ערעור כנגד החלטת בית משפט לתעבורה שלא לסייג את עונש הפסילה

ערעור כנגד החלטת בית משפט לתעבורה שלא לסייג את עונש הפסילה המערער נהג רכב ציבורי (אוטובוס זעיר), שנהג ביום 24.1.10 ברכב ברחוב נחום חת שבחיפה והגיע סמוך לבניין אומנה. המדובר בכביש תקין שהיה רטוב מגשם, הראות טובה, במקום מסומן מעבר חצייה להולכי רגל הנראה היטב לעין. במקום מוצב תמרור 306 "זכות קדימה להולך רגל", עם שדה ראייה במרחק של 20 מטר ממרכז הצומת. אותה עת חצתה את הכביש הולכת רגל משמאל לימין ביחס לכיוון נסיעת המערער והספיקה לחצות 4 מטר על פני מעבר החצייה עד שנפגעה. המערער נהג ברשלנות ולא שם לבו לדרך, לא הבחין בהולכת הרגל ולא איפשר לה להשלים את החצייה בבטחה ופגע בה. כתוצאה מהפגיעה נחבלה הולכת הרגל בגופה ונזקקה לטיפול רפואי. הולכת הרגל סבלה מחתך קטן בקרקפת האחורית. בעקבות האירוע הנ"ל ייחסה לו המשיבה את העבירות הבאות: אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים את החצייה בבטחה, עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), התנהגות שגרמה חבלה לגוף, עבירה לפי תקנה 21(ב) לתקנות ונהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), ביחד עם סעיף 38(2) לפקודה. הצדדים הודיעו לבית משפט לתעבורה כי הם הגיעו להסדר טיעון לפיו יוטלו על המערער העונשים הבאים: שלושה חודשי פסילה בפועל, שלושה חודשי פסילה על תנאי ל-3 שנים וקנס כספי בסך 1,500 ₪, אם כי המערער יהיה רשאי לעתור לסיוג עונש הפסילה בפועל. בית משפט לתעבורה קיבל את הסדר הטיעון והטיל על המערער את העונשים המוסכמים, אם כי דחה את בקשתו לסייג את עונש הפסילה ומכאן הערעור שבפניי. המערער טוען כי בית משפט לתעבורה טעה משדחה את הבקשה לסיוג עונש הפסילה. המדובר בנהג מקצועי המפרנס את משפחתו בעבודתו כנהג ולכן רישיון הנהיגה נחוץ לו כדי למנוע פגיעה במטה לחמו וגם כדי למנוע את החשש שיפוטר מעבודתו. המדובר בנהג בן 58, משמש כנהג מקצועי משנת 1975 והיה מעורב בתאונת דרכים בשנות ה-80, כך שבהתחשב בשעות הרבות של הנהיגה אין לומר כי עברו מכביד. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. המדובר בעונש שהוסכם במסגרת הסדר טיעון ועליו לא ניתן לומר כי הוא חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת. המדובר במערער שהוא נהג מקצועי שפגע בהולכת רגל שחצתה במעבר חצייה, דבר המעיד על רמה גבוהה של רשלנות, בעיקר, לאור שדה הראייה הפתוח שהיה לפניו, כך שמסוכנות המערער אינה מבוטלת כלל ועיקר. למערער יש 30 הרשעות קודמות ובין השאר, נהיגה במהירות מופרזת ותאונה קודמת משנת 83. לדעת המשיבה לא הובאו בפני בית משפט לתעבורה, וגם בפני בית משפט זה נימוקים שיצדיקו סיוג עונש הפסילה. לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית משפט לתעבורה, בהודעת הערעור, בהרשעותיו הקודמות של המערער ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור. המערער היה מעורב בתאונת דרכים שבה נפגעה הולכת רגל שחצתה במעבר חצייה. הגם שהנזק שנגרם להולכת הרגל אינו מן החמורים והקשים, אין להתעלם מכך שמדובר ברשלנות במידה גבוהה. המערער היה אמור להבחין בהולכת הרגל לאור שדה הראייה הטוב שעמד לרשותו ומשלא הבחין בה, הדבר מעיד על רשלנותו הגבוהה, כך שהטלת עונש הפסילה המינימלית היה בו כדי לבטא התחשבות בנסיבותיו האישיות. כיום עותר המערער לסיוג עונש הפסילה ולהתיר לו לנהוג ברכב ציבורי שאת פרטיו הוא מסר והשאלה שמתעוררת היא האם יש בפיו של המערער נימוקים שיצדיקו סיוג עונש זה. כידוע, כדי לבסס בקשה לסיוג עונש הפסילה על המבקש זאת להראות קיומן של נסיבות מיוחדות ובית משפט ייטה לסייג את עונש הפסילה רק במקרים חריגים ונדירים ובמשורה, כי הרי יש בסיוג עונש הפסילה כדי לרוקן מתוכן את האפקטיביות של עונש זה ואת משמעותו המעשית. לעניין זה ראו - ע"פ 77/84, מדינת ישראל נ' שקולניק, פ"ד לט (2) 505, ע"פ 3708/08, ג'לאל טואפרה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.7.08), רע"פ 4265/12, ויטלי איליזרוב נ' מדינת ישראל ׁ(ניתנה ביום 14.6.12), שם קבע השופט רובינשטיין כי: "סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שביטל את סיוג עונש הפסילה כך שלא יחול על מונית בשעות העבודה." השופט רובינשטיין המשיך וכתב: "ואולם, מסכים אני עם בית המשפט המחוזי, אשר לא התעלם מהשיקול הכלכלי, כי הסיוג במקרה דינא, מרוקן מתוכן את משמעות הפסילה כשלעצמה." בעניינו של המערער לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות שיצדיקו סיוג עונש הפסילה. העובדה כי מדובר בנהג מקצועי יכולה רק להוות נסיבה מחמירה בנסיבות העניין. מנהג מקצועי יש לדרוש נהיגה בזהירות עת הוא נותן שירות לציבור, זאת כדי לשמור על שלומם וביטחונם של הנוסעים ושל המשתמשים בדרך. ומשנכשל בכך הרי הענישה חייבת להיות בהתאם. על עבירת הנהיגה ברשלנות קבע לא אחת בית המשפט העליון כי למען שינויה של תרבות הנהיגה בחברה וחיזוק ההרתעה, יש לנקוט ענישה מחמירה, וכמרכיב חשוב בה, הוא העמידה הדווקנית על עונש המינימום - ראו רע"פ 5297/07, קנטורוביץ' נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 9.9.07) ועפ"ת (חי') 748-08-10, בוארון אביב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.9.10). מכאן שסיוג עונש הפסילה המינימלי עלול לרוקן מתוכן את האפקטיביות של רכיב ענישה זה ובעניינו של המערער לא מצאתי הצדקה לכך. סוף דבר, אני דוחה את הערעור. היה וניתן צו עיכוב ביצוע העונש, בטל בזה הצו ועל המערער להפקיד את רישיונו לאלתר ולקיים את רכיבי גזר הדין בהתאם לקביעת בית משפט לתעבורה, אם כי המועד לכך יהיה מיום מתן פסק דין זה. משפט תעבורהערעור