נטען כי לא נלקח בחשבון בשומה המכרעת השוני בצפיפות (חד-קומתי לעומת דו- קומתי) עיון בשומה המכרעת מעלה, כי כפי שטענה המשיבה, לא כך הוא. מקדם החצר נשאר אותו מקדם בשני מצבי התכנון (0.3) (עמ' 14 לשומה המכרעת), כך שלא ניתן לטעון כי לא נלקח בחשבון השוני בצפיפות. יחד עם זאת, ראוי אולי לציין כי בשני עניינים אלו נראה כי, היה מקום לפרט ולהסביר קצת יותר בשומה המכרעת ומתוך כך לא היו טענות ומענות כלפיה. יש לזכור גם כי השומה המכרעת נמסרת בסופו של דבר לידי מי שלאו דווקא הם בעלי מקצוע, הבקיאים ברזי המקצוע ובמינוחיו. אולם, מאחר ובסופו של יום, ניתן ללמוד מהשומה המכרעת את התייחסות השמאית המכריעה לשני עניינים אלו, ולא נפלו בה טעויות מהותיות כנטען, לא מצאנו מקום להתערבותנו. טוב גם עשה ב"כ העוררת, אשר זנח בדיון בפנינו את הטענות שפורטו בערר על התעלמות מטענות העוררים ועל העדר הנמקה, פירוט וביסוס מספיקים בשומה המכרעת. השומה המכרעת כוללת ניתוח מפורט של עמדות הצדדים, ואין בה כלל התעלמות מהם, כפי שנטען. כן כוללת היא פירוט אסמכתאות ואף בקשת הבהרות מהצדדים, והכרעות מנומקות בכל מחלוקת ומחלוקת. בדיון בפנינו טענה ב"כ המשיבה לעניין פרשנות שיש ליתן לטענתה, לחלופה של "ניתן להרחיבה לפי תכנית" שבסעיף 19(ג)(2) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965. סעיף 19(ג)(2) קובע לאמור : "העברת הבעלות או החזקה בדירה שנבנתה או שהורחבה כאמור בפסקה (1) או שניתן להרחיבה לפי תכנית, לא יראו כמימוש זכויות ולא תחול בגינה חובת תשלום ההיטל, אם המחזיק במקרקעין או קרובו השתמשו בדירה למגוריהם או למגורי בני משפחתם הקרובים מגמר הבניה ועד מכירתה משך זמן שאינו פחות מארבע שנים; לענין זה, "גמר הבניה" - כמשמעותו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961". החלופה הרלבנטית בענייננו היא "או שניתן להרחיבה לפי תכנית". לטענת המשיבה, המשך הסעיף - התנאי של מגורים לארבע שנים איננו מוסב על חלופה זו שלטענתה, איננה רלבנטית מקום שלא הורחבה הדירה בפועל אלא רק שניתן להרחיבה. שכן, עדיין, לא היתה בניה ולכן אין כאן "גמר בניה". פרשנות זו איננה מקובלת עלינו. ראשית, דיני הפרשנות וכללי הפיסוק מלמדים אותנו כי הפסיק שנמצא לאחר המילים "או שניתן להרחיבה לפי תכנית", מפריד בין כל הרישא לבין כל הסיפא המסתיימת ב";". לאמור - כל האמור בסיפא חל על כל הרישא - הכולל את החלופה של "או שניתן להרחיבה לפי תכנית". לו רצה המחוקק להפריד בין משטר הדינים החל על חלופה זו לבין משטר הדינים החל על החלופות הראשונות של "העברת הבעלות או החזקה בדירה", לא היה מציין חלופה זו ברישא לפני הפסיק, אלא, לאחר הסיפא, לאחר המילים "פחות מארבע שנים;". ויתירה מכך - אם נלך לפי פרשנות זו של המשיבה, לא ידענו מדוע היא לא תחול גם על החלופה הקודמת לה המתחילה גם היא במילה "או" היינו - על החלופה של "החזקה". בנוסף, החלופה של דירה שניתן להרחיבה, מוסבת היא ונסמכת היא וודאי, גם על פי ניסוחה ולשונה, למשפט הקודם הנסמך עליה, שכן נאמר בה : "או שניתן להרחיבה" - שאם לא כן, היינו צריכים לשאול - להרחיב את מי . מכאן שגם על פי ניסוחה "שניתן להרחיבה" נסמכת היא על האמור קודם לכן - "דירת המגורים". בנוסף - חלופה זו ודאי שאיננה עומדת לעצמה שכן נסמכת היא לרישא : "העברת בעלות או החזקה", שאם לא כן, חסרת פשר היא. ודוק - גם אין כל פסיקים מפרידים ברישא. לאמור - במילים אחרות, הרישא מלמדת אותנו כי הפטור חל במקרה של העברת בעלות או החזקה בדירה שיש לגביה שלוש אפשרויות : או שנבנתה או שהורחבה או שניתן להרחיבה. עד כאן בענין הלשוני וכללי הפרשנות. בנוסף - פרשנות זו של המשיבה מתעלמת מסוף הסעיף, הקובע מפורשות כי את המונח "גמר בניה" יש לפרש על פי משמעותו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961. ומה מלמדנו חוק מס רכוש וקרן פיצויים? סעיף 1 לחוק, שעניינו הגדרות קובע כי : "גמר בניה - משעה שהבנין כולו או מקצתו נתפס לראשונה, או משעה שהוא ראוי לשימוש שיועד לו, הכל לפי המוקדם". הנה כי כן - גמר הבניה שממנו מתחילה ספירת ארבע השנים מוסב גם על החלופה של "ניתן להרחיבה" שכן למדנו כי, "גמר בניה", כולל גם כשמקצתו נתפס לראשונה או משעה שראוי הוא לשימוש. אם כן התנאי של 4 שנים חל גם על "או שניתן להרחיבה לפי התכנית". אשר על כן נותר לנו לדון בשני עניינים אשר השמאית המכריעה בחרה שלא לדון בהם, על אף שלטעמנו יכולה הייתה לעשות כן ולו גם בהיותם עניינים שהתעוררו אגב אורחא, ואלו הם : הענין הראשון - בקשת הפטור לפי סעיף 19 (ג)(2) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בדיון בפנינו העלה ב"כ העוררת את הקושי שבהחתמת העוררת על תצהיר עקב גילה המבוגר ועקב אזור מגוריה, בעיירה כנראה נידחת, ברוסיה. כן ציין קושי שקיים לדבריו, ברוסיה בהחתמת נוטריון על נוסח תצהיר בנוסח שנמסר לו מהמשיבה, הכולל הוראות חוק שאיננו בקי בהם. נוכח הודעות הצדדים וההסכמות שהיו בדיון בפנינו בענין זה, אנו מחליטים כי ככל שהעוררת מעוניינת בקבלת פטור על פי סעיף זה (ואשר העובדות לגביו אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים), עליה לחתום על תצהיר עובדתי המכיל את כל התשתית העובדתית הנדרשת לחלותו של הפטור, גם אם לא יצויינו סעיפי החוק הרלבנטים. ב"כ העוררת גם הצהיר בפנינו כי אין מניעה להחתמתה כדת וכדין על נוסח תצהיר שכזה בפני נוטריון במקום מגוריה. בענין הפטור נדגיש, עקב טענה שנטענה ע"י העוררת, כי פטור זה הינו פטור חד-פעמי, לאמור, זהו פטור הניתן פעם אחת בגין תכנית אחת ולא ניתן לבקשו שוב בגין תכנית אחרת. הענין השני - תוספת ריבית לגבי הסכום השנוי במחלוקת, לתקופה הקרויה בתשובת המשיבה "התקופה השלישית" - מיום דרישת תשלום היטל ההשבחה, עד ליום הגשת הערר. בענין זה איננו מקבלים את טענת המשיבה כי יש להחיל כיום, לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 84, את הפסיקה בענין 30 הימים עד להגשת שומה אחרת. תיקון 84 קבע בין היתר, כי על דרישת תשלום היטל השבחה ניתן לערור בפני ועדת הערר תוך 45 יום. זכות הערר זכות יסודית היא. בתוך תקופה זו, אין מקום לחייב בריבית פיגורים על הסכום השנוי במחלוקת. לפיכך, גם איננו מקבלים את טענתה החלופית כי יש לחייב בגין הפרש 15 הימים שבין 30 הימים לפני התיקון ל-45 יום שלאחר התיקון. אשר על כן אין מקום לחייב בריבית בגין "התקופה השלישית". בשולי דברים אלו ראינו מקום לציין כי יפה עשתה ב"כ המשיבה אשר ערכה את תשובתה באופן בהיר ומסודר דבר דבור על אופניו, לרבות החלוקה לתקופות בענין הריבית ואשר וודאי היה בה כדי לפשט, להקל ולקדם את הדיון, כפי שגם נעשה בפועל ע"י שני הצדדים, בהגינותם וביעילותם, במהלך הדיון בפנינו. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. מיסיםשומה