הוצאות משפט

הוצאות משפט הכלל המנחה הוא כי "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" [ע"א 9466/05 שווקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2008) פסקה 31 והאסמכתאות שם; ע"א 10242/09 משה בלטר ואח' נ' אילנה מוזר ואח' (טרם פורסם,. ניתן ביום 2.2.11)]. בעל דין שהפסיד בדינו חייב לשאת בהוצאות הזוכה. כפי שנקבע בבג"צ 891/05 הנ"ל, החיוב בהוצאות אינו חיוב נזיקי מובהק ואינו חיוב עונשי. הוא חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת של בית המשפט. ההכרעה העקרונית באשר לחבות בהוצאות המשפט מבוססת על מספר מגמות ועקרונות יסוד שיש לאזן זה עם זה, כגון עיקרון הבטחת זכות הגישה לערכאות, עיקרון השמירה על זכות הקניין של הפרט, עיקרון השוויון בין בעלי הדין וכן ניהול משאביה של מערכת השפיטה (ראו: בג"צ 891/05 הנ"ל). נקודות איזון שונות בין הזכויות והאינטרסים השונים יכולות להוביל לגישות שונות באשר לשאלה מהו שיעור ההוצאות שיש לפסוק לחובת בעל הדין שהפסיד בדינו. כפי שנפסק בבג"צ 891/05 הנ"ל קיימות בנדון שתי גישות עיקריות: הגישה האחת הנה גישת ההוצאות ה"ריאליות". על פי גישה זו, בעל דין שניהל הליך משפטי והפסיד בו, חייב לשאת בהוצאות שהוציא הצד שכנגד בפועל ללא קשר לשיעורן. לגישה זו חסרונות משלה. יש חשש כי חיוב במלוא ההוצאות יצור אי שוויון בלתי מוצדק כלפי בעל הדין שאינו בעל יכולת כלכלית מספקת כמו גם הרתעת יתר של מתדיין זה, שירא מפני חיובו במלוא ההוצאות של יריבו העשיר ממנו, הוצאות שיהיו מטבע הדברים גבוהות אף יותר. זאת ועוד: קיים חשש כי בסופו של יום יהיה בחיוב בהוצאות "ריאליות" בכדי לייקר ללא צורך את עלות ההליכים המשפטיים. הגישה השניה לעניין שיעור ההוצאות שיפסקו הינה כי הגם שבעל הדין שהפסיד במשפט חייב לשאת בהוצאות בעל הדין שזכה בדין, אין בכך כדי להביא לחיוב במלוא ההוצאות שהוצאו בפועל אלא שיש כעניין שבעקרון לפסוק שיעור נמוך מהן. ביסוד גישה זו מונח הרעיון לפיו יש למנוע הרתעת יתר של בעלי הדין תוך שמירה על שוויון ביניהם. היא נותנת משקל נכבד לזכות הגישה לערכאות. יש בגישה זו גם כדי למנוע התעשרות שלא לצורך של בעל הדין שזכה בדינו - או של עורך דינו - על יסוד פסיקת הוצאות מוגזמת שאינה נדרשת. היא מונעת ראיית ההליך המשפטי כ"הימור". בה בעת, אף גישה זו מעוררת קשיים לא מבוטלים. יש מידה מסוימת של חוסר צדק בכך שבעל דין שזכה בדינו לא יזכה למלוא הוצאותיו. יש בכך פגיעה בזכות הקניין שלו. שלטון החוק ואכיפת החוק עלולים לצאת נפגעים. פסיקת הוצאות חלקיות מהווה אפוא תמריץ לניהול הליכי משפט והיא יכולה לעודד הליכי סרק או ניהול בלתי ראוי של ההליך. יש בה אף ממד של אי ודאות שעה שבעל הדין אינו יכול לצפות את שיעור ההוצאות לו יזכה אם ינצח במשפט, וממילא אינו יכול לכלכל את צעדיו בצורה מושכלת דיה (בג"צ 891/05 הנ"ל). עשיית צדק - בבואו של בית המשפט לפסוק הוצאות משפט עליו גם להביא, במסגרת שיקוליו, את חובתו "לשפוט משפט צדק" כאמור בסעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה. שאלת המתח שבין הדין לצדק היא שאלה סבוכה שלא כאן המקום לדון בה בהרחבה [לדיון נרחב ראו: מרזל י', על הצהרת האמונים של השופט, ספר אור עמ' 647, עמ' 677 ואילך (לתקציר המאמר ראו ב"עורך הדין" 19 (אפריל 2013) עמ' 54)]. חובתו של בית המשפט, בהתאם לסמכותו בדין, להביא בחשבון גם שיקולי צדק. "הסמכות הטבעית שמדובר בה במשפט זה אינה אלא אותה סמכות מינימלית בעניני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו." [כדברי כב' השופט ברנזון בד"נ 22/73 שחר נ' מחלב, פ"ד כח (2) 89, 97 (1974); ראו גם: ברע"א 6339/97 רוקר נ' סולומון, פ"ד נה (1) 199, 267 (1999)]. בסופו של דבר, כפי שנקבע בבג"צ 891/05 הנ"ל שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הם נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי. פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו, על שיקולים מכוח הדין והצדק. הוצאות משפט