ערעור לא לפנות בניין מגורים בירושלים

ערעור לפיו הורה למערער לפנות את בניין המגורים בשכונת בית וגן, ברח' אפשטיין 5 בירושלים, הידועים כחלקה 43, בגוש 30343, בשטח של 6,381 מ"ר, ועליהם בנוי בניין בן חמש קומות (להלן:"המקרקעין" ו"הבניין", בהתאמה).

2. במסגרת הודעת הערעור טוען המערער, כי הערעור מופנה גם כנגד החלטה של בית-משפט השלום במסגרת הדיון שהתקיים באותה תביעה, החלטה שקדמה לפסק הדין, בה נדחתה רובה של הבקשה לרשות להתגונן שהגיש המערער כנגד התביעה שהוגשה נגדו על ידי המשיבה (החלטה מיום 19.9.10, כב' השופט א' דראל) (להלן: "ההחלטה בבקשה לרשות להתגונן").

3. בפסק הדין קבע בית המשפט, כי המשיבה היא הבעלים הרשום של המקרקעין. המשיבה מכרה את זכויותיה במקרקעין לחברת ממורנד – ניהול (1998) בע"מ (להלן: "ממורנד"). על פי נסח הרישום, המשיבה רשומה כבעלים של המקרקעין, ואילו לטובת ממורנד רשומה הערת אזהרה. במסגרת הסכם המכר, התחייבה המשיבה למסור את המקרקעין לממורנד כשהם פנויים ונקיים מכל פולש.

4. בית המשפט התייחס בפסק-דינו גם לבוררות שנערכה בין הצדדים וצדדים אחרים בפני הבורר, כב' הרב הייזלר. במסגרת זו ניתן פסק-דין ביום 6.7.09, שקבע כי אין למערער זכויות במקרקעין. פסק-דין זה אושר בבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ (מחוזי י-ם) 8534/09). כמו כן, בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה (רע"א 10320/09). המערער גם הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המשיבה ואחרים, בה עתר לסעד לפיו תירשם הבעלות במקרקעין על שמו, ותביעה זו נדחתה על הסף לאור הקביעות בפסק הבורר (ת"א (מחוזי י-ם) 3225/09).

5. לאחר שהתביעה האמורה סולקה על הסף, נדונה הבקשה שהגיש המערער למתן רשות להתגונן בפני התביעה נשוא תיק זה. ביום 19.9.10 ניתנה החלטה בבקשה למתן רשות להתגונן, לפיה ניתנה למערער רשות להתגונן בטענה אחת בלבד, והיא זכותו להחזיק במקרקעין שלא מכוח בעלות עליהם, זאת לאור ההכרעה בפסק הבורר, שהפך להיות חלוט. באותה החלטה התנה בית המשפט את הרשות להתגונן בהפקדה של 250,000 ₪ והמערער אכן הפקיד סכום זה. המערער הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, וזו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי (רע"א (מחוזי י-ם) 26942-10-10, כב' השופט ר' יעקובי). המערער הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וגם זו נדחתה (רע"א 206/11; כב' השופט נ' הנדל).

6. לאור זאת, קבע בית-משפט קמא בפסק הדין כי כל שנותר להכרעה הוא טענת המערער שקיימת לו זכות חזקה, המבוססת על הסכמת הצדדים, לרבות המשיבה, בהתאם לרשות שניתנה לו במסגרת ההחלטה בבקשה לרשות להתגונן.

7. בערעור שלפנינו טען המערער, כי הוא רשאי במסגרת ערעורו לשוב ולתקוף את ההחלטה שניתנה במסגרת הבקשה לרשות להתגונן. המערער טען, כי זכות זו עומדת לו לאור העובדה שמדובר בהחלטת ביניים, ולא בפסק-דין, ועל כן מכוח הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי וכן לאור ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון, רשאי המערער במסגרת ערעורו על פסק הדין כולו להעלות פעם נוספת את טענותיו כנגד ההחלטה האמורה.

8. לצורך כך יש להידרש להחלטת בית המשפט המחוזי ברע"א 26942-10-10 (להלן: "החלטת בית המשפט המחוזי"), וכן בהחלטת בית המשפט העליון במסגרת הבקשה לרשות ערעור שהוגשה על החלטת בית המשפט המחוזי ברע"א 206/11 (להלן: "החלטת בית המשפט העליון"). בהחלטת בית המשפט המחוזי נאמר, כי בית המשפט ביקש את התייחסות הצדדים לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול לפי הסמכות הנתונה לו מכוח תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דהיינו, "לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וכן לשאלה האם במקרה כזה ניתן לראות בבקשה ובתשובה סיכומים בכתב". עוד עולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, כי המערער לא התייחס לעניין זה בפרק הזמן שנקצב לכך, ולאור האמור בהחלטת בית המשפט הוא נחשב למי שהסכים לאמור לעיל. המשיבה מסרה הסכמתה בכתב כי בית המשפט יפעל כאמור לעיל. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי השתכנע שזכויות הצדדים לא תיפגענה אם ידון בבקשה כבערעור על יסוד הבקשה והתשובה, ועל כן החליט לפעול כך. בהמשך קבע בית המשפט המחוזי לגופו של עניין, כי הגיע למסקנה שדין הערעור להידחות, וכי יש לדחותו על פי האמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, בכפוף להבהרה שניתנה בהמשך פסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע, כי בית משפט השלום פירט בהחלטתו כראוי את כל הנתונים העובדתיים, ועל כן אין מקום לדחות את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי נתונים אלה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט השלום, ואין לגלות בהחלטתו טעות שבחוק, ועל כן יש לדחות את הערעור.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי לאור ההליכים שהתנהלו צדק בית משפט השלום כאשר דחה את רוב רובה של הבקשה לרשות להתגונן, נתן למערער רשות להתגונן בטענה שהוא זכאי להחזיק במקרקעין "למרות הקשיים שאותה טענה מעוררת" והתנה את האפשרות להתגונן בהפקדה כספית. בית המשפט המחוזי ראה לנכון להוסיף התייחסות לשאלת גובה ההפקדה, דבר שכיום אינו נוגע יותר לעניין.

9. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה כאמור בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון מציין בפתח החלטתו, כי המערער עותר להרשות לו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיו נדחה ערעורו על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים. בית המשפט העליון דחה את בקשת המערער, וקבע כי מדובר בבקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי שתינתן רק במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית וציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. הוסיף וקבע בית המשפט העליון, כי לא מצא בטענות המערער סוגיה המצדיקה דיון בגלגול שלישי. עוד קבע, כי בית משפט השלום "הוציא מתחת ידו פסק דין מפורט ומנומק, הנותן מענה לטענות המבקש. מכאן צדק בית המשפט המחוזי משדחה את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקסד"א".

עוד נקבע על ידי בית המשפט העליון, כי בית משפט השלום לא התעלם מפסק הבורר, אלא נתן תוקף לקביעותיו, ובכלל זאת הקביעה כי למערער אין זכויות במקרקעין, וכי בית משפט השלום לא התעלם משאלת הסמכות וקבע בצדק כי פסק הבורר אינו חוסם את המשיבה מלממש את זכויותיה בפנייה לערכאות.

10. במישור הדיוני קבע בית המשפט העליון, כי המערער צודק ש"על פני הדברים השילוב שבין מתן רשות ערעור ודחיית הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקסד"א מעורר קושי מבחינה דיונית, אם כי לא במישור הפורמאלי. אולם התקנות אינן אוסרות על שילוב שכזה. אמנם, דחיית הערעור לפי תקנה 460(ב) יכול ללמד שלא הייתה רשות ערעור".

11. עולה אפוא השאלה, האם במסגרת הערעור שלפנינו רשאי המערער לשוב ולתקוף את החלטת בית משפט השלום שניתנה במסגרת בקשתו למתן רשות להתגונן. סבורים אנו, כי מונח לפתחו של המערער "מחסום דיוני" לעשות כן, משום שהחלטת בית משפט השלום הפכה להיות חלוטה לאחר שבית המשפט המחוזי דן בבקשה לרשות ערעור כבערעור לגופו ודחה את הערעור, מה עוד שהחלטה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון. ייאמר מייד, כי גם בית המשפט העליון, בהחלטתו כפי שצוטטה לעיל, התייחס להחלטת בית המשפט המחוזי כפסק דין שניתן בערעור וקבע באופן מפורש כי הדבר היה בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

12. נוסיף ונאמר, כי הסמכות של בית המשפט המחוזי לפעול כפי שקבע נתונה לו באופן מפורש בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט המחוזי בהחלטתו קבע כי על פי סמכותו האמורה, הבקשה למתן רשות ערעור תידון כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בית המשפט המחוזי העיר, כי הוא פועל כך לאחר שהגיע למסקנה שלא תיפגע זכותו של בעל דין אם ינהג כך.

13. לאור האמור, משנתן בית המשפט המחוזי פסק דין והבקשה לרשות ערעור על פסק דין זה נדחתה בבית המשפט העליון, מנוע המערער לשוב ולהעלות טענות כנגד החלטת בית משפט השלום במסגרת הבקשה לרשות להתגונן בערעור שלפנינו. בכך שונה המקרה שלפנינו מההלכה שנקבעה ברע"א 5834/03 אריה חב' לביטוח בע"מ נ' ורדאן חאדר (פ"ד נח(1) 854 (להלן: "פסק דין אריה"), שכן שם נדונה השאלה האם ניתן להשיג על "החלטה אחרת" של הערכאה הראשונה במסגרת ערעור על פסק הדין של הערכאה הראשונה, בנסיבות שבהן בקשת רשות ערעור על "ההחלטה האחרת" נדחתה שלא במסגרת פסק דין בערעור אלא בגדרה של ההחלטה בבקשת רשות הערעור.

ראוי להדגיש דווקא את דברי בית המשפט העליון בפסק דין אריה, שהתייחס לאפשרות כפי זו העומדת לפנינו: "התקנות קבעו מנגנון ספציפי ומיוחד שמבקש להקנות לדיון בבקשת רשות ערעור אופי של הליך ערעור. הכוונה לתקנה 410 לתקנות, שכותרתה 'הגשת בקשת רשות ערעור כהגשת ערעור'. התקנה קובעת שבית המשפט שאליו הוגשה בקשת רשות ערעור, רשאי לדון בבקשה כבערעור רק אם הסכימו לכך בעלי הדין, או לאחר שניתנה להם ההזדמנות להביע התנגדותם, ונראה לבית המשפט שלא תיפגע זכותם. צא ולמד, משקיים בתקנה 410 מנגנון פרטיקולארי המסדיר דיון בבקשת רשות ערעור כבערעור, אין מקום לעקוף מנגנון זה תוך פגיעה בזכויות הצדדים שהוקנו להם מכוחו ולראות בדחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת שנעשתה לגוף העניין, כתחליף לערעור".

ולענייננו, לאחר שהוחלט כאמור לדון בבקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטת בית משפט השלום במסגרת הבקשה לרשות להתגונן כבערעור, ולאחר שערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה בבית המשפט העליון, שוב לא ניתן להשיג על החלטת בית משפט השלום שניתנה במסגרת הבקשה לרשות להתגונן.

14. התוצאה היא, כי הערעור שלפנינו מוגבל אך ורק לפסק דינו של בית משפט קמא בשאלת החזקה, וכי קיים "מעשה בית דין" בכל הקשור להחלטה שניתנה במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן.

15. סבורים אנו, כי צדק בית משפט קמא במסקנתו, לפיה אין למערער זכות חזקה במקרקעין או בבניין. לעניין זה סקר בית משפט השלום את כל העובדות שנפרשו לפניו. בית משפט השלום קבע כי לאור העובדה שבפסק הבורר נקבע שאין למערער זכויות בעלות במקרקעין, יש לבחון את טענותיו כי הוא זכאי להחזיק במקרקעין שלא מכוח זכות בעלות. בית משפט השלום קבע כי יש לבחון האם הוכח לפניו שהמערער נעדר זכות להחזיק במקרקעין, זאת לאור טענות המערער כי החזיק בעבר במקרקעין או בבניין, ובפרט לאחר שהקים את הבניין במימונו ומאז הוא מחזיק בו ברצף וללא הפסקה, במישרין או בעקיפין באמצעות שוכרים מטעמו, ובכלל זה טענת המערער כי הוא זה שהביא בשעתו רוכש למקרקעין, ונכרתו מערכות חוזים שהעניקו לו את זכות החזקה, כך שעד לבניית הדירות במקום הבניין הקיים יהא המערער בעל החזקה הבלעדית במקרקעין או בבניין.

16. בהמשך פסק הדין סקר בית משפט השלום בהרחבה את מארג הראיות שהובא לפניו, לרבות המערכת החוזית שהייתה בין הצדדים. בית המשפט בחן את ההסכמים עליהם חתם המערער עצמו, וקבע כי לא מצא בהסכמים אלה אזכור בדבר זכות חזקה של המערער במקרקעין, או כל אמירה התומכת בטענה זו של המערער.

17. עוד ציין בית המשפט, כי טענות המערער בקשר לזכותו במקרקעין נדונו כבר במסגרת פסק הבורר, שהפך כאמור לחלוט. הבורר דחה את טענות המערער אחת לאחת וקבע כי אין למערער יותר זכויות במקרקעין או בבניין.

18. בית משפט השלום גם בחן את המערכת החוזית שבין המערער למשיבה, והגיע למסקנה כי במסגרת מערכת זו לא הוענקה זכות חזקה למערער. בית המשפט התייחס לטענות המערער בנוגע להסכם המכונה על ידו "ההסכם הפנימי" וקבע, כי גם מכוח הסכם זה לא קמה למערער זכות להחזיק במקרקעין, ולמעשה האפשרות שהוענקה לו "לגאול" את המקרקעין בשלב כלשהו לא מומשה על ידו.

19. בית משפט השלום בחן באופן מדוקדק את כל העובדות שהובאו לפניו, וקבע כי עובדות אלה אינן מצביעות על זכות חזקה של המערער במקרקעין. בית המשפט הגיע למסקנה שאין למערער זכות להחזיק במקרקעין על בסיס הראיות שהובאו לפניו.

20. לאור כל זאת, סבורים אנו כי יש לדחות את הערעור וזאת, בין היתר, לאור הקבוע בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, לאחר שהגענו למסקנה שפסק הדין מבוסס היטב על הממצאים העובדתיים שהובאו לפני בית המשפט, ואין מקום להתערב בקביעותיו אלה של בית המשפט. הממצאים העובדתיים תומכים חד משמעית במסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט השלום במסגרת פסק דינו, שעה שאין ולא מצאנו טעות משפטית או טעות שבחוק בפסק הדין.

21. לפיכך, החלטנו לדחות את הערעור. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 20,000 ₪. המזכירות תעביר את הפיקדון שהופקד על-ידי המערער למשיבה, באמצעות בא-כוחה, על חשבון ההוצאות שנפסקו.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון