תשלום הוצאות בסך של 1,000 ש"ח כתנאי לביטול פסק הדין שניתן בהעדר ולהחלטה מיום 29.7.13 בהקשר לבקשה לביטול החיוב בהוצאות, שנדחתה. המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין העבירות הבאות: סטייה שלא בבטחה, עבירה לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן: "התקנות") , התנהגות בדרך הגורמת נזק לרכוש וחבלה לאדם, עבירה לפי תקנה 21(ב) (2) לתקנות ועבירה של נהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודה. בכתב האישום נטען כי ביום 28.8.11 נהג המערער ברכב פרטי בכביש מס' 6 מכיוון דרום לכיוון צפון ובהגיעו לק"מ 178 נהג ברשלנות, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך מסיבה שאינה ברורה, סטה ימינה לכיוון נסיעתו, פגע במעקה הבטיחות שבשול ימין, הרכב "נזרק" שמאלה והתנגש במעקה בקצה השול השמאלי שם הרכב עצר. כתוצאה מהתאונה נחבלו ארבעה אנשים וכלי הרכב המעורבים ניזוקו. המערער זומן לדיון בבית משפט השלום לתעבורה ליום 4.11.12 ובעקבות זאת הוא הגיש ביום 31.10.12 בקשה לדחיית הדיון לשם צילום חומר החקירה. בית משפט לתעבורה נעתר בו ביום לבקשה ודחה את הדיון ליום 5.5.13. לישיבה הקבועה המערער לא התייצב לדיון, ובהתחשב בעובדה כי הונח בפני בית משפט לתעבורה אישור שלכאורה מסירה חתום על ידי המערער, החליט לדון אותו בהעדרו ולכן הרשיעו בדין וגזר עליו את העונשים הבאים: 1,500 ₪ קנס, שלושה חודשי פסילה בפועל ושלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים. עם קבלת פסק הדין הגיש המערער בקשה לביטולו על יסוד הטענה כי הזימון לדיון שהיה קבוע לחודש מאי 2013 לא הגיע לידיו. המערער לא פירט בבקשתו את טענותיו בסוגיית עיוות הדין והוא עשה כן, רק לאחר שבית משפט לתעבורה נתן את החלטתו ביום 7.7.13 בה נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין. המערער העלה במסגרת בקשה נוספת שבה שהגיש בעקבות ההחלטה מיום 7.7.13 ובה טען כי זה היה רכב אחר שגרם לכך שהוא יסטה מנתיב נסיעתו לשוליים שבצד ימין וזאת כדי למנוע תאונה קטלנית, לטענתו. בית משפט לתעבורה החליט ביום 22.7.13 לקבל את הבקשה ולבטל את פסק הדין בכפוף לתשלום הוצאות בסך של 1,000 ₪, בשל כך שהוא לא התייצב לדיון הקבוע וגם משום שלא העלה טענותיו לעניין עיוות הדין בבקשה הראשונה. המערער סבר כי בית משפט לתעבורה טעה משחייבו בתשלום הוצאות כתנאי לביטול פסק הדין ולכן פנה אליו בבקשה נוספת לביטול החיוב בהוצאות. הבקשה נדחתה ומכאן הערעור שבפניי ביחס לפסק הדין ולהחלטות בית משפט לתעבורה. המערער מלין על כך שבית משפט לא נתן לו את יומו בבית המשפט, נעל את שעריו וטעה כשהתנה פתיחת השערים בתשלום הוצאות. לטענת המערער הוא לא קיבל זימון לדיון, הואיל ובכפרו קיימים מספר אנשים בשם זהה. בדיון בפני הצגתי בפני המערער את אישור המסירה שלכאורה חתום על ידו וזה טען כי החתימה המופיעה שם אינה חתימתו וככל הנראה מישהו אחר בשם זהה חתם ורשם ליד החתימה את מספר תעודת הזהות של המערער. המערער טוען עוד כי דחיית הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר עלולה לגרום לו עיוות דין. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. המערער זומן כדין ולא התייצב לדיון שנקבע בהתאם לבקשתו לדחות דיון קודם. עוד נטען כי המערער אמנם התכחש לחתימתו על אישור המסירה אך ניתן להבחין כי הוא נהג לחתום בצורות שונות כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו לבית משפט לתעבורה. לדעת המשיבה, בית משפט לתעבורה לא טעה משהחליט לחייבו בהוצאות כתנאי לביטול פסק הדין שניתן בהעדר. עוד נטען כי העונש שהוטל הינו עונש סביר שאינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור. מכל אלה ביקשה לדחות את הערעור. לאחר שעיינתי בפסק הדין, בהחלטות בית משפט לתעבורה, בהודעת הערעור, באישור המסירה, בבקשות שהוגשו לבית משפט לתעבורה, בחתימות השונות של המערער על הבקשות שהוגשו לבימ"ש לתעבורה, הן חלקן שנעשה בערבית והן חלקן שנעשה בעברית ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור. כאמור סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982, קבע שתי עילות חלופיות שדי בקיום אחת מהן כדי לבסס את הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר: העילה הראשונה - מתן הסבר סביר להיעדרות והשנייה - להצביע על קיומו של חשש ממשי לעיוות דין - לעניין סוגיה זו ראו רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.12.09), רע"פ 5146/09 שרעב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 28.7.09), רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.04), רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.10.03), רע"פ 5377/03 וגדי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.6.03), רע"פ 8333/09 חביבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.10.09) ורע"פ 511/10 ג'אודאד על אבו מוהנא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.1.10). אין מחלוקת שהמערער זומן כדין לישיבה שנקבעה ליום 4.11.12, ישיבה שנדחתה לבקשת המערער ליום 5.5.13. לישיבה הנדחית - 5.5.13, המערער לא התייצב ונידון בהיעדרו. ניתן להניח ברמה גבוה של וודאות, זאת מעבר לקיומו של אישור מסירה חתום על ידי המערער, שהאחרון ידע שהדיון בעניינו קבוע ליום 4.11.12 ומשהגיש בקשה לדחיית הדיון, היה עליו לעקוב אחרי בקשה זו ולברר מה עלה בגורלה, בין אם נתקבלה ובין אם לאו. המערער ובא כוחו לא התייצבו לישיבה שנקבעה ליום 4.11.12, וניתן לשער כי הם ביררו מה עלה בגורל הבקשה לדחיית הדיון. מכל מקום ההחלטה נשלחה בדואר רשום וכעולה מאישור המסירה היא נחתמה על ידי המערער כשליד חתימתו הופיע מס' תעודת זהותו הנכון ולכך המערער לא נתן כל הסבר. דבריו בפני במהלך שמיעת הערעור, שיכול להיות שמי שחתם רשם את תעודת זהותו, טענה סתמית היא, בלשון המעטה, ואסביר: גם אם נצא מתוך הנחה כי בכפרו של המערער קיימים מספר אנשים בשם זהה, טענה שיש לה בסיס במציאות הקיימת בכפרים, אך עדיין אין בכך כדי להסביר רישום תעודת הזהות של המערער על אישור המסירה וליד חתימתו וזאת למה? כי אם נניח שאכן אדם בשם זהה חתם על אישור המסירה, הוא לא היה רושם את תעודת הזהות של המערער, אלא את מספר תעודת זהותו הוא שבוודאי היה אמור להיות שונה ממספר תעודת זהות המערער. עוד יש לומר שטענות אלו לא העלה המערער בבקשתיו והפריחן לחלל האוויר רק במהלך הדיון בפני. המערער לא הביא מטעמו ראיות הנוגעות לאישור המסירה מרשות הדואר, שהינה רשות שלגביה ניתן להחיל חזקת התקינות, קרי, ככלל היא פועלת כדין. התנהלות המערער היא זו שגרמה לחיובו בהוצאות ובצדק. לא זו בלבד שהמערער הגיש בקשת דחייה מספר ימים לפני מועד הדיון, והגם שהוא לא טרח לברר מה עלה בגורל בקשתו, הוא לא התייצב לדיון, והגיש לבימ"ש לתעבורה בקשות שונות. מכל מקום בהקשר לדיון שנקבע במועד הנדחה, הונח בפני בימ"ש לתעבורה אישור מסירה חתום על ידי המערער כשליד החתימה נרשמה גם על ידי החותם, לכאורה, מספר תעודת זהותו. המערער לא הביא כל ראיה ואף לא טען דבר בעניין זה בבקשותיו. עוד יש לומר כי המערער הגיש את הבקשות בשמו הוא מבלי לציין שהוא מיוצג ולכן גם ההחלטה והזימון נשלחו אליו אישית. מעיון בבקשות השונות, ניתן להבחין בכך שעל חלק מהבקשות חתם המערער בערבית ועל חלק בעברית, וכי חתימותיו בשתי השפות היו שונות מבקשה לבקשה ודי אם אפנה את הקורא לעיון בחתימותיו על הבקשות. על כן, לטעמי, המערער לא נתן כל הסבר סביר להיעדרותו מהדיון, אליו זומן כדין. וכעת לעניין עיוות הדין. המערער אמנם טען בבקשה מאוחרת שהגיש בעקבות החלטת בימ"ש לתעבורה מיום 7.7.13, שהתאונה התרחשה בעקבות נהיגתו של נהג אחר. כך שהטענה לא הועלתה מייד עם הבקשה הראשונה, יחד עם זאת וכדי לתת למערער את יומו בבימ"ש, נתקבלה הבקשה בכפוף לתשלום הוצאות. ראוי שכל מי שפונה לבימ"ש, יכין את בקשותיו כמתחייב על פי הדין ויפרט בהן כל טענותיו ובדרך זו, יחסוך לעצמו ולבימ"ש זמן יקר. המערער מיוצג על ידי חתנו, שלטענתו, גם הוא היה עד לתאונה, אך משום מה לא הובאו פרטים וטענות עובדתיות להתרחשות התאונה, למעט, הטענה כי התאונה נגרמה עקב התנהלות רכב אחר. אוסיף עוד שלכאורה שערי בית המשפט נפתחו בפניו של המערער ע"י בימ"ש לתעבורה, חרף טענותיו החלשות ביחס לנסיבות אירוע התאונה והסיכוי הנמוך להוכיח טענות אלו, לכן ובשל כך ובשל התנהלות המערער היה מקום לחייבו בתשלום הוצאות כתנאי לביטול פסק הדין. על כן ומכל אלה, עולה כי המערער לא הניח כל בסיס לקיומה של אחת משתי העילות הנ"ל וחסד נעשה איתו כשבימ"ש לתעבורה ביטל את פסק הדין שניתן בהיעדר, בכפוף לתשלום הוצאות, על כן לא מצאתי עילה מדוע יבוטלו הוצאות אלו. מעבר לנדרש אציין כי העונש שהושת על המערער אינו חמור המצדיק התערבות ערכאת הערעור. גם אם המערע טען בעניין זה בהודעת הערעור, הרי שהוא לא העלה כל טענה בבעניין זה בפני. אשר על כן, אני דוחה את הערעור. יחד עם זאת וחרף המאור לעיל, אציין כי היה והמערער ישלם את ההוצאות שנפסקו עד ליום 31.10.13, ויגיש הודעה מתאימה על כך לבימ"ש לתעבורה, יזומן המערער למועד שיקבע לשמיעת טענותיו. פסק דין בהעדר הגנהביטול פסק דין