שיפור הנגישות לנכים על חשבון אי נוחות לשכנים ושיקולים ארכיטקטוניים ערר (ירושליםם) 118/09 שמואל עייש נ' הועדה המקומית ירושלים: "השיקול הציבורי הראשון במעלה במקרה שבפנינו, הינו מתן הזדמנות שווה ואורח חיים סביר והוגן לכל האוכלוסיות החיות במדינת ישראל, לרבות אוכלוסיות מוגבלות בתנועה. מוסדות השלטון במדינת ישראל מחויבים לפעול על מנת ליצור סביבה איכותית ונוחה, לא רק לציבור הכללי, אלא גם לציבור המיוחד, הסובל מבעיות שונות, לרבות מוגבלות בתנועה. שיקול ציבורי זה אינו רק משאלת לב של ועדת הערר, אלא מצוותו הברורה של המחוקק. המחוקק, בשורה של חוקים, קבע עדיפות ברורה למתן אפשרויות נגישות למוגבלים, אף אם בכך קיימת פגיעה באינטרסים אחרים. בראש ובראשונה עומד בפנינו חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח - 1998, המפרט באופן ברור את סדר העדיפויות של המחוקק בנושא זה. ור' לנושא הנגישות: "19ג. אין מפלים אדם עם מוגבלות ואין פוגעים בזכותו לנגישות, והכל בהתאם להוראות פרק זה." בעקובת חוק זה תוקנו דברי חקיקה רבים על מנת להבטיח את אותו שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ובין היתר, תוקן אף חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. אף חוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965, אשר תחת צילו אנו חוסים, תוקן בנושא זה מספר פעמים, וקבע שורה של הוראות ברורות בדבר הנגשה של בניינים, מוסדות ומבנים לבעל מוגבלות. נציין, כי אף אם אין הוראה ספציפית בחוק התכנון והבנייה החלה על המקרה שבפנינו, הרי רוח הדברים בחקיקה בכלל ובחוק התכנון והבניה בפרט ברורה, ומצוות המחוקק בנושא זה ברורה אף היא: מוסדות התכנון יעשו ככל שביכולתם על מנת לאפשר לבעלי המוגבלויות נגישות לדירותיהם, ככל אזרח במדינת ישראל. אשר על כן, האינטרס הציבורי הראשון במעלה במקרה שלפנינו הינו מתן אפשרות נגישות סבירה וראויה לנכה לדירתו הפרטית." נכותנגישות