ערר על החלטת הועדה המקומית לאשר תוספת לבניין מגורים קיים במקרקעין הידועים כחלקה 178 בגוש 3512 ברחוב השחף 7 יבנה (להלן: "המקרקעין"). וכך החליטה הועדה המקומית: "הועדה לאחר ששמעה את המתנגד ומגיש הבקשה מחליטה לדחות את ההתנגדות ולאשר את הבקשה להיתר בניה." מדובר בתוספת לאגף בבניין מגורים קיים והרחבתן של הדירות המצויות בו. תמצית טענות העורר העורר ומספר דיירים נוספים מתנגדים לבקשה וזאת נוכח העובדה כי היא כוללת בניה לכל אותו אגף בהינף אחד, באופן הסוגר את חזית הבניין בקירות וחלונות חדשים. אותם דיירים שאינם רוצים ו/או אינם יכולים להרחיב את דירותיהם בשלב זה יוותרו מול קירות חדשים שנבנו אשר חוסמים בחלקם לפחות את החלונות הקיימים בדירות הנוכחיות. תמצית תשובת המשיבים הערר הוגש ללא זכות ערר, שכן אינו כולל כל הקלה ו/או שימוש חורג. העורר איחר את המועד להגיש את הערר, מאחר וביום 21/2/10 הומצאה לו ההחלטה ואילו הערר הוגש רק ביום 26/4/10. חובת הועדה המקומית ליתן היתר תואם תכנית. אין כל צורך או סיבה לבחינת החלטת הועדה המקומית, שכן לא מדובר בהחלטה בלתי סבירה. דיון והכרעה בדיון לפנינו טענו הדיירים כי הסכמתם לא ניתנה לביצוע מעטפת כפי שמבוקשת בבקשה נשוא הערר אלא כי מדובר על הרחבת מרפסת והבהירו את מצוקתם. על פי תכנית יב / 159 / 6 הבניה תהיה בו זמנית בכל עמודה בשלמותה ועל פי תכנית אחידה. תכנית זו הינה תכנית נקודתית שהוכנה אף היא על ידי המשיב 2, לטענת העורר והדיירים האחרים מבלי שהבינו במה מדובר. ככלל, איננו מוצאים במקרה דנן כי עומדת למי מהעוררים זכות ערר. אין חולק כי ההתנגדות של העורר הוגשה לפי תקנה 2 ב- ו -ג' לתקנות התו"ב (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) התש"ל - 1970. והיא אינה התנגדות לפי סעיף 149 לחוק התו"ב. במצב דברים זה לא חל סעיף 152 לחוק ועל כן על דחיית התנגדות העורר אין זכות ערר לועדת הערר. (ר' ד"ר שמואל רויטל דיני התו"ב מהדורה 22, כרך ראשון עמ' 402 ) המקור והבסיס החוקי לזכות הערר לועדת הערר, על החלטה של הועדה המקומית בנושא היתרי בניה, מצוי בסעיף 152 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 בו נאמר: "(א) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה המקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149 (3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו החלטה בדבר הסירוב או הדחייה." בבג"צ 594/89, מועצה אזורית ערבה תיכונה ואח' נ. המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' פד"י מד (1) 565, מול האות ג', נאמר: "הלכה היא שכשמתכוון המחוקק להעניק זכות ערר, קובע הוא זאת בדבר חקיקה... בענייננו לא הוקנתה זכות כזו לגבי החלטות המועצה. באותם המקרים בחוק התכנון והבנייה, כשרצה המחוקק ליתן זכות להתנגד או לערור, קבע זאת במפורש, ומכאן שבאותם מקרים, כמו בענייננו, כשלא העניק זכות כזו - זכות זו אינה קיימת". לעניין היקפה של זכות הערר לפי סעיף 152 (א)(1) ראוי להפנות לפסק דינו של כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דר' ביין, בעת"מ 136/00 צומת האלופים נ' ועדת הערר: "אינני חולק שזכות הערר ניתנת רק בנושאים שסעיף 149 דן בהם, דהיינו הקלה, שימוש חורג וחלוקה בסטיה מתכנית. כל מה שאני אומר הוא שסעיף 149(3) המדבר על החלטת הועדה בהתנגדות של בעל קרקע או בניין או מחזיק בהם כשהוא מאוזכר בסעיף 152 (א)(1), אינו יכול להתפרש פרשנות מילולית טכנית שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה אם עמדה הועדה על המשמר וגילתה סטיה מתכנית ובהמשך מילאה חובתה ועשתה פרסום ובעקבות פרסום זה באה התנגדות ונדחתה, הרי רק אז תינתן לנפגע זכות ערר, ואילו אם הועדה טעתה או אולי הוטעתה לחשוב שאין סטיה כזו, או שהיא אמנם היתה ערה לצורך בהקלה אך על אף זאת נמנעה מפרסום, או אז, "יענש" הנפגע בכך שהוא יאלץ לפתוח בהליך בבית המשפט שהוא יקר, מסורבל, ממושך ופחות יעיל מאשר ההליך בפני ועדת ערר." וראה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעתירה מנהלית 8/97 קרבסי נעמי ואח' נ. ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז ירושלים ואח' בו נאמר: "למשיבים אין מעמד בהליכי מתן היתר שלא נלוות אליו בקשה לשימוש חורג, הקלה או סטייה, זולת על פי הוראות תקנה 2 ב' ו - ג' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970 ואם לא קוימו הוראות תקנות אלו... זכותם לפנות במישרין לבית משפט זה..." זכות הערר למתנגד ניתנה בחוק רק על החלטה הדוחה התנגדות. אין זכות ערר על עצם ההחלטה לתת היתר, אלא אם מוכח כי אישור הבקשה להיתר כולל סטייה מהוראות התכנית. במקרה זה לא מצאנו כי ההיתר אינו תואם תכנית ולא הוכח כי הוא כולל סטיות ממנה. על כן, לא הייתה לעוררים אלה זכות לערר כדין. יחד עם זאת התרשמנו מכנותן של טענות העורר ויתר השכנים ומהיותן אוטנטיות. לפיכך אנו רואים לנכון להמליץ לוועדה המקומית כדלקמן: יש לשקול שינוי הבקשה באופן הכולל בניה מחומר אחר בחזית, באופן שיאפשר בניה בשלבים כך שבשלב הראשון לא יחסמו הפתחים הקיימים בדירות של הדיירים שלא מרחיבים. עם ביצוע ההשלמות, יבוצעו קירות אלה מחומרים אחרים שישתלבו במעטפת הבנויה. במידה והוועדה המקומית לא תראה לנכון לאמץ המלצתנו עליה לאפשר לעורר ושכניו פרק זמן סביר (שלא יפחת מ- 30 יום) למיצוי זכויותיו הן במישור הקנייני והן במישור המינהלי. בכפוף להמלצותינו הנ"ל הערר נדחה.בניהעררבנייןועדה מקומית לתכנון ובניה