ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי מיום 23.7.13. הערעור מכוון כלפי קולת העונש שהוטל על המשיב. הודעת הערעור הוגשה ביום 27.8.13. הדיון בערעור נקבע ליום 27.10.13. חמישה ימים לפני מועד הדיון, הגיש המשיב בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מצידו על הרשעתו על ידי בתי הדין למשמעת. הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור הועברה לרשם בית משפט זה, ונכון לעכשיו, טרם ניתנה הארכת מועד. המשיב ביקש שלא לדון בערעור זה עד למתן החלטה בבקשתו להארכת מועד, אך, לנוכח התנגדותה המוצדקת של המערערת, החלטתי לדון בערעור על חומרת העונש. בטרם נדון בערעור לגופו, נציין גם, כי המשיב טען, שהערעור הוגש שלא כדין מאחר שלא התקבלה החלטה לעשות כן על ידי וועדת האתיקה ואולם, נחה דעתי, כי הערעור הוגש כדין וזאת גם בשים לב למכתבה של רכזת וועדת האתיקה בו מפורטת החלטת וועדת האתיקה בעניינו (החלטה מיום 2.9.13). ביום 14.1.13 גזר בית הדין המשמעתי המחוזי את דינו של המשיב והטיל עליו את העונשים הבאים: א. נזיפה. ב. שישה חודשי השעייה על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור איזו מהעבירות בגינן הורשע בתיק שבנדון. ג. בהתחשב, בנטען על ידי הנאשם, באשר למצבו הכלכלי, הוצאות הלשכה בסך 500 ₪. הן המערערת והן המשיב ערערו על פסק דינו של בית הדין המשמעתי מחוז תל אביב והמרכז. המערערת טענה, כי מדובר בעונש קל ואילו המשיב ערער על עצם הרשעתו ולחלופין, ביקש לבטל את העונש שהוטל עליו. בית הדין המשמעתי המחוזי זיכה את המשיב מחלק מהעבירות הנטענות והרשיעו בעבירות הבאות: בשל החתמת המתלונן על טופס תצהיר ריק, הורשע המערער בעבירה של מעשה הפוגע בכבוד מקצוע עריכת הדין ובעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בשל אי הופעה לשני דיוני הוכחות, הורשע המערער בעבירה של חובת נאמנות ומסירות ללקוח, בעבירה של הפרעה לבית משפט לעשות משפט, בעבירה של העדר יחס כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט ובעבירה של אי מתן עזרה לבית המשפט לעשות משפט. בשל אי מתן תשובה לפניית הקובל, הורשע המערער בעבירה של התנהגות בלתי הולמת את המקצוע. בית הדין המשמעתי הארצי קיבל את ערעורו של המשיב באופן חלקי. יחד עם זאת, הותיר בית הדין המשמעתי הארצי את העונש על כנו. מכאן, הערעור שבפניי. ייאמר מיד, כאשר קראתי את הודעת הערעור, סברתי, כי העונש שהוטל על המשיב מופרז בקולתו וכי יש מקום להחמרה בעונשו ואולם, במהלך הדיון בפניי, התברר, כי הודעת הערעור התייחסה גם לעבירות מהן זוכה המשיב והודעת הערעור לא שקפה כדבעי את העובדות והמסקנות שנקבעו על ידי בתי הדין למשמעת. כך, לדוגמא, בסעיף 11 להודעת הערעור נכתב, כי "משהורשע המשיב במרבית העבירות בהן הואשם, נסב ערעור זה על חומרת העונש". גם ב"כ המערערת הודה, כי המשיב זוכה ממרבית העבירות בהן הואשם. דוגמא נוספת, ניתן למצוא, בסעיף 20 להודעת הערעור, שם נטען, כי העבירה המיוחסת למשיב לא בוצעה באופן חד פעמי...המשיב דחה את הדיון לא אחת, לא הודיע על כך ללקוחו - המתלונן ואף לא עדכן אותו בחובת תשלום ההוצאות כתנאי להמשך קיומו של ההליך המשפטי". לפיכך, אין מקום להתייחס עתה לנטען בקובלנה, אלא רק לעבירות בהן הורשע המשיב. בסופו של יום הורשע המשיב בשתי עבירות כדלקמן: אי התייצבות לשני דיונים בבית משפט השלום. לדיון שנקבע ליום 8.6.06 התייצב המשיב באיחור של כ-25 דקות לאחר שהדיון הסתיים וזאת בשל התייצבותו לדיון בעניין אחר. אי התייצבות לדיון ביום 11.1.07 אשר נבעה כתוצאה ממחלה, אשר בעטיה ביקש המשיב דחייה, אך בקשתו נדחתה. עבירה נוספת בה הורשע המשיב הינה בכך שהחתים את לקוחו על תצהיר שטרם נכתב. מהכרעת בית הדין המשמעתי המחוזי עולה, כי הוכח בפניהם, כי המתלונן והמשיב נועדו והסכימו על נוסחו הסופי של התצהיר (סעיף 42 לפסק הדין). בצדק קבעו בתי הדין, כי אישור תצהיר על דף ריק, כאשר התצהיר עצמו טרם הודפס, מהווה עבירה. יחד עם זאת, העובדה, כי מה שמולא לאחר מכן בתצהיר הוסכם בין המצהיר למשיב, מהווה שיקול להקלה מסוימת בעונש. לא ניתן להתעלם גם מהעובדה, כי המשיב לא התייצב לדיון ביום 11.7.08 בשל מחלה. אומנם, יש למשיב הרשעות קודמות ואולם, כידוע, אין זו דרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין בהליך הערעור ואין בית משפט זה אמור להחליף את שיקול דעתן של הערכאות קודמות בשיקול דעתו. בנסיבות העניין, כאשר מהקובלנה החמורה לא נותר הרבה, אין מדובר בעונש מופרז לקולא, המצדיק התערבות ערכאת ערעור נוספת. אשר על כן, אני דוחה את הערעור. ערעור