סבורים כי קיימת אפליה בכך שהוועדה המקומית החליטה שלא להפקיד את תכניתם, על אף שהיא עשתה זאת בעבר. טענה זו אין לקבל. שינוי מדיניות אינה דבר פסול, כל עוד היא מבוצעת באופן הוגן, ללא הפליה וכאשר היא מבוססת על שיקולים ענייניים ובהעדרם של שיקולים זרים. הגמישות בהליכי המינהל נדרשת, על מנת להתאים את הוראות הדין לשינויים התכופים בדרך החיים המודרנית. על הצורך במתן אפשרות לשינוי המדיניות עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 2223/04 לוי יעקב ניסים נ' מדינת ישראל, : "מדיניות ציבורית היא מטבע הדברים דינאמית ומשתנה ואף ראוי שתהיה כזו. רשויות המדינה השונות, ובראשן כנסת ישראל, בוחנות כל העת את מצב הדברים הנוהג במכלול תחומי החיים הרלוונטיים לתושבי המדינה ומעת לעת, פועלות להנהגת שינויים, מקום בו הללו נדרשים. שמירה על יכולתן של רשויות המדינה לתקן עיוותים, לשפר את המצריך שיפור ולעצב מדיניות חדשה שתיטיב עם הציבור היא אינטרס ציבורי ראשון במעלה. לו בבואן לקבוע מדיניות ציבורית חדשה המבקשת להיטיב, לשפר או לייעל דבר מה, היו רשויות המדינה כבולות על ידי העבר, היה הדבר מוביל לשיתוק ולחוסר יכולת להנהיג שינויים..." 5. כמובן ששינוי מדיניות חייב להתבצע בכפוף לכללי הדין המינהלי - בסבירות, ללא שיקולים זרים, ותוך שוויון מוחלט בין הפונים. עמידה בכללים אלו, מאפשרים, כאמור, לרשות המינהלית לחרוג מהמדיניות הקודמת בה נקטה, ולאמץ מדיניות חדשה. דברים יפים לעניין זה נקבעו בבג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר ואח' פ"ד מו(1) 191, 206-207: "מה הדין, אם הרשות השלטונית מחליטה - במצב הדברים השלישי - לאמץ מדיניות חדשה ולהפעילה באופן שוויוני בעתיד? האם בנסיבות אלה זכאי פלוני שהופלה לרעה בעבר לסעד? בעניין זה יש להבחין בין שני מצבים אפשריים: על-פי הראשון, נוקטת הרשות השלטונית מדיניות חדשה, לפיה איש אינו מקבל טובת הנאה. מכוח מדיניות זו אין נותנים הטבות לפונים חדשים, ומקבלי ההטבות בעבר - שקיבלו הטבה על-פי המדיניות הישנה - חדלים גם הם מלקבלה. בנסיבות אלה - ובהנחה שהמדיניות החדשה היא כדין - לא יזכה פלוני לכל טובת הנאה. מכוח הכלל בדבר "עד כאן ולא יותר" בוטלה ההפליה שהתקיימה בעבר. הפליה חדשה אינה קיימת. מתן טובת ההנאה נתון לשיקול-דעת הרשות השלטונית. זו החליטה כדין שלא להעניקה. בנסיבות אלה אין לו לפלוני כל זכות לקבלת טובת הנאה. אכן, להבדיל ממצב הדברים הראשון, אין לו לפלוני זכות מכוח החוק לקבלת טובת הנאה. כל שהדין מעניק לו הינה זכות לשימוש כדין בשיקול הדעת המינהלי. זכות זו מוצתה וקוימה, שכן לאור הנחותינו, ההחלטה שלא להעניק טובת הנאה לאיש היא החלטה שוויונית שנתקבלה כדין והיא מופעלת באופן שוויוני, נמצא. כי משחדלה הרשות השלטונית ממדיניותה המפלה, כאופן החלטי ומלא, לעבר ולעתיד, ונקטה מדיניות חדשה, לפיה איש אינו מקבל טובת הנאה, אין לו לפלוני כל זכות לקבלת טובת הנאה. נהפוך הוא: מתן טובת הנאה לפלוני היה יוצר הפליה חדשה." 6. על כן, לא ניתן לראות בהתנהלותה של הוועדה המקומית (כל עוד זו מקפידה על שמירה על מדיניות מסוימת) כמפלה. זו זכאית להחליט כי מעתה והלאה היא אינה מתירה עוד את הגדלת מספר יחידות הדיור באזור "מגורים - וילות", ולהתמיד בכך, מבלי שהדבר יהווה פגיעה בשוויון, שכן אין לאדם זכות מוקנית לדרוש כי המדיניות תישאר לעד זו שהייתה בעבר. 7. מאידך, אנו סבורים כי מדיניותה של הוועדה המקומית, במקרה זה, אינה סבירה. על מנת להכיר טוב יותר את האזור, יצאנו לסיור בשטח. מהסיור התברר כי על אף שהתכנית מאושרת מאז שנת 1985, חלק ניכר מהמגרשים הכלולים בה עומד פנוי. באותם מגרשים בהם בוצעה בנייה, קיימים מבנים בעלי שטח עצום. כך, לדוגמה, נראית הבנייה הסמוכה לחלקה: המגרשים דלעיל הינם בשורה העליונה, בעוד החלקה נמצאת בשורה מתחת (כרגע המגרשים בשורה זו אינם מפותחים כלל, כפי שניתן לראות בתמונה), מצד שמאל. עם זאת, ניתן לראות עד כמה היקף הבינוי על כל מגרש עצום, והבינוי הנ"ל משרת, כאמור, יחידה בודדת. 8. כפי שהובהר לעיל, שטח הבנייה המותר על המגרש הוא בהיקף של 60% של שטח עיקרי. דהיינו, מותרת בנייה בהיקף של 450 מ"ר, וזאת בנוסף לשטחי השירות המותרים. קשה לומר כי בנייתן של שתי יחידות דיור בשטח של 225 מ"ר כ"א (לא כולל ממ"ד, מחסן וכיו"ב, המוסיפים 37.5 מ"ר נוספים), מהווה פגיעה באופי השכונה כ"שכונת וילות", ואנו בספק אם ראוי לקבוע כלל כה נוקשה, כאשר ברור כי קשה מאוד לאכלס את השכונה, בתנאים הקיימים. 9. אכן נכון יהיה לדרוש, כתנאי להפקדת התכנית, נספח בינוי אשר יציג כיצד תבוצע הבנייה של שתי יחידות הדיור, בכדי להבטיח כי הסטנדרטים בשכונה אכן נשמרים. ראוי גם לבחון האם הדבר עלול להביא לפגיעה בתשתיות, ולשם כך נדרש מהנדס העיר להציג חוות דעת בעניין זה (ר' סעיף 61א(ג)(3) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965). אולם ככל שיתברר כי התשתיות מסוגלות לשאת את הגדלת מספר יחידות הדיור, ואם יתברר כי נספח הבינוי מציג בנייה אשר אינה פוגעת באופיה של השכונה כשכונת וילות, אזי אין מקום לקבוע כי הגדלת הצפיפות אינה רצויה. 10. לפיכך, אנו קובעים כי לא היה מקום לקבל את ההחלטה, כפי שהתקבלה. על הוועדה המקומית להורות על הפקדת התכנית, בכפוף לכך כי תוצג תכנית בינוי המציגה את צורת הבנייה המוצעת של שתי יחידות הדיור, באופן אשר יהווה נספח מנחה לתכנית. אין בכך בכדי לפגוע בזכותה של הוועדה המקומית להוסיף ולקבוע תנאים סבירים כתנאי להפקדת התכנית. 11. אשר על כן, הערר מתקבל, כאמור בסעיף 10 דלעיל. בניההפליה / אפליהועדה מקומית לתכנון ובניה