העוררת טוענת כי התוכנית אינה "תוכנית בסמכות מקומית" שכן, לטענתה לא היה ניתן לאשר את התוכנית לפי סעיף 62 א. (א) (1) לחוק התכנון והבנייה הקובע כי הועדה המקומית מוסמכת בין היתר לאשר תוכנית אשר מטרתה" איחוד וחלוקה של מגרשים, כמשמעותם בפרק ג' סימן ז', ובלבד שאין בתכנית שינוי בשטח הכולל של כל יעוד קרקע, למעט האמור בפסקאות (2) ו-(3) ". לטענת העוררת התוכנית אומנם אינה מקטינה את השטח של חלקה 162, ואולם היא הופכת שטח של כ 90 מ"ר (שטח הרצועה המצויה מערבית לחלקה 36) לשטח אותו לא ניתן יהיה לנצל בפועל לצורכי חנייה. לטענתה, כתוצאה מכך "מוקטן משמעותית ונפגעת היכולת להקים חניון כזה או לכל הפחות התכנית הפוגעת מקטינה את מקומות החנייה ומייקרת מאד את עלותו הכלכלית". ובמילים אחרות, לטענת העוררת בשל העובדה (לטענתה) כי רצועת הקרקע בגודל של כ 90 מ"ר אשר עברה לידי העירייה בצד המערבי של חלקה 36, בה מצויים עצי הפיקוס, אינה ניתנת לניצול לצורכי חנייה תת קרקעית, ובשל העובדה (לטענתה) כי אי אפשר עוד לבנות חניון תת קרקעי ביתרת החלקה, או שעלותו הופכת אותו לבלתי כלכלית, הרי שהתוכנית שינתה למעשה את השטח הכולל של יעוד הקרקע, ולפיכך לטענת העוררת התוכנית אינה בסמכות הועדה המקומית שכן, היא מפרה את התנאי הקבוע בסעיף 62 א. (א)(1) לחוק כי " ובלבד שאין בתכנית שינוי בשטח הכולל של כל יעוד קרקע". בנוסף טוענת העוררת גם נגד שיקול הדעת העומד בבסיס התוכנית וטוענת, כי קיימת מצוקת חנייה גדולה באזור, כי מצוקה זו מביאה לחניונים רבים במגרשים פתוחים המאושרים כשימוש חורג, וכי התוכנית מורידה לטמיון את האפשרות לבניית חניון תת קרקעי בחלקה 162, דבר אשר היה מפחית לטענתה את מצוקת החנייה באזור ואת הצורך לנצל מגרשים ריקים לצורכי חנייה. לטענת הועדה המקומית טענות העוררת אינן נכונות, לא במישור העובדתי ולא במישור המשפטי. במישור העובדתי טוענת הועדה המקומית כי: לפי נוסח תוכנית הר/1485, לא קיימת כל חובה על עיריית הרצליה להקים חניון תת קרקעי בחלקה 162. כי לאור גודל חלקה 162 וצורתה, ערב התוכנית הנדונה, ניתן היה לבנות בחלקה חניון תת קרקעי בשלושה מפלסים, שבו לכל היותר 30 מקומות חנייה. כי לנוכח עלות ההשקעה הכרוכה בבניית חניון תת קרקעי, ספק רב אם היה נבנה חניון תת קרקעי בחלקה המקורית לנוכח מיעוט מקומות החנייה שיתקבלו בחניון. כי ניתן באופן עקרוני לבנות חניון תת קרקעי בחלקה 162 החדשה המתקבלת לאחר האיחוד וחלוקה, וכי בחניון זה יוכלו לחנות 27 רכבים. את טענותיה שבסעיפים ב' ו- ד' לעיל תמכה הועדה המקומית בהצגת תוכניות עקרוניות. במישור המשפטי טוענת הועדה המקומית, כי העובדות המתוארות לעיל כשלעצמן משמיטות את הקרקע מתחת לרוב טענות העוררת, שכן כאמור אין בסיס לטענה העובדתית העומדת בבסיס הטענה המשפטית כאילו התוכנית מונעת את האפשרות לבנות חניון תת קרקעי בחלקה, וכן, כי ללא קשר לשאלת היכולת הפיזית לבנות חניון תת קרקעי בחלקה החדשה שתתקבל לאחר ביצוע התוכנית, כל עוד השטח הכולל של חלקה 162 לא השתנה, הרי שהתמלאו תנאי סעיף 62 א. (א) (1) לחוק התכנון והבנייה. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים החלטנו לדחות את הערר. מהחומר שהוצג בפנינו השתכנענו כי אין בסיס לטענת העוררת כאילו לא ניתן יהיה לבנות חניון תת קרקעי בחלקה 162 לאחר ביצוע התוכנית. עובדה זו משמיטה את הקרקע מתחת לטענת העוררת כאילו התוכנית משנה למעשה את היעוד של החלקה שכן לא יהיה ניתן עוד לעשות לכאורה שימוש בחלקה שתתקבל ליעוד של חניון תת קרקעי. העובדה כי ניתן יהיה לבנות בחלקה החדשה חניון קטן יותר, אף שכאמור לעיל לא באופן משמעותי (הפרש של שלוש מקומות חנייה), אין בה כדי למנוע את אישור התוכנית לפי סעיף 62 א. (א) (1) לחוק התכנון והבנייה. כאשר סעיף 62 א. (א) (1) לחוק התכנון והבנייה קובע כי בסמכות הועדה המקומית לאשר תוכנית ל "איחוד וחלוקה של מגרשים, כמשמעותם בפרק ג' סימן ז', ובלבד שאין בתכנית שינוי בשטח הכולל של כל יעוד קרקע, למעט האמור בפסקאות (2) ו-(3) " הכוונה היא, כי במידה והחלקות המשתתפות בתוכנית האיחוד וחלוקה אינן בעלות אותו ייעוד קרקע, יש לשמור על כך כי השטח בכל ייעוד קרקע לא ישתנה כתוצאה מביצוע האיחוד וחלוקה. עם זאת יתכן כי היכולת לנצל את החלקות שתתקבלנה לייעודן ישתנה. כך לדוגמה יתכן מצב שבו צורת חלקה מסוימת שתתקבל כתוצאה מתוכנית האיחוד וחלוקה לא תאפשר לממש בה את מלא זכויות הבנייה המותרות בחלקה. אין באי יכולת זו של פגיעה באופן הניצול של מלא זכויות הבנייה המותרות משום "שינוי בשטח הכולל של כל יעוד קרקע". הדברים יפים גם לעניננו. שטח חלקה 162, שהינו בין היתר בייעוד של חניון תת קרקעי לא השתנה. לפיכך גם לא השתנה "השטח הכולל של כל יעוד קרקע" בין המצב שהיה לפני התוכנית לבין המצב אחרי אישור התוכנית. השטח הכולל של הקרקע המיועד בין היתר לחניון תת קרקעי היה ונשאר 640 מ"ר, ולפיכך לא חל שינוי בשטח יעוד קרקע זה. שאלת אפשרות ניצול שטח הקרקע שהתקבל הינו ענין תיכנוני, המסור לשיקול דעת הועדה המקומית. כך לדוגמה במקרה הנדון כלל לא חלה חובה על הועדה המקומית לבנות בחלקה 162 חניון תת קרקעי, והדבר מסור לשיקול דעתה. הועדה המקומית מוסמכת גם להחליט שלא לנצל את מלא זכויות הבנייה המוקנות לחלקה, ולבנות לדוגמה חניון בעל שתי קומות חנייה תת קרקעיות בלבד, אם היא תגיע למסקנה כי זה הניצול האופטימלי של החלקה מבחינת עלות השקעה מול מספר מקומות החנייה המתקבלות. לא זו אף זו: הועדה המקומית מוסמכת לאשר תוכנית בסמכות מקומית לשינוי קווי הבנין של החלקה לפי סעיף 62 א. (א)(4) לחוק התכנון והבנייה, כך שהבנייה בחלקה לא תתאפשר עד גבולות החלקה. שינוי כזה בקווי הבניין של החניון התת קרקעי עשוי אף הוא לצמצם את יכולת מימוש פוטנציאל הבנייה בחלקה, ואף זאת בתוכנית בסמכות מקומית. לפיכך, הטענה כי יכולת הניצול של החלקה לצורכי חנייה נפגעת לכאורה כתוצאה מהתוכנית, גם אם טענה זו נכונה, אין בה כדי למנוע את אישור התוכנית על ידי הועדה המקומית במסגרת סמכותה לפי סעיף 62 א. (א)(1) לחוק התכנון והבנייה. לענין שיקול הדעת אשר עמד בבסיס החלטת הועדה המקומית לאשר את התוכנית, אנו בדעה כי התוכנית משקפת יוזמה ברוכה של הועדה המקומית, אשר מצאה דרך תיכנונית לשמור על ערך סביבתי חשוב בדמות עצי הפיקוס הבנגלי, אשר קיימים במקום עשרות שנים, מבלי לפגוע במידה מהותית, אם בכלל, בשטח החלקה המיועדת בין היתר לחניון תת קרקעי. חשיבה תיכנונית, זו הרגישה גם לערכי הטבע המצויים עדיין בלב אזורי מגורים בכלל, ולעצים עתיקים בפרט, ראויה לציון לשבח. כפי שפרטנו לעיל, אין בסיס לטענת העוררת כי התוכנית מונעת את בניית החניון התת-קרקעי, אף שכפי שהועדה המקומית ציינה בפנינו, הסיכוי לכך אינו גדול, ולא בשל אישור התוכנית, שכן גם ערב אישור התוכנית החלקה היתה קטנה מידי מבכדי שהקמת חניון תת קרקעי במקום יהיה כלכלי. סוף דבר אנו דוחים את הערר.סמכות מקומית