כאשר פנה למשרד הרישוי לצורך העברת הבעלות, גילה כי לא ניתן להעביר בעלות, שכן מדובר ברכב זר שאינו מורשה לנוע בכבישי הארץ. 1. חברת מחסני ערובה נעמן בע"מ (להלן: "מחסני ערובה"), פועלת מטעם רשות המסים בישראל, היא המבקשת (להלן: "רשות המסים" או "המדינה"), בכל הנוגע לאחסון ומכירה של טובין מעוקלים ו/או מוחרמים על ידי רשות המיסים. ביום 31/07/07 ערכה מחסני ערובה מכרז (מכרז 7099) במסגרתו זכה המשיב ברכב מסוג טויוטה, שנת ייצור 1999, תמורתו שילם סך של 14,100 ₪. הרכב שוחרר ביום 07/08/07 ונמסר לידיו של המשיב. בחלוף כ-3 שנים ממועד הזכייה, פנה המשיב למשרד הרישוי בבקשה לרישום הרכב, ומשהדבר לא התאפשר, הגיש תובענה כנגד המדינה בגין נזקיו. בתביעתו טען, כי נאלץ לשלם תמורת תיקונו של הרכב סך של 7,000 ₪; וכי רק כאשר פנה למשרד הרישוי לצורך העברת הבעלות, גילה כי לא ניתן להעביר בעלות, שכן מדובר ברכב זר שאינו מורשה לנוע בכבישי הארץ. לאור האמור, תבע פיצוי בסך של 32,672 ₪ (הכולל לשיטתו גם ריבית והצמדה ועוגמת נפש). המבקשת, מנגד, ביקשה לדחות את התובענה מן הטעם שהמשיב השתהה ברישום הרכב, ואילו היה מבקש לרשום אותו במועד שקיבלו לידיו, הדבר היה אפשרי; רכש את הרכב תחת אזהרה של "היעדר אחריות"; ורכש את הרכב במכרז למכירת טובין מעוקלים ו/או מוחרמים של רשות המיסים בישראל, ולכן ידע, כי הרכב ללא מפתחות וכי העלויות לתיקונו והשמשתו רובצים לפתחו. המבקשת גם טענה, כי המדינה אינה אחראית לנזקי המשיב בשל התקנת תקנה 282 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "תקנה 282"), שקבע, כי תנאי לרישום רכב בייבוא אישי הוא, שטרם חלפו 24 חודשים ממועד ייצורו. 2. בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים ועיין במסמכים שהוגשו לו, קבע, כי אמנם לא היה פגם בניהול המכרז, אך סביר כי המבקשת ידעה על הכוונה להתקין את תקנה 282, והיה עליה להסב את תשומת ליבו של המשיב לעובדה זו (למרות שהתקנה תוקנה 8 חודשים לאחר שהמשיב קיבל את הרכב), ומשלא עשתה כן, התרשלה בהתנהגותה. יחד עם זאת, גם המשיב התרשל בכך שהשתהה ברישום הרכב, שהרי ממועד ביצוע המכרז ועד לבקשה לרישומו חלפו למעלה משלוש שנים (כאשר המשיב צירף מסמך לפיו הרכב היה במוסך למעלה משנה, אך לא צירף ראיות ביחס לשהותו במוסכים נוספים), ולכן אינו זכאי להפרשי ריבית והצמדה. בסופו של דבר, ולאור ההוצאות שנגרמו למשיב (14,100 ₪ בגין רכישת הרכב ו-1,000 ₪ הוצאות להשמשת הרכב), לרבות עוגמת הנפש (שבית משפט העריך בסך של 2,000 ₪), פסק ביהמ"ש למשיב פיצוי בסך של 17,100 ₪ והוצאות בסך 500 ₪. נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפני. 3. המבקשת חוזרת בבקשתה על הטענות שהעלתה בפני בית משפט קמא ומוסיפה, כי בית המשפט קבע כי התרשלה בהתנהגותה בהסתמך על עובדה שלא נטענה ולא התבררה במסגרת הדיון בבית משפט קמא; כי מדובר בסוגיה שאינה מתאימה להתברר בבית משפט לתביעות קטנות, שהוא בבחינת פורום לא נאות לבירור סוגיה זו; בית המשפט טעה כשקבע, שבעת המכרז סביר שידעה על הכוונה להתקין את התקנה. טענה זו לא נטענה על ידי המשיב וממילא המבקשת גם לא התייחסה אליה במסגרת הדיון בבית משפט קמא; הקביעה מתעלמת מהעובדה, כי הגוף שמכר את הרכב הינו רשות המיסים, בעוד שהגוף ששינה את התקנה הינו משרד התחבורה; ביהמ"ש ביסס את רשלנות המבקשת על ידיעתה את "הכוונה" לשנות את תקנה 282, אך לא נימק כיצד ה"ידיעה" מהווה נתון שיש להביאו לידיעת מתקשרים במכרז; לאזרח אין זכות מוקנית שחקיקה לא תשונה, ושינוי בחקיקה אינו עילה לחיוב המדינה בנזיקין; אין לחייב רשות להכיר את כל הצעות החוק הקיימות ולעדכן בדבר תיקוני חקיקה עתידיים; הצ"ח זוכות לפרסום, כך שאת הידיעה שמייחסים למדינה ניתן לייחס גם למשיב; ביהמ"ש לא ייחס משמעות להשתהותו של המשיב בפנייתו לרישום הרכב, חרף העובדה שבעת הזכייה ניתן היה לרשום את הרכב; סכום הפיצוי שנקבע בגין הוצאות השמשת הרכב, בסך 1,000 ₪, מוטעה, שכן המשיב הודה, שידע שאין אחריות למצבו המכני של הרכב והעלויות בגין השמשתו מוטלות עליו; טעה כשפסק למשיב פיצוי במלוא הסכום ששילם עבור הרכב, אך השאיר את הרכב בידיו; הכרעתו של בית משפט קמא חורגת מעניינם של הצדדים ויש בה כדי להשליך על חיי המסחר והכלכלה; הטעות העולה מפסק הדין היא גלויה ברורה ופשוטה ויש בה כדי לגרום לעיוות דין; לאור האמור ביקשה לבטל את פסק הדין. בתגובתו לבקשה, ביקש המשיב לא להתערב בפסק הדין, וציין, כי העלאת טענת המבקשת, לפיה בית המשפט לתביעות קטנות הוא "פורום לא נאות", בשלב זה ולאחר מתן פסק הדין, אינה ראויה ואין למבקשת להלין אלא על עצמה; מסקנתו של ביהמ"ש צודקת; למבקשת, כזרועה הארוכה של המדינה, יש אחריות וחובה ליידע בדבר תיקוני חקיקה עתידיים; כל הגורמים אליהם פנה, בטרם הגשת התביעה, טענו בפניו, כי מקורו של המכרז בטעות וכי הרכב לא היה צריך להימכר. בנוסף, הציע המשיב למבקשת לאסוף את הרכב מהמוסך שבו הוא עומד, שכן הוא רק מטיל על המשיב הוצאות חניה נוספות. 4. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתיק בימ"ש קמא, מצאתי, כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. הטלת חובה על רשות מרשויות המדינה להכיר את כלל הצעות החוק אינה סבירה לכשעצמה ואינה ברת ביצוע. כידוע, הצעות חוק או "כוונות" להתקין תקנות, עשויות לכלול שינויים רבים (הן מבחינת מהותן, תוכנן או מועד פרסומן), עד לפרסומן ברשומות, ומשכך לא ניתן להסתמך עליהן, או שמא ל"הזהיר" מפניהן, בטרם פרסומן כדין, ולא בכדי, תוקפם של התקנות ו/או דברי חקיקה אינו חל למפרע. מעבר לכך, יש ממש בטענת המבקשת, כי לא ניתן להתחקות אחר "כוונותיו" של בעל סמכות כזה או אחר להתקין תקנות, לבטלן או לשנותן, קל וחומר כאשר מדובר בתקנות בתחום שאינו מצוי באחריותו הבלעדית של המשרד. וכן, ניתן לומר, כי ביהמ"ש, נקלע לכלל טעות, גם עת מצא להרחיב את חובת הזהירות של המדינה, אף על השלכותיהן האפשריות של תקנות שטרם באו לעולם. בצדק טענה המבקשת, כי שינוי בחקיקה אינו מהווה עילה לתביעה כנגד המדינה או לביסוס רשלנות מצדה. ועוד. טענתו של המשיב הייתה, כי המדינה התרשלה כאשר הוציאה את הרכב למכרז למרות שלא ניתן היה, לטענתו, להכשירו לנסיעה בכבישי הארץ. אולם, בית המשפט, קבע כי לא נפל פגם בהליכי המכרז, וחרף זאת קבע, כי המדינה התרשלה, וזאת על יסוד טענה שלא נטענה ולא נדונה על ידי הצדדים. לפיכך, למרות שיש טעם בטענת המשיב לפיה על המבקשת היה להעלות את טענתה בדבר "פורום לא נאות" בפני בית משפט קמא, היא הערכאה הראשונה שדנה בתיק, הרי שבמקרה שבפנינו, בית המשפט חרג בהחלטתו ממסגרת טיעוני הצדדים, ומשכך המבקשת לא יכלה "לנחש" כי תחויב עקב הפרת חובת זהירות, בעניין שכלל לא נטען נגדה. יש גם ממש בטענת המבקשת, כי אמנם בית המשפט היה ער לעובדה, כי מעת שהמשיב קיבל את הרכב ועד למועד שינוי התקנה חלפו כ-8 חודשים, אך לא נתן לכך ביטוי מספק בפסק הדין. נדמה, כי המשיב לא מיהר לפעול לצורך רישוי הרכב, ובמידה והיה פועל בכיוון זה בזמן סביר, אף יכול היה לרשום את הרכב על שמו. לכן אין למשיב להלין אלא על עצמו. אשר למצבו של הרכב, הרי שהמשיב רכש את הרכב במכרז של רשות המסים, בידיעה, שמצבו של הרכב אינו בידיעת הגוף המוכר, אשר גם אינו נושא בכל אחריות בהקשר זה. ממילא, לא היה גם מקום לחייב את המשיבה באחריות לתיקונים שהמשיב טען שביצע ברכב. בהערה אוסיף, כי בעבר כבר הבעתי את דעתי, שבית משפט לתביעות קטנות אינו המסגרת המתאימה לבירורן של תביעות רשלנות כנגד המדינה, וכי יש לבחון העברתן לדיון בפני בית משפט השלום, במסגרת ההליכים הרגילים. 5. בנסיבות אלה, אני מקבלת את הערעור, מבטלת את פסק דינו של ביהמ"ש קמא וקובעת, כי המבקשת אינה אחראית לנזקיו של המשיב, אם אכן נגרמו לו נזקים שכאלה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.העברת בעלותבעלותבעלות רכברכבכביש