הבטחה של 20 שנה מהעירייה

טענת העורר היא כי לאחר הבטחות של 20 שנה על העירייה לעמוד במילתה, וכי בתכנית החדשה לא נערך כל דיון ענייני ומעמיק. מחלקת הרווחה שהבאים בשעריה הם אוכלוסיות במצוקה מכל מערב העיר, אין להם מקום סמוך לאנדרטת זיכרון ובשכונת רמת אליהו שהינה שכונה מקופחת על ידי הרשות המקומית לאורך שנים. מדובר באזור מגורים של בתים צמודי קרקע ורחוב ללא מוצא, ולא ייתכן כי העירייה והוועדה המקומית יתעלמו מהעובדה כי רחובות אלה ברמת אליהו מהווים שריד אחרון לימי ראשית השכונה וראשית העיר ומיקומה של מחלקת הרווחה בה תנציח את תחלואיה של השכונה. תמצית טענות המשיבה המשיבה טוענת כי מדובר בבקשה תואמת תכנית, שכן היעוד לצרכי ציבור אושרר בתכנית רצ/4/23/1 שפורסמה למתן תוקף ברשומות ביום 16.1.94, ומפנה בתכליות לסעיף 188 לחוק. הבקשה נשוא הערר תואמת את ייעודם של המקרקעין ונדונה בפני רשות הרישוי המקומית. העורר אינו זכאי להגיש התנגדותו לבקשה, והוועדה המקומית אף אינה רשאית להתיר לו לעשות כן, שכן למעשה מדובר בהתנגדות לתכנית המאושרת למעלה מ-15 שנים, וכן כי לא נפל כל פגם בשיקול הדעת התכנוני של הוועדה, שכן טענתו בדבר מיקום לשכת הרווחה במקרקעין דנן נושאת אופי של טענת ninby ואולם, מוסד כזה של לשכת הרווחה דרוש גם במערב העיר מהווה אינטרס חיובי ראשון במעלה גם לצורך מתן שירות לתושבי השכונה עצמה. לא מדובר בלשכת רווחה עירונית, כי אם מקומית. לא זו אף זו, ההתחייבות שניתנה לעורר, לפיה לא יוקם מבנה, הרי שהתחייבות הזו בניגוד לתכנית אינה בסמכותה של הוועדה המקומית, לא זו אף זו הוועדה המקומית רשאית לחזור ולעיין בהחלטותיה וגם אם הייתה מוכחת הבטחה מטעם ראש העירייה דאז, הרי אין מדובר בהבטחה שלטונית מחייבת, שכן לא מתקיימים התנאים המצטברים אשר יש בהם כדי לגבש אכיפתה (נותן ההבטחה בעל סמכות לתיתה, הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי, הוא בעל יכולת למלא אחריה, ואין צידוק לשנותה או לבטלה). דיון במהלך הדיון שנערך בפנינו בחנו הבקשה מבחינה תכנונית ונוכחנו כי קשה למצוא בה פתרון חניה, שכן על פי התקן דרושים בה 12 מקומות חניה ועל כן הוועדה המקומית התבקשה לבדוק נושא זה ולהגיב בתוך 7 ימים. בהודעתה מיום 2.11.2010 הבהירה הוועדה המקומית כי בהתאם לתקן החניה הארצי, אכן נדרשים 12 מקומות חניה, נוכח השטח המתוכנן הבנוי, ואלה סומנו מלכתחילה בתוך המגרש, אלא שאז התברר כי יהיה צורך לשם כך לעקור 4 עצים ולהעתיקם לשימור, ולפיכך נקבע כי פתרון חניה יינתן ברחוב משה ארנון, הסמוך, והגובל בחלקה מצפון, שם קיים מפרץ חניה ציבורי המכיל כ-30 מקומות חניה. השיקולים ששימשו בבסיס החלטה זו הינם העובדה כי רחוב משה ארנון מהווה דרך ללא מוצא, שעות הפעילות של לשכת הרווחה הן בבוקר ובצהריים, שאז אין מצוקת חניה, וכן כי על מנת לאפשר גישה לחניות בתחום המגרש יהיה צורך לבטל את החניות במפרץ החניה ממילא. עוד הבהירה הוועדה המקומית, כי ביום 15.6.09 אישרה מועצת העיר את הקמת לשכת הרווחה האמורה ברמת אליהו כחלק מתקציב הפיתוח העירוני וביום 12.9.10 אישרה המועצה הקדמת ביצוע תב"ר להקמת לשכת הרווחה האמורה באתר. בתגובה, השיב העורר כי אין ברחוב משה ארנון מפרץ חניה ציבורי הסמוך וגובל בחלקה מצפון, ואין ברחוב ארנון כל חניה, מדובר ברחוב הגובל בגינת זיכרון, החלקה גובלת בשני צדדיה בבתי מגורים ומשני הצדדים האחרים בכביש קטן ללא מוצא ובגינת הזיכרון כאמור. גם אם היה מפרץ חניה לצרכי התושבים, הרי שהרשות מבקשת להכשיר ההיתר תוך הסתמכות על חניה המיועדת לתושבים. כן העלה העורר חשדות בנוגע לאותנטיות הפרוטוקולים של מועצת העיר אשר צורפו על ידי הוועדה המקומית, וטען כי מדובר בהחלטה תקציבית ותו לא. הכרעה ועדת הערר שמעה טענות הצדדים ואף יצאה לסיור בשטח על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מטענות אלה. במסגרת זו נמצא כדלקמן: השטח המיועד למשרדי הרווחה מצוי במערב שכ' נווה אליהו ממערב לשטח שצ"פ מפותח וממערב לשצ"פ רחוב זלמן שניאור ממערב לרחוב זלמן שניאור מתחם בניה רוויה (21 קומות) ממזרח בניין מגורים 4 קומות מצפון, מדרום לשטח בניינים צמודי קרקע בקצה המערבי של רחוב ארנון וגם של רחוב דוד המלך מפרצי חניה בקצה הדרום מערבי של השצ"פ (סעיף 2) אתר הנצחה לחללי צה"ל השטח מגודר ומוכן לבניה בצד הצפוני של השטח 4 עצי פיקוס במועד הסיור לא אובחנה מצוקת חניה ככלל, מקום בו בקשה תואמת תכנית בסמכותה של ועדת הערר מוגבלת ביותר. ברי כי בהיעדר כל הקלות ו/או שימושים חורגים, לא מדובר בהתנגדות לפי סעיף 149 לחוק התו"ב. במצב דברים זה לא חל סעיף 152 לחוק ועל כן על דחיית התנגדות העורר אין זכות ערר לועדת הערר. (ר' ד"ר שמואל רויטל דיני התו"ב מהדורה 22, כרך ראשון עמ' 402 ) המקור והבסיס החוקי לזכות הערר לועדת הערר, על החלטה של הועדה המקומית בנושא היתרי בניה, מצוי בסעיף 152 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 בו נאמר: "(א) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה המקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149 (3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו החלטה בדבר הסירוב או הדחייה." בבג"צ 594/89, מועצה אזורית ערבה תיכונה ואח' נ. המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' פד"י מד (1) 565, מול האות ג', נאמר: "הלכה היא שכשמתכוון המחוקק להעניק זכות ערר, קובע הוא זאת בדבר חקיקה... בענייננו לא הוקנתה זכות כזו לגבי החלטות המועצה. באותם המקרים בחוק התכנון והבנייה, כשרצה המחוקק ליתן זכות להתנגד או לערור, קבע זאת במפורש, ומכאן שבאותם מקרים, כמו בענייננו, כשלא העניק זכות כזו - זכות זו אינה קיימת". לעניין היקפה של זכות הערר לפי סעיף 152 (א)(1) ראוי להפנות לפסק דינו של כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דר' ביין, בעת"מ 136/00 צומת האלופים נ' ועדת הערר: "אינני חולק שזכות הערר ניתנת רק בנושאים שסעיף 149 דן בהם, דהיינו הקלה, שימוש חורג וחלוקה בסטייה מתכנית. כל מה שאני אומר הוא שסעיף 149(3) המדבר על החלטת הועדה בהתנגדות של בעל קרקע או בניין או מחזיק בהם כשהוא מאוזכר בסעיף 152 (א)(1), אינו יכול להתפרש פרשנות מילולית טכנית שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה אם עמדה הועדה על המשמר וגילתה סטייה מתכנית ובהמשך מילאה חובתה ועשתה פרסום ובעקבות פרסום זה באה התנגדות ונדחתה, הרי רק אז תינתן לנפגע זכות ערר, ואילו אם הועדה טעתה או אולי הוטעתה לחשוב שאין סטייה כזו, או שהיא אמנם הייתה ערה לצורך בהקלה אך על אף זאת נמנעה מפרסום, או אז, "ייענש" הנפגע בכך שהוא יאלץ לפתוח בהליך בבית המשפט שהוא יקר, מסורבל, ממושך ופחות יעיל מאשר ההליך בפני ועדת ערר." וראה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעתירה מנהלית 8/97 קרבסי נעמי ואח' נ. ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז ירושלים ואח' בו נאמר: "למשיבים אין מעמד בהליכי מתן היתר שלא נלוות אליו בקשה לשימוש חורג, הקלה או סטייה, זולת על פי הוראות תקנה 2 ב' ו - ג' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970 ואם לא קוימו הוראות תקנות אלו... זכותם לפנות במישרין לבית משפט זה..." כן נפסק בעניין עת"מ (חי) 391/08 תיאטרון הצפון מרכז אומניות הבמה בית העם נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה כדלקמן: "הכרה בזכות ערר על החלטה למתן היתר לוועדת הערר גם מעבר למסגרת הקבועה בסעיף 152 לחוק התכנון והבנייה, עלולה ליצור קשיים רבים. בהיעדר הוראה המקנה זכות ערר, ומגדירה את הזכאים, העילות וסדרי הדין, עלולות ועדות הערר להיות מוצפות על-ידי עוררים למיניהם המונָעים מאינטרסים שונים ולאו דווקא ענייניים. הקביעה כי סעיף 12ב(א)(2) לחוק התכנון והבנייה מקנה זכות ערר לכל המעוניין פותחת פתח רחב שעלול לפגוע בהליכי התכנון. יתרה מזו, ועדת הערר היא גוף מקצועי האמון על בדיקת טענות מקצועיות בתחום התכנון והבנייה ובירורן. ועדת הערר אינה אמונה על בירור זכויות להגשת ערר, על הגדרת היקף הנפגעים, על בירור טענות שיהוי, על איזון בין האינטרסים המנוגדים בשאלת זכות הערעור וכדומה. אלו שיקולים לבר-תכנוניים שראוי כי ייבחנו על-ידי בתי משפט ולא על-ידי ועדת הערר. 21.צריך לזכור כי כאשר שוללים את זכות הערר לוועדת הערר, אין פירושו של דבר כי נחסמת דרכו של מי שנפגע או של מי שטוען לאינטרס לגיטימי, לפנות לערכאות שיפוטיות. הדרך להגשת עתירה מינהלית פתוחה, ובית המשפט לעניינים מינהליים ידון בכל עתירה על-פי כללי המשפט המינהלי. 22.אוסיף גם כי הענקת זכות פנייה לוועדת הערר גם למי שאינו זכאי לכך מכוח הוראת סעיף 152 לחוק התכנון והבנייה יוצרת מצב אבסורדי שבו מי שנפגע ישירות מההחלטה, ועל כן עומדת לו זכות ערר על-פי חוק, חייב להגיש עת עררו בתוך המועד הקבוע בחוק (30 יום). לעומתו מי שאינו בין הנפגעים הישירים על-פי סעיף 152 לחוק, רשאי לפנות לוועדה ללא כל מגבלת זמן, ופנייתו כפופה רק למגבלות השיהוי המסורות לשיקול דעת הוועדה. הדבר מעניק לכאורה יתרון דיוני ניכר למי שאינו נמנה מפורשות עם הזכאים להגשת ערר, על פני הזכאים. איני סבור גם כי לשון סעיף 12ב לחוק מחייבת מסקנה שונה. אמנם סעיף 12ב(א)(1) לחוק קובע כי לוועדה סמכות לדון בכל עניין שבו הוענקה זכות על-פי חוק, ואילו סעיף 12ב(א)(2) אינו מפנה לזכות להגשת ערר נפרדת, אולם מכך אין להסיק הענקת זכות ערר רחבה ללא כל מגבלה. ייתכן שניסוח הסעיף אינו משביע רצון, ויש בהוראת סעיף 12ב(א)(2) משום חזרה מיותרת, אולם אין בכך כדי להעניק זכות כשהדבר אינו נאמר ברורות." זכות הערר למתנגד ניתנה בחוק רק על החלטה הדוחה התנגדות. אין זכות ערר על עצם ההחלטה לתת היתר, אלא אם מוכח כי אישור הבקשה להיתר כולל סטייה מהוראות התכנית. במקרה דנן ההיתר תואם במדויק את הוראות התכנית. אשר לנושא תקן החניה, אליו מפנות הוראות התכנית, מפורט בתקנות התכנון והבנייה (התקנת מקומות חניה) התשמ"ג - 1983, ואלה מאפשרות התקנת מקומות חניה מחוץ לתחום המגרש מקום בו קיים חניון ציבורי סמוך. חניון ציבורי הינו מגרש המיועד כולו או חלקו לחניית כלי רכב, המיועד לשימוש הציבור ואשר מקומות החניה שבו אינם מוצמדים למשתמשים מסוימים. על פי התרשמות חברי הוועדה בסיור במקום, האזור אינו סובל מכל מצוקת חניה בעוד באותו רחוב אכן קיימים מפרצי חניה רחבים אשר עשויים להיתן פתרון הולם בנסיבות אלה. לאור האמור, כמו גם לאור העובדה כי הוצגו בפנינו ראיות לכך כי השימוש המיועד נידון במליאת מועצת העיר, אם כי בהיבטים אחרים, אנו סבורים כי אין מקום להתערבותנו במקרה דנן על פי הכללים שפורטו לעיל. ודוק: כפי שהבהרנו הן בדיון בערר זה, והן בעניין ערר 169/10 קלאודיו אלי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רחובות ואחרים, אנו רואים חשיבות משמעותית לקביעת ניצול צרכי הציבור הקבועים בתכנית בניין עיר בהיקפה הרחב של הוועדה המקומית / מועצת העיר, ולא ברשות רישוי בלבד. יחד עם זאת, במקרה דנן, נוכח הראיות שהביאה הוועדה המקומית לקיומו של דיון כאמור, כמו גם העובדה כי בענייננו העוררים אינם חברי ועדה, בשונה מערר 169/10 הנ"ל, איננו רואים מקום להתערבותנו כאמור לעיל. יחד עם זאת, מן הראוי כי הוועדה המקומית תשהה את הוצאת ההיתר במשך 14 יום מיום המצאת החלטה זו לעוררים על מנת לאפשר להם לפנות לערכאות אחרות ככל שימצאו לנכון. עירייה