נטען כי השימוש במחסן יהיה לבית מלאכה, אשר יגרום לנזקי רעש ופליטת חומרים. אישור לתוכנית בסמכות ועדה מקומית המשנה קווי בניה במגרש 68 במבועים (להלן: "התוכנית"). רקע: התוכנית שלפנינו הינה תוכנית בסמכות ועדה המקומית, אשר משנה את קווי הבנין בין חלקת המשיב 2 לבין חלק מהחלקות הגובלות עימה, לרבות חלקה 92, היא חלקת העוררים. מטרת התוכנית הינה לאפשר הוצאת היתר בניה למחסן בלתי חוקי שנבנה על קווי המגרש על ידי המשיב 2. יובהר, כי אף שמבחינה פורמאלית אנו דנים בתוכנית לשינוי קווי בניה, ברור לכל כי למעשה אישור התוכנית יסלול את הדרך להוצאת היתר בניה למחסן הבנוי. לפיכך, הדיון המהותי הינו בגין הכשרת המחסן. המחסן נבנה על קווי המגרש (כלומר בקו אפס) של חלקות 91, 92 וכן 67. בעלי חלקות 91 ו- 67 לא הגישו התנגדות לתוכנית וההתנגדות נשמעה רק מטעמם של בעלי חלקה 92. לא הוצגה בפנינו מדידה מדויקת לגבי החלק החופף בין המחסן לבין חלקת העוררים. במדידה גרפית עולה, כי מדובר על כך שקיר המחסן בנוי על גבול מגרש העוררים באורך של כ - 6.5 מטר. המשיבה 1, לאחר שביקרה במקום, סברה שיש מקום לדחות את ההתנגדות ואשרה את התוכנית, ובכך נסללה הדרך לאישור המחסן. מכאן הוגש ערר זה. הערר: העוררים מעלים במסגרת הערר מספר טענות, הנחלקות לטענות פרוצדורה וטענות מהות. בצד הפרוצדורלי של הדברים טוענים העוררים, כי המשיבה 1 ערכה סיור ללא נוכחותם ולכן נפגעו כללי הצדק הטבעי, וכן כי לא נתקבל אישור הועד המקומי והמועצה האזורית. בצד המהותי טוענים העוררים כי המבנה יפגע במקרקעין שלהם וכי השימוש שנעשה במבנה הינו לבית מלאכה, ולכן מהווה שימוש אסור. כמו כן, טוענים העוררים שאין להתחשב בכך שהמבנה כבר בנוי ויש להתחשב לרעת המשיב 2, כי הוצא למבנה צו הריסה. דיון: בפתח הדברים נציין, כי לאור היותם של הצדדים שכנים, ולאור הנסיבות המיוחדות של המשיב 2, כפי שיבואר להלן, סברנו כי נכון יהיה להביא את הצדדים לידי פשרה, ואף המלצנו על פשרה מסוימת. אלא, שהעוררים סרבו להצעת הפשרה ועמדו על זכותם לקבל הכרעה של ועדת ערר זו. נדון, איפוא, בטענות העוררים. ביקור במקום ללא הצדדים: אין חולק, כי המשיבה 1 ביקרה במקום ללא נוכחות העוררים. העוררים טוענים, איפוא, כי המשיבה 1 היתה חייבת להזמין אותם על מנת שישתתפו בסיור ויביעו את עמדתם, ומשלא עשתה כן החלטתה פסולה. אין בידנו לקבל טענה זו. יש לזכור כי המשיבה 1 הינה מוסד תכנון, ואף בשעה שהיא ממלאת תפקיד של אינסטנציה מעין שיפוטית, הרי עדיין היא נותרת בגדר מוסד תכנון. כמוסד תכנון המשיבה 1 אינה כבולה לנטען בפניה על ידי הצדדים והינה רשאית, ויש אף יגידו חייבת, לבחון את החומר העומד בפניה, לחקור אותו ולקבל החלטה מושכלת לגופם של דברים. ונדגיש, הוועדה המקומית, בניגוד לבית המשפט, אינה כבולה לטענות הצדדים בפניה ורשאית להכריע בעד או נגד תוכנית אף מטעמים שכלל לא עלו על ידי הצדדים. במסגרת סמכויותיה רשאית הוועדה המקומית לקבל חוות דעת עצמאיות אף בנושאים שלא הוזכרו בהתנגדויות או בטענות בפניה, וכמובן רשאית לערוך ביקורים במקום או בכל מקום אחר. אם נשאיל את הביטויים הנהוגים בעולם המשפט לעולם מוסדות התכנון, הרי השיטה על פיה פועלים מוסדות התכנון הינה שיטה "אינקויזטורית" ולא שיטה "אדברסרית". לפיכך, השאלה האם לבקר במקום או לאו, הינה שאלה אשר בשיקול דעת מוסד התכנון, ואף השאלה האם לביקור יוזמנו הצדדים, נתונה לשיקול דעת מוסד התכנון. לעתים, יהיה זה נבון לזמן את הצדדים לביקור במקום וזאת על מנת לקבל מהם הסבר על המקרקעין, ולעתים יהיה זה דווקא נבון לערוך ביקור של פתע ללא הצדדים וללא הודעה מוקדמת, על מנת למנוע מהצדדים להיערך לביקור, ובכך ללמוד על הקורה בפועל במקרקעין, בזמן אמת, ולא בהצגה לקראת ביקור מוסד התכנון. במקרה שלפנינו בחרה המשיבה 1 לערוך ביקור בשטח ללא זימון הצדדים. יובהר, אין כל טענה כי לביקור זומן רק צד אחד, אלא שהביקור נערך ללא זימון הצדדים כזימון פתע. לפיכך, לטעמנו, לא נפל כל פגם בפעולת המשיבה 1 בענין. נציין, כי אף אם במסגרת ביקור הפתע פגשו המבקרים מטעם המשיבה 1, דרך מקרה, צד זה או אחר, אין בכך בכדי לפגוע בתקינות ההליך ובהתרשמות הוועדה המקומית מהעובדות ומהשטח. אשר על כן, הטענה בדבר הפגיעה בכללי הצדק הטבעי נדחית. אישור הוועד המקומי ואישור המועצה האזורית: טוענים העוררים, כי לא נתקבלו אישורים הנדרשים מהוועד המקומי והמועצה האזורית, והדבר היה צריך להוות טעם לסירוב לבקשה. אין לקבל טענה זו. אין בהליכי התכנון בכלל ובהליכי אישור התוכנית בפרט כל דרישה לקבלת אישור הוועד המקומי או המועצה האזורית. התוכנית פורסמה כדין ואין כל טענה בענין זה. לפיכך, היה והיו טענות כלשהן לוועד המקומי ו/או למועצה האזורית הרי חזקה שאלו היו מגישים התנגדות כחוק. משלא עשו כן, אין לייחס להעדר החתימה הפוזיטיבית שלהם משמעות כלשהי. כל אפשרות אחרת רק תגרום לסרבול מיותר של הליכי התכנון ותעניק למוסדות אלו מעמד וזכות "וטו" שהמחוקק סבר שאין ליתן להם. הוועד המקומי והמועצה האזורית רשאים להגיש התנגדות לתוכנית וזו תשקל בכובד ראש, בין היתר, תוך מתן משקל להיותם גופים ציבוריים. אך, לא ניתן לייחס להם התנגדות א-פריורית בכל מקרה שבו לא נתנו אישור ובפרט כאשר לא הגישו התנגדות לתכנון. יתרה מזו, לא הוצגה כל ראיה לכך שהוועד המקומי ו/או המועצה האזורית מתנגדים לתוכנית, כך שמשתיקתם ניתן ללמוד דווקא על תמיכה לכאורה בתוכנית ולא על התנגדות לה. כך או כך, בהעדר התנגדות מחד, ותמיכה מאידך, לא מצאנו לנכון להתייחס לעמדת גופים אלו. הפגיעה במקרקעין של המערערים: העוררים טוענים כי המבנה הקיים יפגע במקרקעין שלהם, ומונים שלושה סוגי פגיעה (הטענה בסעיף 17.4 לערר זהה למעשה לטענה בסעיף 17.1 לערר): הפרעה ממשית למראה המקום. הפרעה לזרימת אוויר. תחושה של מקום סגור. לגבי זרימת האוויר, הרי לאור מיקומו של המחסן והעובדה כי החפיפה עם מגרש העוררים הינה כ 6.5 מ' לכל היותר, הרי המחסן אינו מהווה כל הפרעה לזרימת האוויר והטענות בענין זה נדחות. בטענות לגבי המראה האסתטי וכן תחושת הסגירות יש ממש, אכן המבנה בנוי בקו אפס אינו נאה אסתטית ויש בו בכדי להקנות תחושת סגירות. עם זאת, יש לזכור כי אין מדובר בבניה בקו אפס לאורך כל גבול המגרש המשתרע על אורך של כ -15.00 מטר אלא על אורך של כ - 6.5 מ' בלבד, ובכך יש בכדי להקטין את הפגיעה. לפיכך, מדובר בפגיעה אך בפגיעה קלה. כמו כן, נוכחנו לדעת כי מראה קיר המחסן כלפי העוררים נעשה בגימור גרוע ללא טיח ואכן מהווה פגם אסתטי. זכויותיו של המשיב 2: כאמור, קבענו לעיל כי אכן יש באישור התוכנית בכדי לפגוע במשיב 2. לפיכך, יש לאזן את הזכות של המשיב 2 לנצל את המקרקעין שלו אל מול הפגיעה בעוררים. במקרה שלפנינו היות ומדובר בפגיעה קלה, הרי כפות המאזניים בין זכויות המשיב 2 לבין העוררים מאוזנות. אלא שבמקרה זה, ניתן להכריע את הכף הן על ידי צמצום הפגיעה כמפורט לעיל, והן לאור העובדה שהמקרה שבפנינו אינו מקרה רגיל, וזאת לאור היותו של המשיב 2 נכה צה"ל, אשר השתתף במלחמת לבנון וחזר משם עם אחוזי נכות גבוהים. נציין, כי משרד הביטחון קבע אובדן כושר עבודה לצמיתות, עם זאת עודד את המשיב 2 לעבודה חלקית או תחביב, אותם הוא מבצע במחסן נשוא הערר. הנה כי כן, המחסן נשוא הערר משמש ככלי בשיקומו של העורר אשר משתמש בו לתחביביו ולעבודה חלקית. האם העובדה כי מדובר בנכה צה"ל בהליך שיקום הינה ענין רלוונטי להליך איזון האינטרסים במוסד התכנון? לטעמנו התשובה על כך הינה חיובית. דיני התכנון והבניה אינם אי צף במערכת הנורמטיבית הישראלית אלא הינם חלק מהמארג החקיקתי הנורמטיבי, ויש לפרשם ככאלו, ולא כאי מנותק של חקיקה. אכן, מטרות היסוד של דיני התכנון והבניה נוגעות לפן הישיר של ענייני המקרקעין וניצולם הפיזי, אך זה אומר שמערכת דינים זו אינה יכולה לקדם ולשמור על ערכים חברתיים נוספים כגון: שוויון, צדק חלוקתי וכדומה. במקרים רבים דיני התכנון והבניה משמשים ככלי ליישום רעיון מדיני, חברתי או כלכלי. וראה דבריו הברורים של בית המשפט העליון בבג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה פ"ד נ (4) 441, 445: "לא הרי הקונספציה של דיני התכנון כיום כהרי הקונספציה שהייתה בעבר. דין התכנון הינו דין דינמי, ובמהלך השנים זכה לממדים ולמשמעויות שלא היו לו בעבר. איננו מדברים עוד - כבעבר - אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של החברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" כך, לטעמנו, הם גם פני הדברים במקרה שלפנינו, כאשר יש זיקה בין המחסן לבין שיקומו של המשיב 2. המדינה שלחה את המשיב 2 להגן עליה ועל תושביה, והמשיב 2 שב הביתה לא כפי שנשלח, אלא כנכה לצמיתות. כעת, בסיטואציה שנוצרה, אין עוררין כי המחסן מהווה נדבך בהליך שיקומו ויש לו חשיבות רבה בהליך זה. ר' מכתב אגף השיקום של משרד הביטחון מיום 14.11.05. נציין, כי גם כב' בית המשפט לעניינים מקומיים הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המשיב 2, וקבע בגזר דינו: "אכן המדובר במקרה קשה של נכי צה"ל אשר פעל בתמימות, אם כי תוך כדי אי כיבוד החוק, על מנת להקים לעצמו מחסן שיהווה לו כלי חשוב לשיקום לטווח ארוך" לפיכך, לטעמנו, לצורך בחינת מתן אישור למחסן לא יהיה זה ראוי להתעלם מהיות המשיב 2 נכה מלחמה. יש משמעות לקורבן שהקריב המשיב 2 גם במסגרת דיני התכנון והבניה, ובפרט כאשר אנו עוסקים ישירות במבנה אשר קשור לשיקומו של המשיב 2. ודוק. אין בכוונתו לומר, כי שעסקינן בנכה מלחמה הכל מותר ודיני התכנון והבניה יושמו לפלסתר, וזאת בהחלט לא כוונתנו. אלא, שלדעתנו במסגרת הליך האיזון יש לקחת בחשבון (כשיקול נוסף ולא בלעדי) את העובדה שמבקש ההיתר הינו נכה מלחמה וכי המחסן מיועד לשיקומו. איזון האינטרסים: כאמור יש לאזן מחד את הפגיעה בעוררים ומאידך את זכותו של המשיב 2 לנצל את המקרקעין שלו, תוך מתן משקל לעובדה כי מדובר בנכה מלחמה אשר המחסן נדרש לצורך הליכי שיקומו. לטעמנו, איזון נכון הינו לאשר את התוכנית המאפשרת הוצאת היתר למשיב 2, תוך כדי תיקון אשר יצמצם את הפגיעה בעוררים. אנו סבורים, כי קיר באורך 6.5 על קו אפס הינו פוגע יתר על המידה ואף אינו דרוש למשיב 2 במלואו לצורך השיקום. לפיכך אנו קובעים, כי אורך הקיר שיחפוף עם מגרש העוררים יעמוד על 4.5 מ' בלבד. כמו כן, מבחינה אסתטית המשיב 2 יחפה, על חשבונו, את הקיר הפונה למגרש העוררים וזאת בחומרי גמר בתיאום עם המשיבה 1, וככל הניתן בתיאום עם העוררים. על מנת להבטיח את קיום החלטתנו, תנאי להוצאת היתר בניה יהיה הריסה בפועל של החלק החורג מהאורך של 4.5 מ' כאמור לעיל. נציין, כי נדבך נוסף באיזון הינו העובדה, כי היה ואכן קיימת פגיעה כלכלית הרי העוררים זכאים להיפרע בגינה מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965. השימוש במבנה: טוענים העוררים כי השימוש במחסן יהיה לבית מלאכה, אשר יגרום לנזקי רעש ופליטת חומרים. לא התרשמנו כי המשיב 2 מתכוון להשתמש במחסן כ"בית מלאכה". המחסן משמש קודם כל לאחסנה. מובן כי במחסן ניתן לבצע עבודות מזדמנות ואין בביצוע עבודות או שקידה על תחביב להפוך את המחסן "לבית מלאכה". יובהר, העוררים לא הביאו כל ראיה כי המשיב 2 מבצע במחסן מלאכה אשר עושה רעש או גורמת ל"פליטת חומרים". וכל שהיה בידם לטעון הינו כי המשיב 2 גוזר פח במחסן פעם בשבוע. אף אם היו דברים אלו נכונים אין בכך להפוך את המחסן לבית מלאכה. נציין, כי בכל מקרה התוכנית אינה משנה את ייעוד המחסן והמחסן יוותר כשימוש למחסן, והיה וייעשה בו שימוש אחר רשאים העוררים לפנות לרשויות הפיקוח והאכיפה על מנת שיימנעו כל שימוש אסור. למבנה הוצא צו הריסה: טוענים העוררים, כי המשיב 2 בנה את המחסן תוך כדי עבירת בניה וכי הוצא צו הריסה כנגד המחסן. צודקים העוררים בטענותיהם. באופן הרגיל ועדה זו לא תהיה סלחנית עם עברייני בניה, ואלו שלקחו את החוק לידיהם לא צריכים להיות נשכרים מכך. ההפך הוא הנכון. היותו של המבקש עבריין בניה יהווה שיקול נכבד על מנת לדחות את בקשתו ולא לאשרה. אלא, ששוב, המקרה שבפנינו אינו המקרה הרגיל, אלא מקרה מיוחד. נציין, כי היותו של המקרה מקרה מיוחד עולה מתוך גזר הדין המרשיע של בית המשפט לעניינים מקומיים. אף כב' בית משפט זה שאמון על הענשת עברייני הבניה מצא לנכון לציין: "אין ספק ששיקומו של הנאשם הוא גם שיקומה של המשפחה כולה אשר סבלה זמנים קשים בעקבות פציעתו של הנאשם בשנת 1983". ולענין צו ההריסה קובע כב' בית המשפט לעניינים מקומיים בעצמו, כי הצו יידחה ולא יבוצע: "כדי לאפשר לנאשם את ההלכים לקבלת ההיתר" הנה כי כן, מתן צו ההריסה אינו מונע, במקרה המיוחד שלפנינו, את הליכי התכנון והרישוי, וזאת היות ובית המשפט הנכבד שנתן את הצו קבע שיתאפשר לנאשם לפעול להוצאת היתר. ירידת ערך למקרקעין: טוענים העוררים כי הבניה תגרום לירידת ערך של המקרקעין שלהם. העוררים לא צרפו כל חוות דעת שמאי או ראיה אחרת לתמוך בטענתם זו. בכל מקרה, מדובר על אישור תוכנית כך שהיה ואכן קיימת ירידת ערך -ואיננו מחווים דעתנו בענין - הרי לעוררים תרופה במסגרת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, ואין בעצם הטענה ללא כל הוכחה בכדי להוות נימוק, במקרה שבפנינו, לסירוב לתוכנית. סיכום: לאור האמור לעיל, אנו מחליטים לקבל את הערר בחלקו, ואנו קובעים: התוכנית תתוקן כך שקו הבניה אפס יחפוף עם מגרש העוררים לאורך של עד 4.5 מטר, ובהתאם תותר הקמת מחסן כאמור. תנאי להוצאת היתר בניה יהיה הריסת החלק העודף של המחסן בפועל והתאמתו להחלטה זו. המשיב 2 יחפה, על חשבונו, את הקיר הפונה לעוררים בחומרי חיפוי בתיאום עם המשיבה 1, ובמידת האפשר בתיאום עם העוררים. לאור העובדה כי הערר נתקבל בחלקו ונדחה בחלקו איננו פוסקים הוצאות. מטרד רעשבית מלאכהמלאכהשאלות משפטיותמחסןחשיפה לחומרים מסוכנים