הסמכות להאריך את המועד ניתנה ליו"ר ועדת הערר

הסמכות להאריך את המועד ניתנה ליו"ר ועדת הערר הכוונה הברורה של המחוקק היא לצמצם את המועד בו ניתן לערור, ועל הגורמים המפקחים לפעול בזריזות יתרה ולהגיש את עררם. מקום בו לשון החוק ברורה, אין צורך בפרשנות נוספת לו (השווה ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, , המתייחס אמנם לפרשנות חוזה ולא לפרשנות חוק, אולם הגיונם של הדברים זהה). על כן, הנני סבור כי לא ניתן להגיע למסקנה אחרת, מלבד זו כי העוררים אכן איחרו בהגשת הערר. לפיכך, לכאורה היה מקום לדחות את הערר על הסף. אלא שהעוררים ביקשו, יחד עם תגובתם, להאריך את המועד להגשת הערר. הסמכות להאריך את המועד ניתנה ליו"ר ועדת הערר, בבר"מ 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' אגא וכט ואח', פ"ד נז(3) 385, 395-396: "שנית, גם המגמה המשתקפת בפסיקה שלפיה יש לאפשר מרחב מסוים של גמישות בנוגע להארכת מועדים הקבועים בחיקוק, תומכת בפרשנות זו. אכן, אין להטיל ספק בחשיבות שמירת המועדים הקבועים בחוק. גמישות-יתר אינה רצויה, והיא עלולה לפגוע קשות ביעילות הדיון, אך מכאן ועד חוסר גמישות טוטלי ארוכה הדרך. מגמה כזו של חוסר גמישות עלולה לגרום במקרים רבים עוול קשה לצדדים המעורבים. כך בוודאי בנסיבות שבהן האיחור נובע מגורמים אשר אינם בשליטת מגיש הבקשה, כגון חולי קשה או תאונה. ייתכן שכך הדבר גם במקרים נוספים שבהם יהיה מוצדק להאריך את המועד. פרשנות שלפיה סעיף 12ד לחוק התכנון והבניה הסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות בנוגע להארכת מועד להגשת ערר, מתיישבת אפוא עם המגמה להעניק גמישות ראויה לסדרי הדין, גמישות אשר ראוי כמובן לעשות בה שימוש במקרים המתאימים לכך בלבד. הותרת שיקול-דעת בעניין זה לגוף שיפוטי או מעין-שיפוטי המנהל את ההליך תאפשר לו לערוך איזון ראוי של האינטרסים המונחים על כף המאזניים. מצד אחד, עם חלוף תקופת הערעור זוכה המשיב למעין "חסינות" המגנה עליו מפני הטרדתו בשנית באותו עניין ומביאה את הסכסוך לסיומו, אולם מצד אחר, יש להותיר פתח לנסיבות, אמנם יוצאות-דופן, שבהן יש לאפשר להאריך את המועד להגשת ערעור (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד [13], בעמ' 112). מכאן נגזרת מסקנתי שבהיעדר הוראה בחוק או בתקנות בנושא הארכת מועדים מוסמך יושב-ראש ועדת הערר, מכוח תקנה 15 לתקנות, להאריך את המועד להגשת ערר." בנוסף לקביעה כי סמכות שכזו אכן קיימת, הבהיר בית המשפט העליון את עמדתו לגבי המקרים בהם תתקבל בקשה שכזו, שם, בעמ' 399: "...אין להסיק כי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת שמאי מכריע תתקבל כדבר שבשיגרה. על-מנת להיעתר לבקשה כזו על יושב-ראש ועדת הערר להשתכנע כי ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הערר למרות האיחור בהגשתו." האפשרות להאריך את המועד קיימת בשני מקרים - האחד הוא כאשר ישנה האיחור עצמו הינו מוצדק, והשני הוא כאשר אין הצדקה לאיחור, אולם ישנו טעם אחר המצדיק את מתן הארכה. דומני כי שני המקרים מתקיימים במקרה זה (על אף שהיה די באחד מהם בכדי להאריך את המועד כפי שהתבקשתי לעשות). ראשית, ככל שהדבר נוגע לנסיבות האיחור, הרי שהאשם לאיחור בהגשת הערר, רובץ בראש ובראשונה על שכמה של הוועדה המקומית. על פי תדפיס ההחלטה, על אף שהדיון בבקשה נערך ביום 4.3.2010, ההחלטה הודפסה רק ביום 22.3.2010, וככל הנראה נשלחה בסמוך לכך לחברי הוועדה ולנציגים. דהיינו, לכאורה במועד בו הודפסה ההחלטה, חלף כבר המועד להגשת הערר, ולעוררים לא הייתה ברירה, אלא להגיש ערר על החלטה שידועה להם כותרתה בלבד. לכאורה, אין מניעה מלהגיש ערר על החלטה שכזו, אם הבסיס לה ברור. אלא שכאן המדובר בהחלטה חריגה מאוד, הן מבחינת מהותה, והן מבחינת צורתה. מבחינת הצורה, המדובר בהחלטה הנסמכת על חוות דעתו של יו"ר הוועדה המקומית, עו"ד מוחמד ג'בארין, אשר הינה חוות דעת מנומקת היטב (48 סעיפים, הכוללים ניתוח עובדתי, תכנוני ומשפטי של המצב הקיים), אליה לא ניתן להתייחס כלאחר יד. על מנת שהעוררים יוכלו להגיש ערר הכולל את כל הנדרש על פי תקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות ערר), התשנ"ו-1996, היה עליהם לקבל את חוות הדעת הנ"ל, כפי שזו מופיעה בפרוטוקול הדיון אשר הופץ ביום 22.3.2010, ולהתייחס לאמור בה. ברור כי כל עוד הפרוטוקול אינו בידם, ולא ניתן ללמוד ולנתח את הסעיפים המופיעים בחוות הדעת, לא היה טעם בהגשת ערר. לכך יש להוסיף את העובדה כי מיום 30.3.2010 ועד ליום 5.4.2010, חלה פגרת חג הפסח, דבר אשר יכול היה לגרום לעיכוב נוסף בהכנת הערר. על כן, הנני סבור כי הצטברותן של נסיבות אלו, מהוות סיבה מוצדקת להגשתו של הערר באיחור. שנית, גם אם לא הייתה הצדקה לאיחור, הרי שהנושא בעטיו הוגש הערר, הנוגע לסוגיית חלותה של תכנית S/15 על הקרקע, והאפשרות להוציא מכוחה היתרי בנייה, הינה סוגיה בעלת חשיבות רבה. לנוכח שטחה הנרחב של התכנית ההחלטה יוצרת השלכות רוחב, החורגות מהיקפה של הבנייה נשוא הערר. גם העובדה כי המדובר בסוגיה אשר יכולה להוות תקדים לעתיד, והשאלות המשפטיות והתכנוניות שהחלטה זו מעוררת, מצדיקה את קיום הדיון, על אף האיחור בהגשת הערר. לפיכך, מכוח סמכותי כפי שנקבעה בפרשת וכט הנ"ל, הנני מאריך את המועד להגשת הערר, עד למועד הגשתו בפועל. על כן, הנני דוחה את הבקשה לדחות הערר על הסף. המשיבים יגישו את תגובתם לערר עד ליום 27.6.2010. עותק מהתגובה יוגש לצדדים האחרים, בד בבד עם הגשתה לוועדת הערר.עררועדת ערר