בניית תוספת קומה, פיר מעלית ומתקנים טכניים (מזגנים וצנרת)

בניית תוספת קומה, פיר מעלית ומתקנים טכניים (מזגנים וצנרת), ושימוש חורג מהיתר, ממגורים למשרדים. אין מחלוקת על כך כי על פי התכנית החלה (חפ/1826), מותרת הקמת תוספת הקומה. כן ברור כי הבנייה המוצעת שומרת על המרווחים המותרים בעיר חיפה (קו בניין צדדי של 4 מ', ולגבי מעלית, מרווח של 2 מ' לפחות (מכוח תכנית חפ/1400יב). הבקשה אף אושרה על ידי ועדת השימור של עיריית חיפה, וזאת מאחר והמבנה הינו מבנה לשימור, ונדרשו התאמות שונות לבניין, בשל העובדה כי התוספת המבוקשת חייבת להיות בצורה השומרת על צורת הבנייה המקורית. העוררים מתנגדים, למעשה, אך ורק לבנייה המתקרבת אליהם, דהיינו, הבנייה של פיר המעלית והמתקנים הטכניים. התנגדותם נובעת מכך כי העוררים מתגוררים במבנה ישן מאוד, בו קיימים פתחים לכיוון מגרש המשיבה, ואף מרפסת, אשר על פי המדידה שהוגשה לוועדה המקומית (ואשר לא נסתרה על ידי מפת מדידה נגדית), חורגת לתחום מגרש המשיבה. הם טוענים כי הבנייה המוצעת תפגע באורח קשה באיכות חייהם, מאחר והיא תביא לפגיעה באור השמש, בנוף, ותגרום למטרדי רעש קשים מהמזגנים אשר יוצבו במקום. הצענו לעוררים, כפשרה, כי המשיבה תתקין להם, לפנים משורת הדין, חלונות אקוסטיים, אשר יצמצמו את חדירת הרעש לדירתם, ככל שיווצר רעש שכזה. הצעתנו נדחתה. הואיל וכך, עלינו להכריע על פי הוראות הדין, ולא על בסיס רצונה הטוב של המשיבה (אשר הסכימה להצעתנו). צודקת המשיבה בטענתה, כי כאשר מוגשת בקשה לבנייה התואמת את התכנית החלה, יש להתירה, אלא אם קיימות נסיבות קיצוניות אותן לא ניתן היה לדעת, בעת הכנת התכנית. דברים יפים לעניין זה נקבעו בבג"ץ 1636/92 העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז תל-אביב ואח', פ"ד מז (5) 573, 583: "אכן, גם לוועדה מקומית, המתבקשת להעניק היתר בנייה, נתון שיקול דעת לשקול שיקולים תכנוניים, שהם מעבר לעצם התאמתה של הבקשה לדרישותיה של התכנית המאושרת (ראה לעניין זה את דברי השופטת נתניהו בבג"צ 663/85, בשג"צ 119/87, 1/88 [6] הנ"ל, בעמ' 138), אך השימוש בשיקול דעת זה, היכול להתבטא בהתניית מתן ההיתר בקיום תנאים הכרחיים וחיוניים שבשלב התכנון קשה היה לעמוד על חיוניותם, ראוי שייעשה בצמצום ובזהירות, ואין הוא יכול להוות תחליף נאות לפעולה נחוצה בתחום התכנון." וכך קובע גם כב' השופט ד"ר מודריק, בת"א (ת"א) 1668/97 נתן שוימר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה בתל אביב, : "זה הדבר בענייננו, שגם אם תאמר שסמכותה של הועדה המקומית ליתן היתר בניה "רשות" היא, ולא "חובה", תקום חובה של הפעלת הסמכות בנסיבות שבהן אין כל סיבה סבירה ה"מרשה" סירוב או כאשר הסירוב מונע על ידי אחד מטעמי הפסלות המנהלית. התובעים ביקשו לממש את זכויות הבניה שבידם, בחלקה 35. הם ביקשו לבנות בהתאם לתב"ע, לא פחות ולא יותר. בקשה כזאת - בהעדר טעם מצדיק לסרב לה - הופכת, במקרה הקונקרטי, את הסמכות שביד הרשות לסמכות שבחובה." כב' השופט שפירא, בעת"מ (חי') 4160/07 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה נ' ועדת ערר לתכנון ולבניה מחוז חיפה ואח', , מתייחס אף הוא בסעיף 3 לפסק הדין, לנושא זה, וקובע כדלקמן: "כאשר על פי תוכנית המתאר המאושרת מותר לבנות ולעשות שימוש במקרקעין, כי אז שיקול הדעת שלא ליתן היתר, מצומצם, ומוגדר בחוק. על הוועדה המקומית לתכנון ולבניה החובה לאכוף את תוכנית המתאר המאושרת ובד בבד לאפשר לאזרח ליהנות מהזכויות שתוכנית המתאר המאושרת מאפשרות למימוש. הגבלה על מימוש אפשרויות לבניה ולשימוש במקרקעין כאשר תוכנית המתאר מאפשרת את הבניה והשימוש המבוקשים, צריכה להיות מצומצמת, זאת מאחר והגבלה על זכויות בניה המוקנות בתוכנית המאושרת היא הגבלה על הזכות לממש את הקניין. ראה:... מכאן, ובסיכומו של דבר, אין פסול בקביעת תכניות מתאר שישקפו מדיניות תכנונית של רשות מקומית. עם זאת אין להגביל שימוש במקרקעין ובניה התואמים תכנית מתאר מאושרת, משיקולי מדיניות שלא באו לידי ביטוי בתכנית המתאר. ככל שהבניה והשימוש המבוקשים הם בהתאם לתכנית המתאר כי אז יש לאשרם. סמכותה של ועדה מקומית לתכנון ובניה שלא לאשר בניה התואמת את דרישות תכנית המתאר מצומצמת." זהו בדיוק המקרה שבפנינו. הבנייה הינה בנייה התואמת את הוראות התכניות החלות על הקרקע, וזכותה של המשיבה למצות את זכויות הבנייה הקבועות בתכניות אלו, כל עוד היא שומרת על הוראות התכנית. העובדה כי בניינם של העוררים (אשר כבר היה קיים בעת אישורה של תכנית חפ/1826) בנוי באופן אשר אינו חוקי היום (בשל קיומם של פתחים למגרש גובל), אינה צריכה לפגוע בזכותה של המשיבה לבצע את הבנייה, על פי כל דין. דברים יפים לעניין זה נאמרו בעת"מ (נצ') 134/01 הרב שיק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי ואח', דינים-מחוזי לג(3) 820: "אף תושב אינו יכול לצפות כי השכונה הקטנה והשקטה בה בחר לבנות את ביתו תישאר תמיד כך. ישנה התפתחות מתמדת. קיימים התרחבות, גידול ושינויים. אל השכונה באים לגור תושבים חדשים ולא תמיד מאותו מרקם חברתי וסוציאלי של הוותיקים. אי אפשר לעצור את החיים ואת השינויים אלא בגבולות שהחוק מתיר." על כן, אין לעוררים זכות התנגדות, שכן התכנית קובעת כי הבנייה הינה מותרת. כך נקבע בעת"מ (חי') 2429/04 מלכה מירון נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קריות, : "המסקנה העולה מהשתלשלות עניינים זו היא כי בניית המבנה על חלקה 100 נעשתה במרחק צידי של 2.70 מטר, (למעט העמודים התומכים שלא הוזזו מסיבה קונסטרוקטיבית), זאת בהתאם לתכניות ק/130 וק/131 הנ"ל. לאור זאת מתן ההרשאה לביצוע הבנייה בענייננו לא נחשב להקלה כמשמעותה בחוק ואינו מזכה את העותרות בזכות להגיש התנגדות לבנייה על חלקה 100." לכן, בעניין הפיר הנ"ל, אין לעוררים זכות התנגדות, קל וחומר זכות ערר, ולכן, דין עררם להידחות. גם לגופו של עניין, אין ממש בטענות העוררים. הבנייה אינה מסתירה נוף כלשהו, שכן מכיוון זה ממילא קיימת הסתרה של המבנה הקיים. אור השמש אינו מגיע מכיוון צפון, ולכן גם בטענה זו אין ממש. הטענה הממשית היחידה של העוררים נוגעת לרעש (ואחת העוררות אף הודתה בכך בפה מלא במהלך הדיון), אולם הוצגו בפנינו האפשרויות העומדות בפני המשיבה, וברור כי לא קיימת חלופה הולמת להצבת המזגנים לבניין (לא ניתן לבצע את הבנייה של הפיר בצד השני, בשל קיומה של זכות מעבר אשר חייבת להיות פתוחה לצמיתות למעבר הציבור, על פי הוראות תכנית חפ/1826). לפנים משורת הדין, הואיל והבנייה נעשית בסמוך לדירת העוררים, ראוי היה לדרוש אישור של איגוד הערים לאיכות הסביבה, בטרם קבלת טופס 4, כי מהפיר הטכני לא נפלט רעש העולה על המותר, לרבות חיוב בעמידה בדרישות האיגוד הנ"ל למיגון אקוסטי, ככל שיהיה בכך צורך. מלבד תיקון זה, אין אנו סבורים כי ראוי להתערב בהחלטתה של הוועדה המקומית. אשר על כן, ובכפוף לאמור בסעיף 11 לעיל, הערר נדחה. לנוכח מצבם של העוררים, כפי שהוצג, אין אנו מוצאים לנכון לחייבם בהוצאות, על אף שלכאורה היה מקום לעשות כן. הוספת קומותבניהמעליתתוספת קומהמזגן