ב"בקשה בהולה״, במהלך פגרת בתי המשפט, למתן צו הפסקה שיפוטי ואיסור שימוש, על פי סמכות ביהמ״ש, על פי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ״ה-1965 (להלן: ״החוק״) וכן למתן צו מניעה, נגדן, על פי סעיף 246 לחוק. בבקשה נטען, כי מפקח מטעם הוועדה (להלן: "המפקח") גילה, ביום 4.8.13, כי במקרקעין הנמצאים בקיבוץ ברקאי (להלן: ״הקיבוץ״), הידועים כחלקה 10 (בחלק), וחלקה 20 (בחלק) בגוש 12191 (להלן: ״המקרקעין״), שייעודם הוא שצ״פ, מבוצעות עבודות להכשרת משטח בשטח של 3,000 מ״ר, המשמש לאחסון וכן ליציקת קורות בטון וכי בפועל נעשה השימוש במקרקעין, ללא שניתן לכך היתר בניה או היתר לשימוש חורג. בבקשה נטען, כי צו שיפוטי וצו איסור שימוש דרושים לשם מניעת המשך ביצוע העבירה, כאמור וכי מאחר שלא ברור אם העבודות הושלמו, נדרש צו למניעת פעולות. בו ביום ניתן על ידי ביהמ״ש קמא צו זמני, המורה על הפסקת ביצוע העבודות וכן על הפסקת השימוש החורג במקרקעין ונקבע דיון, במעמד הצדדים, ליום 14.8.13. 2. בדיון שהתקיים בבימ״ש קמא, בתאריך הנ"ל, טענו המערערות, כי מדובר בעבודות ליציקת מעקות בטיחות עבור כביש מס' 6, כחלק מפרויקט שיחזור והרחבת הכביש וכי המעקות נועדו לבטיחות המשמשים בכביש. עוד נטען, כי העבודות מבוצעות במבנה רפת, שקיבל היתר כדין ובשטח שלידו, אשר נמצאים בחזקת הקיבוץ ללא שנעשה בהם כל שימוש אחר. המערערות הסבירו, כי על אף שייעוד השטח הוא שצ״פ, אין מדובר בשטח פתוח, המשמש כשצ״פ, אלא בשטח הנמצא בשולי הרפת של הקיבוץ, אשר לבנייתה ולשימוש בה ניתן היתר. לטענת המערערות, הן סברו שלצורך עבודות אלה, ולתקופה הזמנית בה הן נמשכות, אין צורך בהיתר. הן טוענות, כי לא מבוצעות עבודות בניה במקרקעין, אך אינן חולקות על הטענה לפיה יש צורך בהיתר לשימוש הנעשה על ידן במקרקעין. כן טוענות הן, כי משהתברר להן, עקב ביקור המפקח במקום, כי יש צורך בהיתר לשימוש חורג, הן פעלו במהירות והגישו, יומיים לפני הדיון בבימ"ש קמא, בקשה להיתר לשימוש חורג, למשך שנה. המערערות הסבירו, כי הן זכיינייות של חברה מחו"ל וכי מאחר שנחתם חוזה גוייסו על ידן כעשרים עובדים. לטענתן, האתר צריך להיות בקרבת מקום לכביש 6 ומאחר שהמעקות מסופקים בהתאם לדרישת הקבלן המבצע את הרחבת כביש 6, ואף מאחר שמדובר ביציקה לפי טכנולוגיה מסוימת לא ניתן להפסיק ולהתחיל את העבודות, בכל פעם. המערערות טענו כי מפאת חשיבות העבודות, ראוי ליתן להן ארכה להמשכן והוסיפו, כי הן נכונות להעמיד ערבות בנקאית לפינוי המקרקעין. החלטת בימ"ש קמא : 3. ביום 15.8.13 ניתנה החלטת ביהמ״ש קמא, בה נקבע כי במקרקעין, שייעודם שצ״פ מבוצעות עבודות בניה וכן כי נעשה בהם שימוש חורג והכל - ללא היתר כנדרש בחוק. ביהמ״ש ציין, כי המפקח לא נחקר על תצהירו, המערערות לא הגישו תצהיר נגדי ואף לא את ההסכם ביניהן, או כל מסמך אחר, ממנו ניתן היה ללמוד על היקף העבודות המבוצעות, תכולתן, משך השימוש הצפוי במקרקעין וכיוצ״ב, זאת - על אף שמהתמונות שהוצגו על ידי המשיבה נראה היה לבימ"ש קמא, כי מתבצעות במקרקעין עבודות הקמה של מבני קבע, המחוברים לקרקע. בימ״ש קמא ציין, עוד, כי נראה שלא ניתן יהיה לקבל היתר בניה כל עוד לא ישונה ייעוד המקרקעין וממילא לא הוצגה כל תכנית בעניין זה. אשר לטענה בדבר חשיבות העבודות קבע בימ״ש קמא, כי טענה זו לא הוכחה וכי, מכל מקום, היה על המערערות לדאוג לקבלת היתר לפני שעשו שימוש במקרקעין. 4. אשר על כן קבע בימ״ש קמא, כי: "יש מקום עקרוני לתת צווים כמבוקש, אשר ימנעו את המשך ביצוע עבודות הכשרת המשטח והמשך השימוש בניגוד לייעוד". הוסיף בימ״ש קמא וקבע, כי: ״לאור העובדה שזמינות העבודות וזמניות השימוש עשויים להיות נתונים בעלי משקל מכריע במקרה זה, ולאור כך שהחברה הביעה במהלך הדיון נכונות להעמיד ערבויות כספיות אשר יבטיחו את השבת המצב לקדמותו בתום אותו שימוש זמני - אני מורה בזאת כדלקמן: (א) ניתנים בזאת צווים מכח סעיף 239 וסעיף 246, האוסרים על המשך העבודות בשטח ועל המשך השימוש בשטח בניגוד לייעוד החוקי. הצווים יכנסו לתוקף בעוד 14 יום, על מנת לאפשר הליכי ערעור במהלך הפגרה. (ב) במקביל, אני מציעה לצדדים להגיע להסכמה הבאה - תינתן האפשרות להמשיך בעבודות, כל עוד הקיבוץ והחברה יתחייבו להפסיק את השימוש הלא חוקי, לסלק מהשטח את כל המבנים ולהשיב את המצב לקדמותו - עד יום 15/8/2014 (שנה מהיום) ויפקידו ערבות בנקאית על סך 100,000 ₪ על אחת להבטחת ההתחייבות. גובה הערבות נגזר בין היתר מהעלויות המשוערות של השבת המצב לקדמותו בסוף השימוש, ככל שהקיבוץ והחברה לא יעמדו בחובתן לעשות זאת בעצמן. האמור כפוף לכל החלטה שתינתן בבקשה שהוגשה לקבלת היתר בניה. כלומר, שיוסכם לאפשר את המשך הקמת אתר ההרכבה והשימוש בו למרות שאין היתר - כל עוד המדובר בתקופה זמנית של שנה וכל עוד יופקדו הערבויות המתאימות, וכמובן שאם במהלך השנה יקבל הקיבוץ את היתר הבניה או היתר השימוש המיוחל, אזי שהשימוש יהפוך לחוקי, מגבלת הזמן תוסר והערבויות יושבו. ככל שהצדדים יגיעו להסדר ויבקשו לקבל תוקף של החלטה שיפוטית לגביו - עליהם להגיש בקשה". לאחר שהמשיבה לא הסכימה להצעה אשר בסעיף (ב) להחלטה, הגישו המערערות את הערעורים דנן. טיעוני הצדדים : 5. לאור האינטרס המשותף של שתי המערערות לא אפריד בין טיעוניהן, אלא ככל שהדבר יתבקש מהקשר הדברים. המערערות טוענות כי הן אינן מבצעות בניה במקרקעין, אלה מדובר באמצעים ובכלים זמניים, אשר נועדו לייצור מעקות בטיחות המסופקים לכביש 6, הסמוך למקרקעין. לטענת החברה, הכשרת הקרקע, שנראתה על ידי המפקח איננה בנייה, שכן מדובר אך ורק במצעים מהודקים, היינו - באדמה שהודקה באמצעות מכבש. לטענת החברה, לאור ניסיון קודם בו היא השתמשה באופן דומה במקרקעין אחרים, לצורך ייצור מעקות בטיחות לכביש אחר, ללא שפנו אליה בטענה כלשהי, היא סברה שאין צורך בהיתר לכך. עוד טוענת היא, כי מדובר במוצר מציל חיים ואף דוגמא לכך הוצגה בפני בימ״ש קמא, עת מעקה בטיחות שיוצר על ידי החברה הציל חיים במהלך התהפכות משאית בכביש 31, כביש באר-שבע - ערד. המערערות אמנם מדגישות את זמניות השימוש שהן עושות במקרקעין, אך אינן מציינות, במפורש, כמה זמן בכוונתן להישאר שם. לטענתן, הנזק שייגרם אם יהיה עליהן לפנות את המקרקעין בתוך 14 ימים, כפי שקבע בימ״ש קמא הינו נזק רב, לא רק להן ולעשרים עובדיה של החברה, אלא גם לחברת חוצה ישראל ולהמשך עבודות סלילת הנתיב השלישי בכביש 6. המערערות טוענות, כי לאור הזמן הדרוש לשם מציאת מקום חלופי (שהרי צריך שהוא יהיה בקרבת כביש 6 ושאפשר ומותר יהיה לבצע בו שימוש מסוג זה ואף דרוש זמן כדי לקבל את ההיתרים נדרשים לשם כך), פרק זמן של 14 ימים בלבד (כפי שנקבע על ידי בימ"ש קמא), להפסקת השימוש ולפינוי המקרקעין, הינו בלתי סביר ובלתי אפשרי, בנסיבות הענין. 6. עוד טוענות הן, כי קיימת סתירה פנימית בהחלטת בימ״ש קמא, באשר האמור בסעיף (א) להחלטה - ובמיוחד מתן ארכה של 14 ימים בלבד לפינוי - סותר בעליל את האמור בסעיף (ב) להחלטה, היינו - את הצעת ביהמ״ש עצמו, לפיה נגד ערבויות לפינוי, יותר לחברה להמשיך ולהשתמש במקרקעין, כפי שהיא משתמשת בהם היום, למשך שנה ממועד מתן ההחלטה. המערערות טוענות, כי הסכמה בין הצדדים יכולה להיות שיקול של בימ"ש לפני מתן ההחלטה, אולם בעת מתן ההחלטה על ביהמ״ש לשקול את כל השיקולים הרחבים, המנויים בפסיקה ובכללם - חומרת העבירה לכאורה, אל מול הנזק הציבורי שייגרם ממתן הצו. והנה, כאשר בימ״ש שקל את השיקולים, במסגרת ההחלטה, הוא הגיע למסקנה הבאה לידי ביטוי בחלופה (ב). לטענתן, משהגיע ביהמ"ש למסקנה כזו - הסכמת הצדדים אינה רלוונטית והיה עליו ליתן החלטה ברוח זו, שהרי עולה מההחלטה, כי זו החלופה הראויה, גם לדעת בית משפט קמא. עוד טוענות הן, כי הצעת בימ״ש קמא בסעיף (ב) להחלטה היא הצעה סבירה ומידתית והן מבקשות לקבל את הערעור באופן שיינתן להצעה זו תוקף מחייב בפסק הדין שיינתן בערעור. לחלופין מבקשות הן לדחות את ביצוע הצו שניתן על ידי בימ״ש קמא בסעיף (א) להחלטה, למשך 6 חודשים. בדיון שהתקיים בערעור ביום 30.9.13, חזרו המערערות על טענותיהן והוסיפו, כי בקשתם למתן היתר לשימוש חורג נקבעה לדיון בוועדה המקומית לתכנון ובניה ליום 15.10.13 וכי לאחריו הן תוכלנה לבקש ארכה לפי סעיף 239 לחוק. לפיכך טענו, כי נכון יהיה לתת ארכה לביצוע ההחלטה לפחות עד לאחר הדיון הצפוי בוועדה. 7. ב״כ החברה טען, כי נעשה ניסיון למצוא מקרקעין חלופיים, אולם לא ניתן למצוא מקרקעין, במרחק סביר מכביש 6, אשר קיים לגביהם היתר לשימוש הדרוש לחברה ואף לא היה לחברה די זמן על מנת לערוך חיפוש מקיף, לאור כך שהבקשה הוגשה במהלך הפגרה ולאור כך שמקומות עסק רבים, לרבות משרדי ממשלה ורשויות מקומיות, סגורים בתקופה זו וכן בחודש ספטמבר, בו היו מעט מאד ימי עבודה, בשל החגים. המערערות טוענות, כי בימ״ש קמא התייחס לצורך להפסיק את ביצוע עבודות הבניה וזאת - גם בהחלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה על ידן, על אף שבדיון בפני בימ״ש קמא היה ברור שלא מבוצעות במקום עבודות של בניית מבנים. 8. המשיבה עותרת לדחיית הערעור בטענה, כי מתן ארכה להפסקת השימוש ולפינוי המקרקעין תהווה, למעשה, מתן היתר למערערות להמשיך ולהפר את החוק. לדברי ב"כ המשיבה, אין כל טעם במתן ארכה עד לאחר הדיון הצפוי בוועדה, שכן דיון זה הוא רק שלב ראשון בהליך ארוך למתן היתר לשימוש חורג וממילא יכול שעד שיסתיים ההליך, יסתיימו העבודות שמבצעת החברה והיא ממילא תפסיק את השימוש החורג ותפנה את המקרקעין. כן טוען הוא, כי הנטל להוכיח את מאזן הנוחות מוטל על המערערות וכי הן לא עמדו בנטל זה. המערערות לא הביאו ראיות בבימ״ש קמא ובחרו, במודע, לא לחקור את הפקח. בנוסף נטען, כי קיימות בעיות נלוות לשימוש שעושה החברה במקרקעין, כגון יציאת המשאיות של החברה בדרך שאולי איננה מאושרת על ידי מע״צ וזאת, בשל כך שהקיבוץ איננו מסכים שהמשאיות יעברו בדרכיו. בענין זה אומר, כבר כעת, כי נציג הקיבוץ הודיע, בתגובה לכך, במעמד הדיון, כי הקיבוץ יסכים למעבר המשאיות בדרכיו. 9. כן טען ב"כ המשיבה, כי בשל זמניות השימוש שעושות המערערות במקרקעין, דחיית הפסקת העבודות ופינוי המקרקעין יתן להן, למעשה, את מבוקשן ולכך אין לתת יד שכן הדבר יפתח פתח לאחרים, לביצוע שימוש ללא היתר, שהרי המשתמש יידע שהוא יקבל ארכה להפסקת השימוש. ב״כ המשיבה התנגד לחלק מטיעוני המערערות, מאחר שהן טענו בערעור טענות שלא נטענו בבימ״ש קמא. לדבריו, ממילא אין לקבל את הטענות העובדתיות שנטענו על ידי המערערות, שכן הן לא נתמכו בתצהיר או בראיות כלשהן. כנגד כך טוענת החברה, כי לאור הבהילות בה נשמעה בקשת המשיבה בבית משפט קמא ואף לאור טיב ההליך, לא ניתן היה להביא ראיות וכי ממילא טענותיהן בדבר היקף הנזק הצפוי ובדבר משך הזמן הנדרש לשם מציאת מקום חלופי ולשם פינוי המקרקעין נמצאות בגדר ידיעתו השיפוטית של ביהמ״ש. דיון והכרעה : 10. ספק אם יכולה להיות מחלוקת אמיתית, כי העבודות שבוצעו על ידי המערערות במקרקעין דרושות היתר על פי דין. בוודאי שלא יכולה להיות מחלוקת, ואף אין מחלוקת, כי השימוש שעושות המערערות במקרקעין הינו שימוש חורג, הדורש היתר וממילא טענת המערערות לפיה הן לא ידעו על הצורך בהיתרים, כאמור, אינה מהווה הגנה. כן לא יכולה להיות מחלוקת, כי מקום בו מתגלות עבודות, המבוצעות במקרקעין, ללא שניתן היתר כדין לביצוען ו/או מקום בו מבוצע שימוש חורג במקרקעין, ללא שניתן לו היתר כדין, ראוי ונכון, דרך כלל, ליתן צווים מידיים אשר יורו על הפסקת העבודות ו/או על הפסקת השימוש החורג. 11. השאלה אשר יש לדון בה היא, האם שגה ביהמ"ש קמא, כאשר קצב, בנסיבות הענין, 14 ימים בלבד להפסקת השימוש ולפינוי המקרקעין. בהקשר זה יש להתייחס לשאלה המשנה אשר הועלתה על ידי המערערות - מהי, לענין זה משמעות הצעת בימ"ש קמא, אשר בסעיף (ב) להחלטה והאם היא אמנם מביאה לידי ביטוי את מה שנראה לבימ"ש קמא כפתרון הסביר והנכון. אפתח בשאלת המשנה ואומר, כי לא בהכרח קיימת סתירה (כטענת המערערות), בין סעיפים (א) ו-(ב) להחלטה. נראה, כי בימ"ש קמא סבר שיכולים הצדדים להגיע לידי הבנה ואולי אף ראוי שיגיעו להסכמה, ברוח האמור בסעיף (ב) להחלטה. כך - כאשר מדובר בהסכמה, אשר הוועדה צד לה. מאידך, כאשר בימ"ש קמא שקל מהי ההחלטה הנכונה, ללא שיש הסכמה בין הצדדים, תוך שהוא מביא בחשבון את כלל הנתונים שבפניו וכן את הוראות הדין, את החובה לקיים את החוק ואת תפקידו של ביהמ"ש, אפשר שבימ"ש קמא סבר, כי משנדרש הוא ליתן החלטה, בהעדר הסכמה, אין הוא יכול ליתן יד להמשך הפרה של הדין, למשך פרק זמן העולה על 14 ימים. אפשר, איפה, שלא קיימת סתירה בהחלטת בימ"ש קמא. עם זאת, סבורה אני כי, בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, שגה בימ"ש קמא כאשר קבע ארכה כה קצרה להפסקת השימוש ולפינוי המקרקעין. 12. בבוא בימ"ש לשקול, מהי הארכה (אם בכלל), אשר ראוי ליתן למפר, לשם ביצוע צו הפסקה או צו פינוי, עליו לשקול את כלל הנסיבות ובכללן - את מהות ההפרה, את הנזק שנגרם לציבור מההפרה, עד כה, את הנזק שייגרם לציבור אם ההפרה תימשך ומנגד, את הנזק שייגרם לציבור אם לא תינתן ארכה לקיום הצו וכן את הנזק שייגרם למפר ממתן הצו. כן על ביהמ"ש ליתן דעתו לתכליתם של צו הפסקה ושל צו מניעת שימוש, שהיא תכלית דואלית. נפסק, כי בבסיס סעיף 239 לחוק התכנון והבניה עומדת תכלית מניעתית, הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית - רע"פ 47/07 תימור מור נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים (14.6.2007) וברע"פ 3584/11 יד שלום אלון נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה "חבל מודיעין" (17.2.2011), הוסיף ביהמ"ש ואמר, כי אין זו תכליתו היחידה של הסעיף וכי לצד התכלית של מניעת יצירת עובדות חדשות בשטח, מצויה התכלית שעניינה במניעת המשך ביצוען של עבירות והמשך הפקת רווח כלכלי מהן. אציין, כי ראוי היה שהמערערות יצרפו תצהיר ומסמכים בתמיכה לטענותיהן בדבר העבודות המבוצעות, טיבן, תכליתן, משכן הצפוי, הנזק שעלול להיגרם מהפסקתן בתוך זמן קצר, האפשרות לעבור למקום אחר וכיוצ"ב. עם זאת, המשיבה לא סתרה את טענת המערערות לגבי טיב העבודות המבוצעות ולמעשה מוסכם, כי מדובר בעבודות של ייצור והקמת גדרות בטיחות עבור כביש 6, כנטען על ידי המערערות (אשר גם הציגו תמונה של גדר שנבנתה על ידי החברה בכביש אחר, כאמור לעיל. לפיכך ובהינתן כי אלה העבודות המבוצעות, ניתן לומר כי טיב הנזק שעלול להיגרם מהפסקתן בפרק זמן קצר (גם אם לא היקפו המדויק), ושמדובר בנזק רחב היקף, מצויים בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. 13. בענייננו - לאור טיב העבודות המבוצעות במקרקעין, ברי כי קיים אינטרס ציבורי בהמשכן, על מנת שלא תעוכבנה העבודות המבוצעות בכביש 6. כן ניתן להניח, בסבירות גבוהה, כי הפסקת ייצור המעקות והתקנתם, תגרור אחריה הפרת חוזים בהיקפים כספיים ניכרים. אמנם, לציבור אינטרס כללי בקיום חוק התכנון והבניה, אולם ספק אם אינטרס זה עולה, במקרה הספציפי אשר בפניי, על האינטרס הציבורי בהמשך ייצור המעקות והתקנתם ולכן - במתן שהות סבירה למערערות לפעול על מנת לפתור את הבעייה, לרבות על ידי מציאת אתר אחר לביצוע העבודות. אמנם, נהוג לומר, כי דחיית ביצועו של צו הפסקה מהסוג דנן מהווה, בפועל, מתן היתר להמשך הפרת החוק ואמירה זו נכונה במידה רבה, אולם מצינו לא אחת, כי בתי המשפט דוחים ביצוע צווים כאלה, על מנת למנוע פגיעות אחרות בציבור, אשר מניעתן חשובה לא פחות. הדבר מתאפשר על פי לשונו של סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, הנוקט לשון "רשאי", היינו - ביהמ"ש רשאי, אך אינו חייב, להורות על הפסקת העבודות או השימוש במקרקעין. רשות זו של ביהמ"ש, תלויה, כמובן בשיקול דעתו, בהתאם לנסיבות הספציפיות של הענין המובא בפניו ואם אין הוא חייב להורות על הפסקה, פשיטא - שרשאי הוא לדחות את מועד תחילת ביצועו של צו הניתן על ידו. כך, למשל, דחה ביהמ"ש המחוזי בנצרת (בפסק דין שניתן בערעור), ביצוע צו סגירה, שהוצא על ידי בימ"ש השלום לגן ילדים, אשר בנייתו והשימוש בו נעשו ללא היתר, למשך למעלה מחצי שנה - עד לסיום שנת הלימודים. בכך קיצר ביהמ"ש שלערעור את פרק הזמן של שנה, שנקבע בבימ"ש השלום. יש לציין, כי במקרה הנ"ל הסכימה הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי, לדחיית ביצוע הצו עד לסיום שנת הלימודים. ראו: ע"פ 14292-02-13 (מחוזי נצ') ועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי נגד ג'מעית אלח'יר ואלעטאא בע"מ (24.3.2013). סבורתני כי כך ראוי לעשות גם במקרה דנן. 14. אשר לחששו של ב"כ הוועדה, כי דחיית ביצוע הצו, שהוצא על ידי בימ"ש קמא, יעודד הפרות חוק מסוג זה אומר, עקרונית, כי לא כצעקתה. ראשית - דרך כלל, בניה במקרקעין ושימוש בהם אינם בעלי אופי של טווח קצר, כבמקרה דנן. שנית - יהיה מקום לדחות את ביצוע הצו, רק ככל שהאינטרס הציבורי שבדחיית הביצוע, עולה על האינטרס הציבורי שבהפסקה מיידית של השימוש החורג. שלישית - קיימים אמצעים נוספים, אשר יש בהם כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים, כגון ענישה מחמירה בהליך פלילי שיוגש, ככל שיוגש, ענישה אשר תביא בחשבון גם את הרווח שהופק מהשימוש החורג. אבהיר, כי באמרי זאת, אינני מתעלמת מתכליתו המניעתית של צו הפסקה, שנזכרה בענין יד שלום הנ"ל וכל שנאמר על ידי כאן לא נאמר אלא כדי להבהיר, כי קיימים שיקולים נוספים אשר יש לשקול במקרה מסוג זה. 15. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את הערעור, חלקית, באופן שתחת 14 הימים אשר נקבעו על ידי בימ"ש קמא בסעיף (א) להחלטה, יבואו שישה חודשים מיום מתן החלטת בימ"ש קמא. בנוסף, ניתנים בזה צווים, כדלקמן: א. על מנת למנוע ביצוע עבודות בניה נוספות במקרקעין, ניתן בזה צו המורה על הקפאת הבניה במקרקעין, היינו - נאסר על המערערות לבצע עבודות בניה נוספות על אלה שבוצעו עד היום בו ניתנה החלטת בימ"ש קמא. ב. בהתאם להצהרת נציג הקיבוץ במהלך הדיון, יאפשר הקיבוץ למשאיות ולכלי רכב השייכים לחברה ו/או מופעלים על ידה ו/או עבורה, ו/או על ידי מי מטעמה, לעבור בדרכי הקיבוץ. כמו כן, ניתן בזה צו המחייב את החברה ואת מנהליה, לבצע הובלות למקרקעין ומהם, בכלי רכב כאמור לעיל, אך ורק בדרכים מאושרות. פגרהצו הפסקה שיפוטיאיסור שימושצווים