הגישו התביעה בטעות לועדת הערר ולא לוועדה המקומית כמתחייב על פי חוק לטענת העוררים, ועדת הערר הטעתה אותם, בכך שהחתימה על התביעה חותמת "נתקבל". העוררים מעלים טענות נוספות כנגד ועדת הערר, לרבות הטענה כי היה אסור לועדת הערר לקבל את התביעה, וכי החותמת הוטבעה באופן רשלני. עוד טענו העוררים, כי כתובת ועדת הערר והועדה המקומית הייתה זהה באותה עת, וגם זה טרם לטעות. המשיבות הגישו תשובות לערר. דיון: אין עוררין, כי התביעה הוגשה באיחור ניכר לוועדה המקומית. לכן, לא ניתן לדון בתביעה ללא הארכת מועד להגשתה. לכן, בערר שפנינו עולות שתי שאלות: השאלה הראשונה, האם מוסמכת ועדת הערר להאריך את המועד להגשת התביעה. השאלה השנייה מתעוררת רק היה ונקבע, כי קיימת סמכות כאמור. שאלה זו הינה: האם בנסיבות המתוארות לעיל, מן הראוי להאריך את המועד. הסמכות להארכת המועד: חוק התכנון והבניה קבע את המועד להגשת תביעה, ואף קבע את הגוף המוסמך להאריך את המועד. כך, נקבע בסעיף 197(ב) לגבי המועד, כי המועד להגיש את התביעה הינו שלוש שנים, וכך נקבע לגבי הגוף המוסמך ליתן ארכת מועד: "שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה,..." כלומר, חוק התכנון והבניה, קבע את האינסטנציה אשר תהא רשאית להאריך את המועד להגשת התביעה, והיא שר הפנים. טוענים העוררים, כי קיימת סמכות מקבילה לועדת הערר למתן ארכת המועד. איננו מקבלים טענה זו. הן לשון החוק והן תכליתו אינם מלמדים על סמכות מקבילה שכזו. מבחינת לשון החוק, הרי זה נקב מפורשות בשר הפנים, ורק בשר הפנים. לא ניתן להניח, כי החוק נקב מפורשות בשר הפנים ככזה המוסמך להאריך את המועד, והשמיט בטעות סמכות שכזו לועדת הערר או לגוף אחר. מבחינת תכליתו של החוק, ניתן לראות כי המחוקק בחר באינסטנציה תכנונית בכירה, בעלת ראיה רוחב, לאישור הארכת מועד. בפני המחוקק הייתה האפשרות לקבוע את הועדה המקומית, או את ועדת הערר או את הועדה המחוזית כבעלי הסמכות, אולם זה בחר לקבוע גורם בעל ראיה כללית וארצית ולא גרום מקומי או אף מחוזי. לפיכך, תכלית החוק בעניין זה הינה, כי ארכת המועד תינתן על ידי גרום בעל פרספקטיבה וראיה ארצית בנושא, וזאת, בין היתר, לצורך קביעת קריטריונים שוויוניים במתן ארכות מועד בכל הארץ. נציין, כי שר הפנים אף פרסם הנחיות לגבי מתן ארכות מועד. על חשיבות נושא ההתיישנות בתביעה לפי סעיף 197 ומכאן גם על המוסמך למתן ארכות מועד, ניתן ללמוד גם מתקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה להגשת התביעה (שלוש שנים במקום שבע שנים בתביעה אזרחית). לפיכך, הן לאור לשונו של החוק והן לאור תכליתו, אין לועדת הערר סמכות להאריך את המועד להגשת תביעה לפי סעיף 197. במאמר מוסגר נציין, כי את חוסר ההיגיון המשפטי במתן סמכות מקבילה לועדת הערר ניתן ללמוד גם מעובדות התיק שבפנינו. העוררים ציינו, כי הגישו במקביל לערר זה בקשה לארכת מועד לשר הפנים. כעת, לשיטתם, אף ועדת הערר צריכה לדון באותה ארכת המועד. לפיכך, היה והיינו מקבלים את עמדתם של העוררים, יכול היה להיווצר מצב בו ועדת הערר תעניק ארכת מועד כמבוקש, אולם, שר הפנים יסרב ליתן ארכת מועד כאמור. מובן, כי מדובר במצב אבסורדי ולא רצוי. עמדתנו זו, כי שר הפנים הינו בעל הסמכות הייחודית למתן הארכת מועד נתמכת בפסיקה בנושא. ר' ערר (צפון) 158/97 שטיינברג ואח' נ. הועדה המקומית שומרון . אשר על כן, אנו קובעים, כי ועדת הערר אינה מוסמכת להאריך מועד להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה והסמכות נתונה אך ורק לשר הפנים. מובן, כי עצם העובדה שהטענות בעניין הזכות לקבלת ארכת המועד מופנות כנגד מזכירות ועדת הערר דווקא, אין בהם בכדי להעניק סמכות לועדת הערר מקום שאין סמכות שכזו מכוח חוק. סיכום: לאור האמור לעיל אנו דוחים את הערר. אין בהחלטתנו זו בכדי להוות דעה כלשהי לגבי ההצדקה או העדר ההצדקה למתן ארכת מועד במקרה זה. בניהעררועדת עררועדה מקומית לתכנון ובניה