זכות הערר למתנגד ניתנה בחוק רק על החלטה הדוחה התנגדות. אין זכות ערר על עצם ההחלטה לתת היתר, אלא אם מוכח כי אישור הבקשה להיתר כולל סטייה מהוראות התכנית. במקרה זה לא מצאנו כי ההיתר אינו תואם תכנית ולא הוכח כי הוא כולל סטיות ממנה. על כן, לא הייתה לעוררים אלה זכות לערר כדין. מעבר לצורך יוער כדלקמן: עסקינן בהרחבה מינורית המבוקשת בהיקף הזכויות היחסי (דהיינו היקף הזכויות המוקנה לכל אחת מהדירות במבנן), כאשר כל אחד מ - 8 דיירי הבניין (אם כי לא המבנן), מסכימים פוזיטיבית לבקשה. זאת ועוד, במועד החוקי להגשת התנגדויות הוגשו לועדה המקומית התנגדויות של 4 דיירים (מתוך 72 האמורים), במועד הדיון בועדה המקומית הוצגו התנגדויות נוספות (ולמען הדיוק דף ובו חתימות דיירים אשר לכאורה מתנגדים) חלקם של הדיירים האלה (למעלה מ - 20), חתמו גם כמסכימים למתן היתר הבניה בעבר. ברי כי מוסדות התכנון ובכלל זה הועדה המקומית וועדת הערר חסרי כלים על מנת לבחון מהימנותן של הראיות ואלה צריכות להתברר בפני המוסדות המוסמכים מבחינת דיני הקניין, הן לעניין השגת הרוב הדרוש, שהינו 3/4 מבעלי הזכויות אשר 2/3 מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, והן לעניין מעמדם של כל אחד ואחד מהמתנגדים להתנגד, בהתחשב בהרחבות דומות אם בוצעו וככל שבוצעו בדירתו. הבהרנו בעבר כי מקום בו קיים מספר מתנגדים אשר פוזיטיבית וודאית שולל קיומו של רוב כזה רשאי מוסד התכנון (הועדה המקומית), לדחות ההחלטה עד לאחר הבירור הקנייני שייערך תחילה. ואולם, בענייננו אין הנדון דומה לראיה כלל לא ברור כי היה קיים (ובוודאות לא היה קיים במועד החוקי מספר מתנגדים אשר משמיט קנייני לועדה) ובמצב דברים זה איננו סבורים כי על מוסדות התכנון לדחות ההחלטה התכנונית. לא זו אף זו, יש לברר מבחינה קניינית מהי יחידת ההתייחסות שכן ייתכן ובמבנן כזה כל אחד ואחד מהבניינים הינו יחידת התייחסות עצמאית (כפי שנהוג ברוב הרשויות המקומיות) ואזי לא קמו כלל מתנגדים לבקשה. לעניין פסק דין שיצא לא מכבר בפני בית משפט עליון בנושא עע"מ 2832/09 הועדה המקומית גבעתיים נ' בני אליעזר ואח', איננו סבורים כי יש בו כדי ללמד לענייננו, שכן באותו מקרה דובר ברשות המוקנית לועדה המקומית לדחות את מתן החלטתה עד לאחר סיום הבירור הקנייני, מקום בו דובר במגרש שלם שסווג כרכוש משותף ולא במקרקעין המוצמדים על פי נסח ותקנון הבית המשותף לדירות ספציפיות. בענייננו, הועדה בחרה שלא לעשות שימוש ברשות זו ובנסיבות המתוארות איננו סבורים כי טעתה בשיקול דעתה, היפוכם של דברים החלטתה תואמת את החלטת ועדת הערר בעניין 237/09 בל מוטי וליטל נ' הוועדה המקומית לתו"ב שוהם. עוד יוער כי באותו מקרה קבע בית המשפט העליון כי אחד השיקולים הינו כי שימוש בלתי מבוקר בזכויות הבניה נגרע בפועל מזכויות הבניה של יתר השותפים, ואילו בענייננו ברי כי אותן זכויות עומדות לכל אחד ואחד מדיירי הבניין, וכי הועדה המקומית קבעה קריטריונים לניצול אותן זכויות באופן שימנע פגיעה של אותן הרחבות הדדית בין הדירות. יחד עם זאת נמליץ לועדה המקומית להשהות את מתן ההיתר למשך 15 יום על מנת לאפשר לעוררים ככל שיראו לנכון לפנות לערכאות המוסמכות בפניהן כבר תלוי ועומד הליך בנוגע למחלוקת נשוא ערר זה, ובמסגרתו או במסגרת אחרת עשויים העוררים לעתור לצו מניעה זמני גם במישור התכנוני, צו כזה כמובן מותנה בהפקדת ערבויות לנזקים, מנגנון אשר אינו מצוי לרשותה של ועדת הערר. אשר על כן ולאור כל האמור הערר נדחה. ערר