפעם ללא מגבלת זמן. במכתבה, הרחיבה המבקשת נימוקים ארגוניים ומקצועיים המצדיקים, לדעתה, את הארכת שירות. 7. ביום 3.10.13 התקיימה פגישה בין המבקשת לבין מר עדיאל שמרון, מנהל המרחב ברשות והגב' רחל לנציאנו, מנהלת אגף משאבי אנוש. הצדדים חלוקים בנוגע לחלקים מן השיחה, אך אין מחלוקת כי למבקשת ניתנה הזדמנות להעלות בעל פה נימוקיה להארכת השירות, במהלך אותה פגישה. 8. ביום 23.10.13 פנתה המבקשת במכתב, באמצעות בא כוחה, אל מנכ"ל הרשות ובו ביקשה את הארכת שירותה עד גיל 70. בסמוך לאחר מסירת המכתב ובטרם התקבלה תשובה לו, הגישה המבקשת לבית הדין האזורי בקשה לצו מניעה זמני, האוסר על המשיבות להוציאה לגמלאות. 9. בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 5.11.13 בבקשה לסעד זמני נקבע, בהסכמת הצדדים, כי המבקשת תגיש לנציב השירות (שהוא הגורם המוסמך לדון בבקשתה) בקשה להארכת שירותה, וכי הדיון בבקשה בכתב יהווה שימוע. בנוסף, ניתן צו ארעי המורה לרשות שלא תפרסם מכרז לאיוש משרתה של המבקשת, עד להחלטה חדשה של המותב. 10. בהתאם להחלטת בית הדין האזורי, הגישה המבקשת לנציב השירות, בקשה מפורטת ומנומקת להארכת שירותה עד גיל 70. ביום 19.11.13 ניתנה החלטת נציב השירות, לפיה נעתר באופן חלקי לבקשה והורה להאריך את שירותה של המבקשת עד ליום 30.4.14. בהחלטתו ציין נציב השירות כי ככלל, שיקולים כלכליים להארכת שירות לשם הגדלת זכויות העובד, אינם עומדים בפני עצמם, ואינם מהווים שיקול מספיק לשם הארכת שירות, אלא הצדקה להארכת שירות קיימת ככל שנמצאים בנוסף שיקולים מערכתיים המצדיקים זאת, מעבר לנסיבות האישיות; כי במקרה זה לאחר שקרא היטב את עמדת הרשות, המצויה כעת בתהליכי יישום של רפורמה מקיפה, כמו גם את עמדת המבקשת, מצא כי בקשת המבקשת אינה נתמכת בשיקולים ניהוליים מערכתיים ואף נוגדת את אלה (סעיף 8 לחוות דעתו של מר שמרון מיום 11.11.13); כי לאור האמור החליט להאריך את שירותה של המבקשת עד ליום 30.4.14, וזאת כדי לאפשר לרשות להיערך כדבעי לקליטת עובד מחליף, וכי בכך מצא גם להיענות להמלצת הרשות להארכת שירותה של המבקשת מעבר לגיל פרישת חובה. 11. בהמלצת הרשות לעניין הארכת שירותה של המבקשת כאמור בחוות דעתו של מר שמרון מיום 11.11.13, עליה נסמך הנציב, התייחס מר שמרון לשינויים הארגוניים ברשות, לטענות המבקשת בנוגע לעובדים אחרים ששירותם הוארך וכן לנסיבותיה של המבקשת. אשר לשינויים הארגוניים ברשות, הבהיר מר שמרון כי הרשות נמצאת בעיצומו של שינוי ארגוני מהותי וזאת במסגרת הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל והקמתה של הרשות, כאשר אחת ממטרות הרפורמה הינה רענון כוח האדם ברשות; כי במסגרת זו וכחלק מההסכם הקיבוצי שנחתם במאי 2011 פרשו ו/או עומדים לפרוש מן הרשות כ-200 עובדים בפרישה מוקדמת, וכי הרשות נמצאת בתהליך מואץ של קליטת עובדים חדשים והכשרתם; כי במרחב מרכז לא הייתה פרישה מסיבית של עובדים וכל התקנים הקבועים של מחלקת התכנון מאוישים בפועל על ידי עובדים ותיקים; כי בין המשך העסקתה של המבקשת לבין גיוס והכשרת עובד חדש, קיימת עדיפות ברורה במקרה זה לגיוס עובד חדש, בפרט כך לאור העובדה שהרשות נמצאת כיום בעיצומו של שינוי ארגוני דרמטי במהלכו נקלטים ומוכשרים בה עשרות עובדים חדשים וממילא מתקיימת בה תקופת הכשרה ולמידה כלל מערכתית; כי הארכת העסקתה של המבקשת וכפועל יוצא מכך דחיית פרסום מכרז תפגע בציפיותיהם של יתר עובדי המחלקה ו/או עובדים אחרים ברשות לקידום לתפקיד ניהולי ותעכב את רענון שורות העובדים במחלקת התכנון במרחב. אשר לנסיבותיה של המבקשת, צוין כי תפקודה הכללי הוא תקין והיא בעלת השכלה וניסיון מרשימים, הגם שאין לה כישורים תפקודיים יוצאי דופן המצדיקים בפני עצמם היענות למבוקש; כי הגם שאחוזי הפנסיה שצברה אינם גבוהים, הרי שלאור ניסיונה והשכלתה תוכל למצוא סיפוק אישי ומקצועי לרבות ביטחון כלכלי במסגרות אחרות, בשים לב לכך שפורשי הרשות הינם בעלי מקצוע מבוקשים ביותר, כך שהעסקתה ברשות אינה הפתרון התעסוקתי הבלעדי והסביר לשם מימוש מאווייה של המבקשת ועל כן לא מתקיים קושי כלכלי המצדיק את הארכת השירות מעבר להמלצה. עוד הובהר כי ההמלצה המקורית היתה להאריך את שירותה של המבקשת עד לסוף חודש ינואר 2014, אך לאור הזמן שחלף מאז הגשת ההמלצה המקורית ובהינתן כי בנסיבות שנוצרו טרם פורסם מכרז לאיוש המשרה, ניתן יהיה להאריך את שירותה של המבקשת עד לסוף חודש אפריל 2014. 12. לאחר מתן החלטת הנציב הגישו המשיבות לבית הדין האזורי, בקשה להתיר להן לפרסם מכרז לאיוש משרתה של המבקשת. בהחלטה מיום 2.2.14, קבע בית הדין האזורי, כדלקמן: לאחר שבחנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן וכן את סיכויי התביעה כמו גם מאזן הנוחות במתן הצו המבוקש, מצאנו כי אין מקום להותיר הצו הארעי על כנו. לטעמנו יש לאפשר למשיבה, מינהל מקרקעי ישראל לפרסם מכרז למשרת המבקשת, כאשר במסגרת המכרז יכתב ויפורסם באופן מפורש כי מתנהל הליך בין המבקשת למשיבה וכי תוצאות המכרז כפופות לתוצאות ההליך המשפטי, כך שכל מי שיזכה במכרז זכותו תהא כפופה לתוצאות פסק-דין חלוט בעניינה של המבקשת" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). כנגד החלטה זו לא הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור, אך הגישה את כתב תביעה לבית הדין האזורי, במסגרתו עתרה לקבוע כי המשיבות לא מילאו חובתן ולא קיימו שימוע כדין וכי ההחלטה להאריך את שירותה עד לסוף חודש אפריל 2014 מפלה אותה בשל גילה. עוד ביקשה המבקשת ליתן צו האוסר על המשיבות להוציאה לגמלאות וקובע כי התקיימו בה התנאים המצדיקים המשך העסקתה עד גיל 70. 13. בפסק הדין מושא הבקשה שלפני נדחתה כאמור תביעתה של המבקשת. בכל הנוגע לשמיעת ושקילת הטיעונים נקבע כי למבקשת התאפשר להציג את הנימוקים המצדיקים הארכת שירות. בקשר לכך נקבע כי טיעוניה של המבקשת הועלו במכתביה למנהל הרשות, בשיחתה עם מנהל מרחב מרכז, ובפנייתה לאחר החלטת בית הדין אל נציב השירות. בית הדין דחה את טענת המבקשת לפיה נערך לה שימוע למראית עין וקבע כי טענותיה נשמעו ונשקלו על ידי בכירי הרשות ועל ידי הנציבות בלב פתוח, כפי שהדבר עולה מהמלצת הרשות ומהחלטת הנציבות. עוד קבע בית הדין כי המבקשת עצמה לא עמדה בכללים, שכן הגישה את בקשתה להארכת שירות ארבע חודשים לפני מועד הפרישה ולא ששה חודשים כנדרש ופנתה לרשות במקום לנציבות; לא צירפה את כל המסמכים הנדרשים לבקשתה; ביקשה מן הרשות שלוש בקשות שונות להארכת שירות, כאשר בבקשה אחת ביקשה לפרוש באפריל 2014, בשנייה ביקשה הארכת שירות ללא הגבלת זמן ובשלישית ביקשה לפרוש בהגיעה לגיל שבעים. בית הדין הבהיר, כי למרות פגמים אלה, הנציבות דנה בבקשת המבקשת ונתנה הסכמתה לקבל לידיה בקשה מתוקנת בחודש נובמבר 2014, על אף שבמועד זה הייתה המבקשת אמורה לפרוש לגמלאות. 14. בית הדין האזורי הדגיש כי על פי ההלכה הפסוקה בית הדין אינו נכנס בנעליו של בעל תפקיד ואינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעת הרשות המוסמכת, אלא בוחן בהליך תקין והיא סבירה ומידתית, ועל כן יש לבחון האם הנציב שמע את הטיעונים ושקל את השיקולים שהיה עליו לשמוע ולשקול, האם החלטתו נופלת במתחם הסבירות והאם נימק החלטתו כראוי. בית הידן המשיך ובחן את המלצת הרשות שנכתבה על ידי מר שמרון וקבע כי ההמלצה נכתבה בפירוט תוך מתן תשובה לטענות המבקשת הן בנוגע לשינויים הארגוניים ברשות, הן בנוגע לעובדים אחרים ששירותם הוארך והן בנוגע למצבה הכלכלי וליכולתה של המבקשת להתפרנס לאחר פרישתה מן הרשות, וקבע כי גם אם ההמלצה להאריך את השירות בחצי שנה ולא בשלוש שנים לפי בקשתה אינה לרוחה של המבקשת, הרי שההמלצה נופלת במתחם הסבירות. בית הדין בחן גם את החלטת הנציב וקבע כי היא החלטה מנומקת, מידתית, ונופלת במתחם הסבירות ועל כן אין כל הצדקה להתערב בה. בקשר לכך נקבע, בין היתר כי הנציב שקל את הנימוקים הארגוניים במיוחד לאור השינוי המבני ברשות, וכן נשקלו גם נימוקיה האישיים של המבקשת. 15. בהסתמך על ע"ע (ארצי) 209/10 ליבי וינברגר - אוניברסיטת בר אילן (6.12.12) (להלן- פרשת וינברגר), קבע בית הדין כי יש לדון בבקשת העובד להאריך את שירותו ולשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים, וכי גם לאחר מכן עשויה להתקבל החלטה סבירה ומידתית שלא להאריך שירות. כן צוין כי המחוקק טרם שינה את גיל הפרישה הקבוע בחוק גיל פרישה ובחוק הגמלאות ובעניין זה עומדת ותלויה עתירת בג"צ גביש, אשר טרם הוכרעה וכל עוד לא שונה חוק גיל פרישה, אישורים להארכת שירות צריכים להינתן במשורה ועל הנציב לשקול תחילה את הצרכים הארגוניים וככל שהללו מצדיקים מתן הארכה, עליו לשקול את השיקולים האישיים, הכלכליים והמקצועיים הפרטיים המצדיקים הארכת שירות. בקשר לכך נקבע, כי במקרה דנן הרשות הציגה טעמים ארגוניים וניהוליים המצדיקים פרישתה של המבקשת -השינויים המבניים ברשות והרצון לרענן את השורות ולתכנן תכנון ארוך טווח של משאבי אנוש, כולל הצורך להכשיר אנשים הכשרה ממושכת לתפקידים עתידיים. עוד נקבע כי השיקולים הארגוניים נשקלו על ידי הנציב, נשקלה תשובתה של המבקשת לשיקולים הניהוליים של הרשות וניתנה לה תשובה, וגם נשקלו השיקולים האישיים, הכלכליים והמקצועיים, וזכו להתייחסות הן בהמלצת הרשות והן בהחלטת הנציב. כפועל יוצא מקביעות אלה, הגיע בית הדין למסקנה כי החלטת נציבות שירות המדינה הינה החלטה ראויה שהתקבלה בהליך תקין ואין סיבה להתערב בה. טענות הצדדים בבקשה: 16. ביום 29.4.14 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פרישתה מהעבודה עד להכרעה בערעור ולחילופין עד להכרעה בבג"צ גביש. המבקשת מציינת כי ביום 6.4.14 פרסמה הרשות מכרז פנימי בעניין איוש משרתה, כאשר המועד האחרון להגשת מועמדויות הינו יום 30.4.14. לגופם של דברים טוענת המבקשת כי לאור נימוקי ערעורה, סיכויה לזכות בערעור גבוהים, וזאת, נוכח הטעויות העולות לטענתה על פני פסק הדין ובכלל זה, כי בית הדין האזורי התעלם מכך שבפרשת וינברגר נקבע כי ראוי ששאלת חוקתיותו של סעיף 4 לחוק גיל פרישה תבחן בבית המשפט העליון, ומכך שבבג"צ גביש הוצא צו על תנאי, וכפועל יוצא מכך נמנע בית הדין האזורי שלא כדין, מלדון בתקפותו של סעיף 4 לחוק גיל פרישה ובכך התעלם מהפגיעה בזכויותיה החוקתיות של המבקשת וכן מהמשקל הרב שיש ליתן להחלטת בג"צ גביש להוציא צו על תנאי בקשר עם ביטולו של סעיף 4 לחוק גיל פרישה. המבקשת טוענת כי עמדת בית דין זה בפרשת וינברגר, לצד עמדת בג"צ עליה ניתן ללמוד מעצם הוצאת הצו על תנאי, חייבה את בית הדין קמא ליתן משקל לטענותיה בדבר הפגיעה בזכויותיה החוקתיות ולדון בתקפותו של סעיף 4 לחוק גיל פרישה. עוד נטען במסגרת הודעת הערעור, בין היתר, כי זכות הטיעון מקפלת בתוכה חובות משנה ובהן חובת הרשות, להידרש לדון בטענותיה של המבקשת לשקול אותן ולהחליט בלב פתוח ובנפש חפצה, דבר שלטענתה לא נעשה בנסיבות העניין; כי מפרשת וינברגר עולה שלעובד קיימת זכות להעלות בפני מעסיקו את רצונו להמשיך ולעבוד גם לאחר גיל פרישה ולמעביד קמה החובה לשקול בקשתו; כי שגה בית הדין בכך שלא בחן האם הנציב יישם את הנחיותיו כראוי; כי מהחלטת הנציב נעדרת התייחסות לשיקולים אישיים של המבקשת; כי גם השיקולים הארגוניים לא פורטו בהחלטת הנציב והמלצת הרשות ולא ניתן להסתפק בטענת מעסיק בעלמא לפיה הוא שקל שיקולים ארגוניים; כי לצד הנימוקים האישיים, הכלכליים והמקצועיים שלה, קיימת גם הצדקה ארגונית ומערכתית לאפשר לה לדחות את מועד פרישתה משירות המדינה; כי היו שיקולים זרים בבסיס המלצת הרשות בזמן אמת, שכן מנהל המרחב הבהיר למבקשת כי במידה ותמשיך בהליך פורמאלי ותעמוד על זכויותיה, הרי שיקוים שימוע ובמסגרת השימוע יבולע לה; וכי בכל מקרה טעה בית הדין האזורי עת לא הבחין בין הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות כהחלטה מנהלית, לבין ביקורת על החלטת הרשות בכובעה כמעסיק, וכי בכל הקשור להליך זה ולעתירה שעמדה לפתחו של בית הדין האזורי המשיבות אינן שונות ממעסיק רגיל והחלטותיהן נבחנות שלא על פי משקפיים מנהליות ועל כן טעה בית הדין האזורי בישמו על החלטת הנציב מבחן ביקורת "מינהלי" שאינו רלוונטי לענייננו. 17. המבקשת מוסיפה וטוענת כי הנזק שיגרם לה אם תדחה הבקשה הוא בלתי הפיך. בקשר לכך טוענת המבקשת כי לא זו בלבד שלא ניתן יהיה באופן מעשי להשיבה לתפקידה, אלא כבר בעת הזו תופסק עבודתה ותפגע הכנסתה באופן שוטף ולאורך כל תקופת הערעור. עוד נטען כי אי היענות לבקשה תביא לפגיעה בזכויותיה הפנסיוניות של המבקשת ולפגיעה בלתי מידתית חוזרת בזכותה החוקתית להמשיך ולעבוד. מנגד, כך נטען, לרשות לא יגרם כל נזק אם בית הדין יורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין. זאת מן הטעם הפשוט שהרשות טרם איישה את התפקיד ותוצאות המכרז טרם הוכרעו וההליך שבין המבקשת לבין הרשות טרם הוכרע בפסק דין חלוט. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, אף לא ניתן לטעון כי עיכוב ביצוע פסק הדין יפגע בציפיותיו של צד ג' אחר כלשהו, שכן טרם הסתיים הליך המכרז וממילא טרם הוכרז שמו של הזוכה. 18. המשיבות מתנגדות לבקשה וטוענות כי ביום 30.4.14 סיימה המבקשת את עבודתה ופרשה מהשירות. לפיכך, כך לטענת המשיבות, אין מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע, אלא למעשה בבקשה לסעד זמני פוזיטיבי - צו עשה זמני מובהק להשיב את המבקשת לעבודתה ברשות, שממילא ניתן במשורה ובמקרים נדירים, מה גם שלא ברור מדוע המתינה המבקשת זמן רב מקבלת פסק הדין אשר הומצא לה, כטענתה, ביום 12.4.14, ועד להגשת הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע ביום 29.4.14, יום אחד בלבד לפני סיום שירותה. לגופם של דברים טוענות המשיבות, כי המקרה דנן לא נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן צו עשה זמני, ולו משום שניתן פסק דין מנומק, הדוחה את טענות המבקשת וקובע כי החלטת נציב שירות המדינה היתה ראויה והתקבלה בהליך תקין וכי אין מקום להתערב בה. עוד טוענות המשיבות, כי אפילו נראה בבקשה משום בקשה לעיכוב ביצוע, הרי שסיכויי הערעור שהגישה המבקשת הינם נמוכים, וכן מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתן. 19. בכל הנוגע לסיכויי הערעור נטען, כי חוק גיל פרישה, קובע את הגיל בו ניתן לחייב עובד לפרוש, וכי בהתאם לסעיף 18 (א) לחוק הגמלאות, רשאי נציב השירות, באישור ועדת השירות ובהסכמת העובד להרשות את המשך העסקתו של העובד אף מעבר לגיל הפרישה הקבוע בחוק, ובכפוף לתנאים שנקבעו בתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל פרישה), תשכ"ט- 1968, כמפורט בהוראות סעיף 82.54 לתקשי"ר. עוד נטען כי פסק הדין בפרשת וינברגר לא שינה את המצב החוקי כאמור לעיל, אלא קבע, כי על המעסיק להפעיל שיקול דעת פרטני גם ביחס לבקשת עובד להאריך את שירותו מעבר לגיל פרישת החובה הסטטוטורי, ואולם פסק הדין לא הטיל חובה על המעביד להאריך שירות בנסיבות כלשהן ולא קבע קביעה לגבי חוקתיות הסדרי פרישת החובה בחוק גיל פרישה או בחוק הגמלאות. בהתאם לפסק הדין בפרשת וינברגר, הוחלט לבחון גם בקשות להארכת שירות של עובדים מסיבות אישיות מיוחדות, ובלבד שקיימים שיקולים ניהוליים מערכתיים להצדקת הארכת השירות, כאמור בפסקה 82.546 לתקשי"ר. נציב השירות אף פירט את השיקולים שאליהם יש להתייחס כמסגרת החלטה בבקשת עובד להארכת שירות במסגרת הנחיה מיום 13.2.013 אשר נוספה על ההוראות הקבועות בחוק הגמלאות, בתקנות ובפרק 82.54 לתקשי"ר. למרות הפגמים בנפלו בבקשת המבקשת להארכת שירותה, בקשתה של המבקשת טופלה בהתאם לנהלים הקבועים לענין זה בהנחיית נציב השירות, לבקשתה צורפה המלצה מפורטת ביותר של הרשות המתייחסת הן לשיקולים העולים מהנחיית נציב שירות המדינה והן לטענות פרטניות שעלו מבקשתה של המבקשת. בקשתה של המבקשת בצירוף המלצת הרשות הועברו לנציב השירות אשר לאחר שבחן את הבקשה ואת מכלול החומר הנוגע לעניין ושקל את כל השיקולים הרלוונטיים, החליט לאמץ את המלצת רשות מקרקעי ישראל ולקבל את בקשתה של המבקשת באופן חלקי בלבד, משום ששוכנע בין היתר, כי ביחס לתקופה זו מתקיים גם צורך ניהולי, עליו הצביעה הרשות לאפשר את היערכות המשרד לקליטת עובד חדש. אין יסוד לטענת המבקשת כאילו לא הובאו בחשבון שיקוליה האישיים, שכן בקשתה זו להארכת שירות היא שנבחנה ונענתה באופן חלקי- בהתאם לכללים שנקבעו בעניין זה, תוך התחשבות בשיקולים האישיים הייחודיים עליהם הצביעה המבקשת. מכל מקום, עיון בהחלטתו המנומקת של נציב השירות ובהמלצתה של הרשות אשר אומצה כמסגרת החלטה זו, מלמד כי עניינה של המבקשת נשקל באופן ראוי ופרטני וכמתחייב בהתאם לפסק הדין בפרשת וינברגר. לטענת המשיבות, המבקשת עותרת לקיים דיון חוקתי במצב החוקי הקיים, וזאת בניגוד לקביעה במסגרת פסק הדין בפרשת וינברגר, ובניגוד לקביעה של בית הדין האזורי לפיה מדובר בהחלטה כדין של נציב השירות. עוד נטען כי דרישת המבקשת להורות על הארכת שירותה לשלוש שנים מראש, לא זו בלבד שאינה סבירה אלא אף מנוגדת להוראות תקשי"ר, אשר קובע בפסיקה 82.547 (א) כי ניתן להאריך שירותו של עובד לא יותר משנה בכל פעם ועד לגיל 70. מוסיפות המשיבות וטוענות כי גם טענות המבקשת בקשר לחובת השימוע משוללות יסוד; ככלל עובדים המבקשים להאריך את שירותם מקבלים מקום לטעון את טענותיהם במסגרת בקשתם בכתב להארכת השירות, הנמסרת לאחראי במשרד ומועברת לנציב שירות המדינה, הליך המהווה את האופן הראוי בו יש לממש את זכות הטיעון בבקשות מעין אלו. ההכרה במגוון הדרכים העומדות לרשות המעסיק לקיום חובת השימוע מעוגנת בהלכות בית הדין הנכבד בהקשרים אחרים וגם פסק הדין כעניין וינברגר אינו מחייב לבצע לעובד שימוע כדרך של זימונו לפגישה אצל נציב שירות המדינה או בוועדת השירות. למעלה מן הצריך במקרה זה, אופן בירור בקשת המבקשת להארכת שירות נדונה והוסכמה בדיון בפני בית הדין האזורי מיום 5.11.13, מבלי שדובר על זימון לשימוע בעל פה, מה גם שבמקרה זה ניתן למבקשת כר נרחב לטעון את טיעוניה ביחס להארכת שירותה, הן במסגרת מכתבה מיום 6.1.14 אל הנציב, הן במסגרת טענותיה בכתב התביעה אשר הובא גם הוא בפני הנציב, והן במסגרת השיחה שהתקיימה עם המבקשת ברשות, בנוגע לרצונה להאריך את שירותה ואשר במסגרתה נתבקשה לפרט את כלל נימוקיה להארכת השירות, כאשר המבקשת אישרה במסגרת חקירתה הנגדית בבית הדין האזורי כי שפירטה את כל טענותיה ביחס להארכת שירותה. 20. המשיבות מוסיפות וטוענות כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המדינה. לטענתן, גם אם בית דין זה יקבל את טענותיה של המבקשת, או את חלקן, הרי שעדיין הסיכוי כי בנסיבות העניין יינתן צו אכיפה להמשך העסקתה בכלל או עד גיל 70 בפרט, הינו נמוך ביותר. לטענתן, גם בפרשת וינברגר לא ניתן סעד של אכיפה (אלא פיצויים בלבד), הגם ששם לא קוים לעובדת שימוע כלל ועיקר. לטענת המשיבות, שירותה של המבקשת הסתיים והיא פרשה לגמלאות על יסוד החלטת הנציב וטעמיה, אשר אושרו בפסק דינו של בית הידן האזורי. בנסיבות אלה, לטענתן, גם אם יינתן למבקשת סעד של השבה לעבודה כיום, הרי שמדובר בצו עשה, שיש בו משום שינוי המצב הקיים והוא מצריך את קליטתה מחדש לשירות המדינה. לפיכך, אין מקום לחרוג מהכלל על פי יש לקיים את פסק הדין במועד בו ניתן ולא לעכבו. עוד נטען כי אין חולק שפורסם מכרז לאיוש משרתה של המבקשת לפי החלטת בית הדין האזורי מיום 2.2.14, תוך ציון מפורש בלשון המכרז, כי הליך משפטי בנוגע למכרז זה תלוי ועומד, וכי תוצאות המכרז כפופות לתוצאות ההליך המשפטי. המועד להגשת מועמדויות הסתיים ביום 30.4.14. מכאן, שכל מי שמתמודד על איוש המשרה, יודע כי זכייתו כפופה לתוצאותיו של פסק דין חלוט בהליך זה. גם מטעם זה, כך לטענת המשיבות, אין כל מניעה לבצע את פסק הדין. מאידך, היענות לבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע כביכול של פסק הדין נותן בידיה למעשה את הסעד העיקרי המבוקש על ידה -המשך הארכת שירותה. במצב דברים זה, הרי שלאחר סיום ההליך, הסעד בו חפצה המבקשת יהיה כבר בידיה ולא ניתן יהיה עוד "להחזיר את הגלגל אחורה" גם ככל שיוותר פסק דינו של בית הדין האזורי על כנו. עוד צוין כי בהתחשב בשינוי ארגוני בו נמצא רשות מקרקעי ישראל במסגרת הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, לרשות יש אינטרס מהותי לאייש כעת מחדש את משרתה של המבקשת לא רק בשל הצורך בהשלמת המהלך של רענון השורות, אלא גם משום שמדובר בתקופה בה ממילא מתקיימת הכשרה ולמידה כלל מערכתית. בנסיבות אלה, מבקשות המשיבות לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע ולהתיר לרשות להמשיך בהליכי המכרז לאיוש משרתה של המבקשת ולהשלימו. 21. בתשובתה לתגובת המשיבות חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה ומדגישה כי לרשות ולצד ג' לא יכול לגרום כל נזק אם בית הדין ייעתר לבקשתה ויימנע את פרישתה עד להכרעה בערעור. דיון והכרעה: 22. הכלל המשפטי הוא שהזוכה בפסק דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו, והגשת ערעור - לא די בה כשלעצמה כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין [ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית - 1990) עמ' 809; רע"א 6480/00 עיריית תל אביב יפו נ. בצלאל, מיום 19.11.00]. בחינתה של בקשה לעיכוב ביצוע נעשית על פי שתי אמות מידה עיקריות - סיכויי הערעור, ומאזן הנוחות בין הצדדים, היינו ככל ש"הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע" [ראו: בש"א 94/10 המוסד לביטוח לאומי - אמיל קמר, מיום 18.3.10]. עוד נפסק כי "בין שני שיקולים אלו מתקיימים יחסים של מעין "כלים שלובים": ככל שסיכויי הערעור נראים מוצדקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהיפך" [ראו: עע"מ 2803/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ, (מיום 11.4.06)]. 23. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, תוך הקדמת מועד הדיון בערעור, ואבאר. 24. ראשית, יש ממש בטענות המשיבות, לפיה המדובר הלכה למעשה בבקשה לצו עשה זמני בערעור, בכסות של בקשה לעיכוב ביצוע, שהרי בענייננו לא מסתפקת המבקשת בעיכוב הליכי המכרז לאיוש משרתה עד להכרעה בערעור, אלא עותרת היא למעשה למתן סעד שיורה כי תקופת שירותה תוארך על ידי בית הדין, עד לאחר הכרעה בערעור ולחילופין אף עד להכרעה בבג"צ גביש. מכל מקום, וגם אם אבחן את הבקשה על פי הקריטריונים החלים על בקשה לעיכוב ביצוע, כפי שהוגדרה הבקשה על ידי המבקשת - הרי שאף אז אין הכף נוטה לטובת המבקשת. כך, ובכל הנוגע לסיכויי הערעור - יש לזכור, כי בענייננו, בחן בית הדין האזורי את החלטת הנציב מושא התביעה, ולאחר ששמע את עדי הצדדים ועיין במסמכים שהוצגו בפניו, הגיע בפסק דין מפורט ומנומק למסקנה כי התאפשר למבקשת להציג את מלוא נימוקיה שיהא בהם כדי להצדיק את הארכת שירותה; כי טענותיה נשמעו ונשקלו על ידי בכירי הרשות ועל ידי הנציבות בלב פתוח, הגם שהיא עצמה לא עמדה בכללים המחייבים להגשת בקשה כאמור. בית הדין גם בחן את שאר טענות המבקשת באשר לזכויותיה החוקתיות, ובכל הנוגע לעולה מפסק הדין בפרשת וינברגר, וקבע כי כל עוד לא שונה גיל הפרישה הקבוע בחוק וכל עוד לא הוכרעה העתירה בבג"צ גביש - אין מתום, בשים לב לפסק הדין בפרשת וינברגר לשיקולים שהותוו על ידי הנציבות לבחינת בקשות של עובדים להארכת שירות ובשיקולים שהנחו את הנציג במקרה זה, ועל כן מצא כי מדובר בהחלטה ראויה שהתקבלה בהליך תקין ואין עילה להתערב בה. טענותיה של המבקשת באשר לדרך יישום הנחיות הנציבות בעניינה והשגותיה לגבי חוסר ההתייחסות לשיטתה, לטענותיה במסגרת השימוע, כמו גם טענתה כי המשיבות לא קיימו את חובתן ולא הפעילו "שיקול דעת ראוי ופרטני", בעניינה, השגותיה על נימוקי הרשות והנציב וטיב שיקוליהם, כמו גם סברתה שלה כי לצד הנימוקים האישיים, קיימת גם הצדקה ארגונית ומערכתית לאפשר לה לדחות את מועד פרישתה משירות המדינה - מתייחסות בעיקרן לקביעותיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי במישור העובדתי ומתבססות על הראיות שהובאו בפני בית הדין האזורי והתרשמותו מהן, בתור שכאלה ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בהן. אשר לטענתה של המבקשת כי בית הדין האזורי טעה בכך שלא הבחין בין הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות כהחלטה מנהלית, לבין ביקורת על החלטת הרשות בכובעה כמעסיק, וכי בכל הקשור להליך זה ולעתירה שעמדה לפתחו של בית הדין האזורי החלטות המשיבות נבחנות שלא על פי משקפיים מנהליות, כל שאוכל לומר כי לעניין זה הטעות רובצת לפתחה של המבקשת. הלכה פסוקה של בית דין זה, מימים ימימה היא שהחלטות נציב השירות בכובעו כמעסיק (קבלה לעבודה; השעיה; פיטורים) נבחנות בהתאם למבחן אליו הפנה בית הדין האזורי, ועל כן בדין הסתמך בית הדין האזורי במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטת נציב השירות, על המבחן שנקבע בין היתר בעניין ע"ע 1123/01 בית הספר כל ישראל חברים - יצחק צויזנר פד"ע ל"ו, 438 שם יושם המבחן בקשר עם החלטת פיטורים שקיבל המעסיק. אשר לטענות המבקשת כי בית הדין האזורי התעלם מכך שבפרשת וינברגר נקבע כי ראוי ששאלת חוקתיותו של סעיף 4 לחוק גיל פרישה תבחן בבית המשפט העליון ומכך שבבג"צ גביש הוצא צו על תנאי, וכפועל יוצא מכך נמנע הוא עצמו, שלא כדין, מלדון בתקפותו של סעיף 4 לחוק גיל פרישה, כל שאוכל לומר הוא שלכאורה פעל בית הדין האזורי בהתאם למצב המשפטי ולהלכה הפסוקה נכון למועד הדיון. הנה כי כן, וגם אם לא ניתן לומר כי ערעורה של המבקשת משולל כל יסוד, לא שוכנעתי לאור נימוקיו כי מדובר בסיכויי ערעור גבוהים במיוחד. 25. אשר למאזן הנוחות - בטענותיה מתעלמת המבקשת מכך שלרשות צרכים ארגוניים כלליים, הנובעים ממהלך כולל של שינויים ארגוניים, וכי הארכת שירותה בניגוד לקביעת הנציב כפי שאושרה בפסק דינו של בית הדין האזורי, יש בה כדי לפגוע בהתארגנות הרשות לקראת אותם שינויים. מנגד, וגם אם אין להתעלם מהנזק הכלכלי ברמה המיידית שצפוי למבקשת אם לא תענה בקשתה, יש לזכור כי בהתאם להחלטת בית הדין האזורי מיום 2.2.14, פורסם המכרז לאיוש משרתה, תוך הבהרה מפורשת למתמודדים כי העניין תלוי ועומד בפני בית הדין וכפוף לתוצאותיו של פסק דין חלוט, לרבות בהליך הערעור שבנדון. מכאן, שלא מדובר במעשה עשוי, ואם וככל שתתקבלנה טענות המבקשת בערעור, ניתן יהיה להחזיר את המערערת לתפקידה. זאת במובחן מהמקרה ההפוך שככל שיידחה ערעורה ויוארך שירותה כמבוקש על ידיה, לא ניתן יהיה להחזיר את "גלגל לאחור" בכל הנוגע לנזק שייגרם לרשות. 26. בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי הנזק היחסי שייגרם למבקשת מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיבות אם יעוכב הביצוע, ועל כן האיזון הראוי במקרה זה בין האינטרסים המונחים על הכף, הוא בדחיית הבקשה תוך הקדמת מועד שמיעת הערעור, וזאת בהתחשב בין היתר במהות הערעור, שעניינו בפרישה לגמלאות. 27. סוף דבר - אשר על כן ולאור האמור לעיל - הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. שירות המדינה