נהיגה רשלנית - לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] בצירוף סעיף 68 (2) לפקודה, נהיגה בדרך הגורמת נזק - עבירה לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), ביחד עם סעיף 68 לפקודה ועבירה של אי מתן זכות קדימה - לפי תקנה 64 (ג) לתקנות. בכתב האישום נטען כי ביום 27.10.10, נהג המערער ברכב פרטי ברחוב השרון בנהריה ונסע מכיוון מזרח לכיוון מערב עד הגיעו לצומת עם רחוב הגלעד, (להלן: "הצומת"). באותה עת, נסע משמאל לימין, כיוון נסיעת המערער, רוכב אופנוע. לפני המערער ובכיוון נסיעתו, מוצב בצומת תמרור ב' 36. חרף זאת, המערער נכנס לצומת מבלי לתת זכות קדימה לרוכב האופנוע, חסם את דרכו וגרם להתנגשות שכתוצאה ממנה, האחרון נפגע וכלי הרכב ניזוקו. המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית משפט לתעבורה שמע את הראיות והרשיעו בדין ולאחר שמיעת טיעונים לעונש, הטיל עליו את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 1,800 ₪ שישולם ב- 4 תשלומים, 3 חודשי פסילה בפועל תוך דחיית הבקשה לסיוג הפסילה ופסילה של 3 חודשים על תנאי ולמשך שנתיים, כמפורט בגזר הדין. כאמור, הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין בלבד. ב"כ המערער טוען כי בית משפט לתעבורה טעה בהרשיעו את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. עוד נטען כי בית משפט לתעבורה טעה משלא קיבל את טענת המערער שהמדובר בתאונה בלתי נמנעת. לדעת המערער, בית משפט לתעבורה טעה משקבע כי הוא מסר שלוש גרסאות שונות לאירוע התאונה. מה גם, שלא התייחס לתמונות שצילם השוטר בסמוך לאירוע התאונה ואשר מתוכן ניתן לראות את מצב התנועה בצומת, לרבות שדה הראייה, תמונות שצולמו שלא במעמד המערער. בית משפט לתעבורה לא נתן את דעתו לעובדה שהשוטר שהגיע לזירת האירוע רשם דוח עבירה לחובת רכב אחר שחנה בסמוך לצומת והפריע לתנועה. לדעת המערער, בית משפט לתעבורה טעה משקבע כי היה והמערער עצר בקו העצירה ומצא כי שדה הראייה שלו מוגבל, היה ראוי שיתקדם באיטיות ובזהירות כדי לשפר את שדה ראייתו ומשלא עשה כן, הוא התרשל ומוטלת עליו האחריות לאירוע התאונה. עוד הוסיף המערער וטען כי בוחן התנועה, מר גדעון לוי, לא בדק את כל הממצאים שבזירת האירוע פרט לעניין שדה הראייה. לא בדק סימני בלימה, מהירות כלי הרכב, חיכוכי צמיגים וכי הוא הגיע לזירה ביום 01/11/10, למרות שהתאונה הייתה ביום 27/10/10. לביקור של בוחן התנועה לא התלווה המערער או רוכב האופנוע. לדעת המערער, בית משפט לתעבורה טעה משהסתמך על דוח הבוחן ככל שהדבר קשור לאופן כניסת המערער לתוך הצומת. המדובר בתיאור תאורטי שאין להתבסס עליו. באת כוח המערער הפנתה לכך שהבוחן קבע שרוכב האופנוע החליק תחילה ולאחר מכן התנגש עם רכב המערער ולכן לא היה נכון לתת משקל לעדות רוכב האופנוע ואביו שכביכול רכב המערער פגע בו ולאחר מכן הוא נפל, כשהיא מפנה לת/1. לדעת המערער, קיימות סתירות רבות בעדויות המשיבה ולכן לא היה כל מקום להסתמך על עדויות אלה. רוכב האופנוע טען כי הוא הבחין ברכב המערער רק ברגע האחרון וממרחק של כ-4 מטר. לעומת זאת, עולה המסקנה, לדעת המערער, שהאופנוע הגיב ממרחק של 14 מטר כאמור בעדות הבוחן בעמוד 16, שורה 3-5. לטענת המערער, לו גרסת רוכב האופנוע הייתה נכונה, ההתנגשות הייתה אמורה להתרחש חזיתית בין כלי הרכב ולכן טעה בית משפט לתעבורה כשקבע שלא מצא סיבה מדוע לא לקבל את גרסת רוכב האופנוע וגרסת אביו. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור. הכרעת הדין של בית משפט לתעבורה מנומקת ומפורטת ואין להתערב בה. בית משפט לתעבורה התייחס לטענות שהעלתה באת כוח המערער, טענות שאינן רלוונטיות לשם קביעת האחריות בהקשר לאירוע התאונה. אין מחלוקת כי לרוכב האופנוע עמדה זכות הקדימה, הן בהתאם לעדות המערער והן בהתאם לעדות רוכב האופנוע ואביו, כך שגם אם היו סתירות בין עדויות המשיבה, אין לומר שיש בסתירות אלו כדי להוביל למסקנה שיש לדחות את גרסתם. עוד טען בא כוח המשיבה כי אין לקבל את הסברי המערער שגרסאותיו השונות והמשתנות נבעו מקשיי שפה, ואף בית משפט לתעבורה ציין כי הוא התרשם שהמערער מבין ויודע מה ברצונו לומר, כך שקשיי שפה אינם יכולים להסביר השינוי בגרסאותיו. מגרסת המערער עולה כי הוא חסם את הצומת ובדרך זו לא נתן זכות קדימה לרוכב האופנוע. משמע, שהוא מודה בכך שחסם את דרכו של רוכב האופנוע על אף שמוצב לפניו, לפני המערער, תמרור המחייב אותו להאט ולתת זכות קדימה למי שנוסע בכיוון שבו נסע רוכב האופנוע. לדעת המשיבה, אין להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט לתעבורה אשר נקבעו בהתאם להתרשמותו מהעדים, מה גם שהמערער לא הראה כל סיבה מדוע בעניינו יש להתערב בקביעות עובדתיות אלו. לדעת המשיבה, רוכב האופנוע החליק ונפל עקב כך שהופתע כשמצא את דרכו חסומה על ידי רכב המערער ומכאן, שיש לדחות את הערעור. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין, בראיות שהוגשו לבית משפט לתעבורה, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור. בימ"ש לתעבורה שמע את העדים והתרשם מהם ובהתאם לנתונים שהיו בפניו קבע כי האחריות לאירוע התאונה מולטת על המערער וצדק בכך. לפני מהערער היה מוצב תמרור האט ותן זכות קדימה. על פי תמרור זה היה על המערער להיכנס לצומת בזהירות הנדרשת ובאופן שלא יפריע לכלי הרכב שהזכות ניתנה להם על פי התמרור, לכן משהמערער נכנס לצומת וגרם לכך שרוכב האופנוע יבלום, יחליק על הכביש ולאחר מכן להתנגש ברכבו, הוא בעצם היה הגורם להתרחשות התאונה והאחריות לגביה מוטלת עליו. זאת ועוד, גם אם היה רכב שחנה בצומת והגביל את שדה הראיה של המערער, הרי שהיה על האחרון להתקדם באיטיות ובזהירות הנדרשת כדי שיוכל להיכנס לצומת בבטחה ומבלי להפריע לתחבורה, אך הוא נכנס באופן פתאומי וללא זהירות ועקב כך גרם לתאונה. בימ"ש לתעבורה ציין כי על פי עדות הבוחן לו המערער היה עוצר בקו העצירה היה לו שדה ראיה במרחק של 35 מטר ואף הוסיף כי גם אם רכב אחר חנה והפריע לשדה הראייה של המערער היה על האחרון להתקדם לאט ולשפר את שדה ראייתו ובדרך זו להיכנס בזהירות המתבקשת לצומת ולא להיכנס באופן שיפריע לכלי הרכב הנעים בכביש. לא די בכך שהמערער טוען שהוא לא אחראי לתאונה, עליו להראות מדוע יש לראות בתאונה כתאונה בלתי נמנעת. על טוען הטענה להניח תשתית עובדתית לכך ומשלא עשה כן, טענתו נשארת כטענה בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי וכך הוא המצב בעניין שבפני. לטעמי, צדק בימ"ש לתעבורה משקבע כי האחריות לתאונה מוטלת על המערער, זאת בהתחשב במכלול הנסיבות והראיות שהובאו בפניו. בחנתי את טענות המערער כנגד הכרעתו של בימ"ש לתעבורה ולא מצאתי מקום להתערב בה. בימ"ש לתעבורה הכריע במחלוקות העובדתיות והעדיף את גרסת עדי המשיבה - ראו עמ' 4 להכרעת הדין, פיסקה לפני האחרונה, וגם הסיק את המסקנות הנכונות ביחס למצב התמרורים בצומת ובהתאם לעובדות שהיו בפניו. מכל האמור אני סבור כי דין הערעור להידחות, ועל כך אני מורה. היה וניתן צו לעיכוב ביצוע גזר הדין, בטל בזה הצו ועל המערער לקיים את גזר הדין של בימ"ש לתעבורה כשמניין הזמן יהיה מיום מתן פסק דין זה.משפט תעבורהרשלנותפקודת התעבורהנהיגה רשלנית