עבירת נהיגה (נסיעה וחניה) בחוף הים, בניגוד לסעיפים 2 ו-7 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים

הורשע בעבירה נהיגה (נסיעה וחניה) בחוף הים, בניגוד לסעיפים 2 ו-7 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז-1997 (להלן: "חוק איסור נהיגה בחוף הים"), והוא נדון לקנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו ולהתחייבות בסך 5,000 ש"ח להימנע מביצוע העבירה שבה הורשע (להלן: "הערעור הראשון").
הערעור השני הוא ערעור בתיק ע"פ 2206-09-13 על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום בקריית גת (כב' השופטת נועם חת מקוב) בת"פ 40899-01-12 מיום 30/7/13, שלפיהם הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, נהיגה (נסיעה וחניה) בחוף הים, בניגוד לסעיפים 2 ו-7 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, והוא נדון לקנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו ולהתחייבות בסך 10,000 ש"ח להימנע מביצוע העבירה שבה הורשע (להלן: "הערעור השני").

עיקרי ההליך מושא הערעור הראשון


ביום 15/10/11 נרשמה למערער הודעה קנס (להלן גם: "הדוח") מס' 2711 בגין עבירה של נהיגה ברכב בחוף הים. בהודעת הקנס נרשם כי ביום 15/10/11, בחוף הים באשדוד, רכבו של המערער חנה ונסע במרחק 8 מטר מקו גאות הים. המערער ביקש להישפט על העבירה.
בכתב האישום שהוגש נגד המערער צוינו העובדות כדלקמן: בתאריך 15/10/11 בשעה 14:14 או בסמוך לכך, בחוף אשדוד על שפת הים התיכון, נסע הנאשם ברכב מסוג "טויוטה לנד קוזר" בצבע לבן מס' רישוי 87-186-57 והחנה אותו במרחק של 8 מטר מקו המים. המערער עשה את מעשהו האמור לעיל למרות שבחוף נמצא שילוט האוסר נסיעה ברצועת החוף. לנאשם לא היה היתר למעשה.
במענה לכתב האישום ציין המערער כי "אני כופר בזה... אני מודה בשעה ובמספר הרכב והתאריך המצוינים בכתב האישום. לא היה מצב כזה של נסיעה. הרכב חנה... נכון שהרכב חנה 8 מ' מקו המים. יש הבדל בין נסיעה לחניה, בחוק לא כתוב שאסור להחנות. כתוב נסיעה בקו החוף ... מותר לנסוע במקום שאני הייתי ... יש שילוט שמתיר לי לנסוע ... היה לי היתר למעשה".
בעקבות כפירת המערער, נדחה הדיון להוכחות.

יצוין כי על הודעת הקנס חתום הפקח אלכסיי גלעדי וכמו כן צוין כי לאירוע היה עד גם הפקח אופיר בניטה. שמותיהם של אלכסיי גלעדי ושל אופיר בניטה צוינו ברשימת עדי התביעה בכתב האישום.
משנדחה הדיון להוכחות ביקש הנאשם ש"כל מי שמופיע בדוח יגיע". ב"כ המשיבה הודיע לבית המשפט: "אנו נזמן את העדים ולא תע"צ ולא חוות דעת. הנאשם הודה בביצוע העבירה, ואני לא מתכוון לזמן את אופיר בניטה, והעד היחיד שצריך להגיע זה גלעדי...".
הנאשם הוסיף כי "אני לא חולק שאני בעלים של הרכב. אני רוצה גם את אורי. אני הקלטתי את אורי. מי שהיה שם זה היה אורי" (ראו פרוטוקול הדיון מיום 11/12/12).


מטעם המשיבה העיד מר אלכסי גלעדי, פקח הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, בלבד. הפקח גלעדי מסר בעדותו כי הוא זיהה שני כלי רכב חונים על חוף הים (אחד מהם הוא רכבו של המערער). לדבריו, "הם חנו מחוץ לשמורת הטבע במרחק של כמה עשרות בודדים מהגוף של השמורה". העד מדד מרחק של 8 מ' באמצעות מד טווח לייזר. העד רשם את הדוח ת/1 וצילם את התמונות ת/2 (תמונות של השילוט שמוצב בחלק הצפוני בשמורות הטבע ניצנים במרחק של 80 מ' מכלי רכב שזוהו). העד החליט לשלוח את הדוח בדואר ולא למסרו לנהג משום שהרגיש מאוים "היתה התנפלות על הרכב שלי, היו צעקות...רב האנשים שם היו שתויים". העד אישר כי באירוע נכח גם עובד עיריית אשדוד, ולמיטב זכרונו הוגשה תלונה נגד העובד משום שהתערב בעבודת הפקחים.

לדברי העד, הרכב של המערער היה בתחום שיפוט של עיריית אשדוד, בחוף טו'. העד הסביר כי רק בחוף ריוויירה, שהוא החוף הדרומי, הוגדר מקום להורדת כלי שייט בלבד. העירייה תחמה את השטח המותר להורדת כלי שיט באמצעות "בולדרים" (סלעים גדולים), על מנת שאנשים לא יחרגו מהשטח שהוגדר להורדת כלי שייט בלבד. לדברי העד, הרכבים, לרבות רכבו של המערער, היו מחוץ לשטח שהוגדר להורדת כלי שייט. בכל מקרה, גם מקום שבו מותר להוריד כלי שיט, יש שילוט ברור שאינו מתיר השארת כלי רכב במקום.
העד הוסיף כי הרכבים ובהם רכבו של המערער היו מחוץ לשטח המוגדר, עם הפנים לכיוון דרום ולא במגמת יציאה או במגמת כניסה מהחוף, וכי הם חנו בחוף, והדבר מהווה בכל מקרה עבירה. בניגוד לטענות המערער, העד ציין כי הוא לא ראה אופנוע וכי גם לא היה גרר לרכב .
העד הבהיר בחקירתו הנגדית כי מלבד היותו פקח של רשות הטבע והגנים הוא גם "מוסמך מטעם משרד הפנים לעניין איסור נהיגת רכב בחוף הים והחוק מקנה לי סמכויות בים כנרת, ים סוף, ים התיכון לאכוף את ה 100 מ' מקו חוף הים".


מטעם ההגנה העיד המערער בלבד. המערער טען כי הוא היה בחוף ריוויירה, שם התירה עיריית אשדוד להוריד כלי שיט והקצתה לשם כך שלושה נתיבים. לטענת המערער, מדובר בשטח של עיריית אשדוד, ולפקחי רשות שמורת הטבע אין סמכות לתת שם דוחות. עוד טען המערער כי באין איסור על הורדת כלי שיט, מותר לו להוריד כלי שיט בכל מקום, באשר מדובר בשטח בינלאומי.
בית משפט קמא הרשיע כאמור את המערער, ובהכרעת הדין נומקה ההרשעה, בין השאר, כדלהלן:

נקבע כי הנאשם ביצע את המיוחס לו, וכי הוא למעשה לא חלק על כך, אלא רק נתן הסברים אשר במקרה זה לא היה בהם כדי להועיל לו כלל.
בהודעת הקנס צוינו פרטים מספיקים כדי לזהות את כלי הרכב של המערער. בהודעת הקנס צוין באופן כללי "חוף ים אשדוד", והימצאות רכבו של המערער שם נכונה בלא קשר לשם של חוף כזה או אחר.
בית משפט קמא הפנה לכך שמינויו של הפקח אלכסיי גלעדי לגבי עבירות לפי חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים פורסם ברשומות כדין. המינוי לא הוגבל גיאוגרפית, ועל כן אין בסיס לטענת הנאשם כי נדרשת הוכחה למינוי לגבי אזור מסוים.
מעדותו של הפקח אלכסיי גלעדי עולה כי בוצעה מדידה מדויקת. ברי כי הרכב הגיע למקום שבו הוא זוהה בנסיעה, וממילא די בכך שרכבו של המערער חנה במקום כדי לקיים את יסוד "הנהיגה" על פי חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים.
איסור הנהיגה בחוף הים אינו מותנה בקיומו של שילוט בחוף אלא נובע מן הדין, ועל כן גם אילולא טענה המאשימה כי יש שילוט במקום, עצם הודאתו של הנאשם כי רכבו חנה 8 מ' מקו הים – די בה.
הנטל להוכיח כי המערער נסע בשטח שהנסיעה בו הותרה על ידי עיריית אשדוד מוטל על המערער, והמערער לא הוכיח בעניין זה דבר.
בית משפט קמא ציין כי אף שהמערער הודה במענה כי הוא היה במקום ובזמן שלהם טענה המשיבה, וטענותיו נגעו לסמכותם של הפקחים ולהיתר שניתן לו – הרי במהלך דיון ההוכחות ניסה המערער לקעקע עובדתית את גרסת המשיבה באשר למקום שבו הוא נמצא ולשילוט במקום. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי בנסיבות אלו אין לזקוף לחובת המאשימה את העדתו של עד תביעה אחד בלבד (ואת אי העדתו של אופיר בניטה), שכן נוכח המענה שנתן הנאשם, לא נדרש בירור עובדתי יסודי.
עוד צוין כי המערער יצר "מן הראיות והמוצגים עיסה שלמה ממנה הוא מנסה להיבנות", כי ניכר כי המערער "מבלבל בין דוח זה לבין הדוח השני לגביו התקיים דיון באותו יום במסגרת ת"פ 40899-01-12" וכי בשל כך לא ניתן לקבוע כל ממצא עובדתי לגבי האירוע מיום 15/10/11, על סמך התמונות שצילם המערער.
בית משפט קמא דחה את גרסת המערער כי בעת שניתן הדוח הוא היה בשלב ההוצאה של אופנוע הים, בהיותה גרסה שנטענה לראשונה בסיכומים, כבושה ובלתי מהימנה.


לאחר הכרעת הדין גזר בית משפט קמא את דינו של המערער. בגזר הדין צוין כי מדובר בעבירה מנהלית אשר הקנס בגינה עמד במקור על 500 ש"ח. הקנס המרבי הקבוע בחוק לעבירה זו הוא 75,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי מתחם הענישה ההולם עבירה זו, כשאין מדובר בשמורת טבע, נע בין 2,000 ש"ח ל-7,000 ש"ח. במקרה זה יש לקחת לקולה אי בהירות מסוימת שיתכן שקיימת אצל הנאשם לגבי היתר מעיריית אשדוד להוריד כלי שיט למים. עוד צוין כי לחובת הנאשם דוח קודם משנת 2010, וקיימת מחלוקת בין הצדדים האם הקנס שולם, וכי הנאשם לא ציין כל נסיבה אישית שיש בה כדי להשליך על גזר דינו. נוכח כל המפורט השית בית משפט קמא על המערער קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו והתחייבות בסך 5,000 ש"ח להימנע מביצוע העבירה שבה הורשע.


עיקרי ההליך מושא הערעור השני


ביום 30/7/11 נרשמה למערער הודעה על הטלת קנס (להלן גם: "הדוח") בגין העבירה האמורה של נהיגה ברכב בחוף הים. בהודעת הקנס נרשם כי בתאריך 30/7/11, החנה המערער "את רכבו כ 16 מטר מקו המים בתוך שטח ניצנים בחוף ניצנים המוכרז בנ.צ 163356 630383 הרכב היה עם נגרר". המערער ביקש להישפט על העבירה.
בכתב האישום שהוגש נגד המערער צוינו העובדות כדלקמן: בתאריך 30/7/11 בשעה 16:45 או בסמוך לכך, בחוף ניצנים על שפת הים התיכון, בתחום שמורת הטבע חולות ניצנה הרחבה, נסע הנאשם ברכב מסוג טויוטה בצבע לבן מס' רישוי 87-186-57 והחנה אותו במרחק של 16 מטר מקו המים. המערער עשה את מעשהו האמור לעיל למרות שבחוף נמצא שילוט האוסר נסיעה ברצועת החוף. לנאשם לא היה היתר למעשה.
במענה לכתב האישום ציין המערער כי "אנו קבוצה של אנשים ובערך 10 אנשים שקיבלנו דוחות ... ובחוסר סמכות והדוח ניתן ... ואנו קיבלנו רשות מעירית אשדוד זה המקום שמותר לנו של אופנועי ים ... החוק אומר שהרשות יכולה לתת דוחות רק במקום של רשות הטבע ופה אנו בתוך העיר, ואנו נכנסים עם אופנוע ים והוקצו לנו מסלולים ואין לנו מקום אחר להוריד... המקום ניתן לנו ברשות לגבי העובדות הכל נכון. לגבי המיקום הוא לא נכון... אני חוזר בי לא הכל נכון ... המיקום הוא היה בחוף אשדוד, ולא שמורת טבע של חוף ניצנים, אלא בשטח של עירית אשדוד וניתן ברשות ופורסם בעיתון שזה המקום שלנו להוריד אופנועי ים וזה שטח רק שמיועד לאופנועי ים. השלטים של רשות הטבע הם 100מ' רחוק מאותו מקום. ...אנו לא נסענו ואנו רק הורדנו אופנועי ים...".
בעקבות כפירת המערער, נדחה הדיון להוכחות.
מטעם המשיבה העידו שני פקחי הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים. כמו כן הוגשה תעודת עובד ציבור, שלפיה "נקודת הציון (163356/630383 ) של האירוע ... היא בתחום שמורת טבע המוכרזת חולות ניצנים הרחבה" (ת/8).
הפקח אורי פרו שהוא פקח שמורת ניצנים ברשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, העיד כי הוא זיהה את רכבו של המערער במרחק של 16 מ' מקו גאות הים. העד מדד את המרחק באמצעות מד טווח לייזר שנרכש עבורו לעניין זה בדיוק. מיקומו של הרכב נמדד באמצעות נקודת ג'י.פי.אס.. העד ערך את הדוחות ת/1 ות/2. העד ערך מפה לפי הנקודה שבה מדד את הרכב (ת/3, מיקום רכבו של המערער סומן בנקודה צהובה) וכמו כן צילם את השילוט בשמורה (ת/4) ואת רכבו של המערער: פעם כשלוחית הרישוי מוסתרת על ידי שמשייה (ת/5) ופעם כשלוחית הרישוי גלויה (ת/6).

לדברי אורי פרו, בשמורת חולות ניצנים אין תחום להורדת כלי שיט, אלא רק בתחום השיפוט של עיריית אשדוד. רכבו של המערער היה בתוך השמורה.


הפקח אורי קייזר שהוא פקח אזור שפלת יהודה, העיד כי הוא התלווה לפקח אורי פרו, וכי אורי פרו ניהל את האירוע ורשם את הדוחות. השטח שבו מדובר הוא שמורת טבע ניצנים, וקיים שילוט מוסדר בכניסות לשמורה. הפקח אורי קייזר העיד כי הוא לא מכיר אפשרות לנסיעת כלי רכב או לחניית כלי רכב בשטח שמורת הטבע.
מטעם ההגנה העיד המערער בלבד.

המערער אישר כי הניח שמשייה על גבי לוחית הרישוי של רכבו כדי שהפקחים "יצטרכו לרדת למטה ולא לצלם אותנו מרחוק". המערער ציין כי רכבו נמצא במרחק 10 מ' מהים, וכי הוא וקבוצתו ישבו בחוף הים של עיריית אשדוד וכי "כל עוד מותר לנו להוריד רכבים לחוף הים ונתנו לנו זכותי להוריד את הרכב שלי ולהוריד את האופנוע שלי ולהוריד את הציוד שנמצא בתוך באוטו."


בית משפט קמא הרשיע כאמור את המערער ובהכרעת הדין נומקה ההרשעה, בין השאר, כדלהלן:

מוצגים ת/3 ות/8 מראים, על פי נ.צ., כי רכבו של הנאשם היה בתוך השמורה.
על אף הראיה החד משמעית לכך שהנאשם ביצע את המיוחס לו, בחר הנאשם להעלות טענות מן הגורן ומן היקב שאינן רלוונטיות.
טענת המערער כי קיבל רשות מעיריית אשדוד להוריד כלי שיט לים אינה רלוונטית למקרה זה, שבו המערער כלל לא הוריד כלי שייט לים, אלא החנה את רכבו ליד חוף הים, וישב יחד עם אנשים נוספים בחוף, לשם בילוי, כשלרכבו לא קשורה עגלה להורדת כלי שייט לים – וזאת כעולה מהתמונות ת/5 ות/6.
באשר לטענת המערער בדבר חוסר סמכות מקומית ועניינית של הפקחים ציין תחילה בית משפט קמא כי טענה זו לא נטענה על ידי המערער במענה או בדיון ההוכחות. לגופה של הטענה, הפנה בית משפט קמא לכך שמינוים של הפקחים אורי פרו ואורי קייזר לגבי עבירות לפי חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים פורסם ברשומות כדין. המינוי לא הוגבל גיאוגרפית, ועל כן אין בסיס לטענת הנאשם כי נדרשת הוכחה למינוי לגבי אזור מסוים.
בית משפט קמא דחה גם את טענות המערער בדבר מהימנות הפקחים.
בית משפט קמא ציין עוד כי גם בדיון ההוכחות וגם בסיכומים לא הצליח המערער להבחין בין שני האישומים השונים שהוגשו נגדו. שמורת הטבע נמצאת מדרום לחוף של עיריית אשדוד, ועל כן הטענה בדבר היתר מעיריית אשדוד להורדת כלי שיט אינה רלוונטית להליך זה אלא רק להליך השני שנדון בת"פ 1907-03-12.


לאחר הכרעת הדין גזר בית משפט קמא את דינו של המערער. בגזר הדין צוין כי מדובר בעבירה מנהלית אשר הקנס בגינה עמד במקור על 1,000 ש"ח. הקנס המרבי הקבוע בחוק לעבירה זו הוא 75,000 ש"ח. בית משפט קבע כי מתחם הענישה ההולם עבירה זו נע בין 4,000 ש"ח ל-7,000 ש"ח. לחובת הנאשם דוח קודם משנת 2010, וקיימת מחלוקת בין הצדדים האם הקנס שולם. הנאשם לא ציין כל נסיבה אישית שיש בה כדי להשליך על גזר דינו. נוכח כל המפורט השית בית משפט קמא על המערער קנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו והתחייבות בסך 10,000 ש"ח להימנע מביצוע העבירה שבה הורשע.

עיקרי הטענות בערעור הראשון


בהודעת הערעור מטעמו טען המערער כי יש להורות על ביטול הכרעת הדין ולהורות על זיכויו מהנימוקים שלהלן: המערער לא חנה ולא נסע עם רכבו בקו המים של חוף אשדוד; אין להרשיע את המערער בשל ההגנה של זוטי דברים; רכבו של המערער חנה בשטח המותר לנסיעה על פי הוראות שקבעה עיריית אשדוד לשם הורדת כלי שיט ימיים, ובפועל נמצא רכבו של המערער בשטח לשם העמסת אופנוע ים על מנשא המחובר לרכב ונסיעה מהמקום; המשיבה לא הציגה ראיות חד-משמעיות להוכחת הימצאות רכבו של המערער ללא גרירת כלי שיט בתחום האסור; לנציגי המשיבה אין סמכות ניהולית ו/או חוקית ו/או אזורית לבצע פעולות אכיפה בשטח שבו נסע רכבו של המערער, וסמכות אכיפה מתאימה ניתנה לשיטור המשולב או לפיקוח החופי של עיריית אשדוד; בית משפט קמא פירש בשגגה את הראיות שהוצגו לפניו והתעלם מראיות אחרות; בית משפט קמא שגה בכך שלא ייחס חשיבות לעובדה כי המשיבה לא הביאה לעדות את מר אופיר בניטה שערך את הדוח.

אשר לגזר הדין נטען כי מדובר במעשה קל ערך, ובשים לב לכך שהקנס המקורי עמד על סך 500 ש"ח, העונש שהוטל על המערער אינו סביר.
במהלך הדיון בערעור הדגיש המערער כי עורך הדוח, הפקח אופיר בניטה, לא הגיע לדיון, אף שבית משפט קמא זימן אותו לבקשת המשיבה, וכי את עיקר שאלותיו ביקש המערער להציג לפקח בניטה שעמו דיבר ושאותו הקליט "ושגם בתיק השני היה מעורב אתי", ולא לפקח גלעדי. העד הסביר כי הוא עצמו לא ביקש לדחות את דיון ההוכחות כדי לזמן את הפקח בניטה, וזאת משום שלא ידע שאפשר לדחות את הדיון לאחר שכבר נחקר עד. הוא הוסיף כי גם לא ראה טעם לבקש לזמן את הפקח בניטה, משום ש"אם העדים לא ביחד אותו רגע, הם יכולים לעשות תיאום גרסאות".
בהתייחס לטענת בא כוח המשיבה שהמערער כלל לא ביקש לזמן את הפקח בניטה אלא את הפקח אורי השיב המערער: "אופיר לא היה. לא משנה אורי או אופיר. יכול להיות שהתבלבלתי בשם אופיר במקום אורי או אורי במקום אופיר. אני התכוונתי להזמין את שניהם. יש לי את ההקלטה ולא ביקשתי להגיש כי העד לא הגיע ולכן לא היה לי למי להשמיע".


מנגד, טענה המשיבה, בעיקרי הטיעון מטעמה ובטיעוניה בדיון, כי לא נפלה כל טעות בהכרעת הדין וכי כל האמור בה ניתן בהתאם לראיות שהובאו לפני בית משפט קמא; לא ניתן לקבל טענה של זוטי דברים אשר לא נטענה כלל בערכאה קמא; המשיבה הוכיחה בבית משפט קמא כדבעי כי המערער עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, הן בעדותו של הפקח גלעדי והן באמצעות התצלומים שהוגשו, ובית משפט קמא נתן אמון מלא בעדותו של גלעדי; הפקח גלעדי פעל כדין, ואף פירט את מקור סמכותו בחקירתו הנגדית. סמכותו אינה מוגבלת לתחום מסוים; אין ממש בטענות המערער שהגיע עם רכבו לחוף הים לצורך הורדת כלי שיט, בשים לב לעדותו של פקח המשיבה שלפיה רכבו של הנאשם לא היה על השטח המוגדר להורדת כלי שיט, וכי בכל מקרה השטח המוגדר נועד להורדת כלי השיט בלבד ולא לחניית הרכב בחוף הים. כמו כן, גרסת המערער בדבר העמסת אופנוע ים לא עלתה לפני בית משפט קמא; המאשימה הודיעה לנאשם כבר בעת ההקראה כי היא אינה מתכוונת להעיד את העד אופיר בניטה, באשר הלה לא ערך כל מסמך, לא רשם את הדוח, אלא רק היה עד לאירוע. הנאשם ביקש כי יעיד דווקא הפקח אורי, והוסבר לו כי הוא יעיד בתיק הנוסף נגדו. הנאשם לא הזמין לעדות את הפקח אופיר בניטה.

עוד טענה המשיבה כי גזר הדין הולם הן את נסיבות העבירה וחומרתה והן את נסיבותיו של המקרה, ואף נוטה במעט לקולה.

עיקרי הטענות בערעור השני


בהודעת הערעור מטעמו ובדיון טען המערער כי יש להורות על ביטול הכרעת הדין ולהורות על זיכויו מהנימוקים שלהלן: המערער לא חנה ולא נסע עם רכבו בקו המים של חוף אשדוד; אין להרשיע את המערער בשל ההגנה של זוטי דברים; רכבו של המערער חנה בשטח המותר לנסיעה על פי הוראות שקבעה עיריית אשדוד לשם הורדת כלי שיט ימיים, ובפועל נמצא רכבו של המערער בשטח לשם העמסת אופנוע ים על מנשא המחובר לרכב ונסיעה מהמקום; המשיבה לא הציגה ראיות חד-משמעיות להוכחת הימצאות רכבו של המערער ללא גרירת כלי שיט בתחום האסור; לנציגי המשיבה אין סמכות ניהולית ו/או חוקית ו/או אזורית לבצע פעולות אכיפה בשטח שבו נסע רכבו של המערער, וסמכות אכיפה מתאימה ניתנה לשיטור המשולב או לפיקוח החופי של עיריית אשדוד; בית משפט קמא פירש בשגגה את הראיות שהוצגו לפניו והתעלם מראיות אחרות.

אשר לגזר הדין נטען כי מדובר במעשה קל ערך, ובשים לב לכך שהקנס המקורי עמד על סך 1,000 ש"ח, העונש שהוטל על המערער אינו סביר.
במהלך הדיון בערעור התבקש המערער להסביר את מקור טענתו לכך שיש לו אישור מעיריית אשדוד לעשות את המעשה שעשה, והוא הפנה לתמונה (נ/5) שבה רואים שלט המתיר "מעבר להורדת כלי שיט בלבד".


מנגד, טענה המשיבה, בעיקרי טיעוניה ובדיון, כי לא נפלה כל טעות בהכרעת הדין וכי כל האמור בה ניתן בהתאם לראיות שהובאו לפני בית משפט קמא; המשיבה הוכיחה בבית משפט קמא כדבעי כי המערער עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום; הפקחים פעלו כדין, כפי שקבע בית משפט קמא, והמערער כלל לא טרח לחקור את העדים בעניין זה; עדותו הראשית של המערער בבית משפט קמא הייתה עדות קצרה ותמציתית ואין בה כל טענה בעניין חופים שונים או אופנועי ים; בית משפט קמא קבע כי רכבו של המערער לא חנה במקום המותר להורדת כלי שיט; בית משפט קמא התייחס בפירוט לעדויות מטעם המשיבה ואימץ אותן תוך ביקורת נוקבת על מעשי המערער.

עוד טענה המשיבה כי גזר הדין הולם הן את נסיבות העבירה וחומרתה והן את נסיבותיו של המקרה, ואף נוטה במעט לקולה.
בדיון בערעור הוסיף בא כוח המשיבה כי שני המקומות, הן בערעור ראשון והן בערעור השני, סמוכים אחד לשני, ושניהם יחד סמוכים לאותו מקום שבו מותר להוריד כלי שיט לים, אך לא מדובר באותו המקום: "אחד הוא בתוך השמורה והשני סמוך לו והוא מחוץ לגבולות השמורה ושניהם ביחד לא נמצאים באותו תחום שעיריית אשדוד הסדירה, אישרה ושילטה לצורך הורדת כלי השיט לים ולצורך זה בלבד".

דיון והכרעה בשני הערעורים


לאחר בחינת פסקי דינו של בית משפט קמא וטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין שני הערעורים להידחות.
כזכור, נגד המערער ניתנו שתי הודעות קנס, שתיהן בגין עבירה של נהיגה ברכב בחוף הים, והמערער ביקש להישפט בגינן.
סעיף 2 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים קובע כי "לא ינהג אדם ברכב בחוף הים". סעיף 7 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים קובע כי דינו של הנוהג ברכב בחוף הים בניגוד להוראות סעיף 2 – קנס.

בסעיף 1 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים מוגדר "חוף הים" כ"רצועת קרקע, ברוחב של 100 מטרים, לאורך הים מנקודת גאות המים שבחוף; ... למעט דרכים שהוסדרו על פי חיקוק, ובכלל זה תחום שרשות מקומית פרסמה הודעה כי הוא מיועד להורדת כלי שיט לים, ...".
כמו כן, "נהיגה" מוגדרת "לרבות העמדת רכב או חנייתו".


המשיבה הוכיחה בבית משפט קמא כי המערער נהג ברכבו, דהיינו נסע או חנה, בחוף הים התיכון.

לגבי הערעור הראשון הוכח כי המערער נהג ברכבו בחוף הים התיכון באשדוד, במרחק של 8 מ' מקו גאות הים, וזאת באמצעות עדותו של הפקח גלעדי והתמונות שצילם.
לגבי הערעור השני הוכח כי המערער נהג ברכבו בחוף הים התיכון בתחום שמורת הטבע ניצנים הרחבה, במרחק של 10 מ' מקו גאות הים, וזאת באמצעות עדויותיהם של הפקחים קייזר ופרו, התמונות שצולמו, ותעודת עובד ציבור (ת/8) המראה כי המיקום שבו נמצא רכבו של המערער נמצא בתחום שמורת הטבע ניצנים הרחבה.
בצדק קבע בית משפט קמא כי איסור הנהיגה בחוף הים אינו מותנה בקיומו של שילוט בחוף אלא נובע מן הדין.


המערער טען בשני הערעורים כי רכבו נמצא בתחום שהרשות המקומית, עיריית אשדוד, פרסמה הודעה כי הוא מיועד להורדת כלי שיט לים. אולם, טענה זו כלל לא הוכחה. טענה זו נסתרה בעדויותיהם של עדי המשיבה, שלפיהן רכבו של המערער לא נמצא בתחום שהוגדר על ידי עיריית אשדוד להורדת כלי שיט לים (חוף ריוויירה), אלא מחוץ לו.

בית משפט קמא נתן אמון בעדי המשיבה, ואין מקום להתערב בממצאי העובדה ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא.
כידוע, ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות מלבד במקרים חריגים שהמקרה דנא אינו נמנה עמם, כגון מקום שבו מתגלה טעות מהותית בהערכת העדויות ובמסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות (ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-645; ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (26/1/09), בפסקה 9; ע"פ 2590/06 סלמאן נ' מדינת ישראל (10/12/09), בפסקה 30; ע"פ 4267/09 עזאזמי נ' מדינת ישראל (9/11/09), בפסקה 8).
במקרה דנא לא הייתה כל טעות מהותית בהערכת העדויות ובמסקנות שהסיק בית משפט קמא ואין מקום לסטות מהכלל האמור.


מעבר לנדרש יצוין כי גם אם רכבו של המערער היה נמצא בתחום שהוגדר על ידי עיריית אשדוד להורדת כלי שיט, הרי ההיתר לנהיגה בחוף הים הוגבל אך להורדת כלי שיט ולא לשהייה נוספת של כלי רכב במקום.

בהקשר זה יצוין, לגבי הערעור הראשון, כי גרסתו של המערער שלפיה בעת שזוהה על ידי הפקחים הוא היה במהלך העמסה של אופנוע ים על רכבו, פעולה שנמשכת כחצי שעה, הייתה גרסה חדשה שנטענה רק בסיכומיו בתיק מושא הערעור הראשון.
מכל מקום, הן מעדויותיהם של הפקחים והן מתמונות רכבו של המערער עולה כי בעת שזוהה על ידי הפקחים, המערער כלל לא עסק בהעמסת אופנוע ים על רכבו, אלא דובר היה בשהייה בחוף הים לצורך בילוי ונופש על חוף הים.


טענת המערער בדבר סמכותם של הפקחים מטעם המשיבה, אין בה ממש.

בסעיף 4 לחוק איסור נהיגה בחוף הים נקבע כי שר הפנים רשאי להסמיך מפקחים לעניין חוק זה מקרב עובדי משרדו, לרבות עובדי הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים.
בית משפט קמא מצא כי מינויים של הפקחים מטעם המשיבה: הפקח גלעדי, הפקח פרו והפקח קייזר פורסם ברשומות כדין. בהקשר זה אזכיר כי על פי חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, "ים" מוגדר כ"ים התיכון, ים סוף, ים המלח, ים כנרת", ובצדק קבע בית משפט קמא כי סמכותו של מי מהפקחים לא הוגבלה לשטח מסוים. על כן, אין לקבל את טענת המערער כי הפקחים, עובדי הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, לא היו מוסמכים לבצע פעולות אכיפה בתחום של עיריית אשדוד.


אשר לטענת המערער בדבר אי הגעתו לעדות של הפקח בניטה. כאמור בדברי בא כוח המשיבה בישיבת ההקראה מיום 11/12/12 המשיבה ויתרה על עדותו של הפקח בניטה. אין לזקוף ויתור זה לחובת המשיבה בשים לב הן לתוכן המענה שמסר הנאשם שבו הוא הודה כי הרכב חנה בחוף הים, אך טען כי יש לו היתר לכך; והן לכך שהפקח בניטה היה רק עד לאירוע, ואילו הפקח גלעדי, כפי שהעיד בבית משפט קמא, הוא שניהל את כל האירוע וערך את הדוח.

התביעה אינה חייבת להביא בפני בית המשפט את הראיות המכסימליות, אלא רק ראיות המוכיחות את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר.
יתרה מכך, גם אם מביאים בחשבון את הסתמכותו של המערער על החלטת בית משפט קמא שנעתר לבקשת המשיבה לזמן להוכחות הן את הפקח גלעדי והן את הפקח בניטה, ואת העובדה שהמערער לא היה מיוצג ולא ידע שבאפשרותו לבקש לזמן את הפקח בניטה לדיון הוכחות נדחה – המערער לא הראה כיצד נפגעה הגנתו מכך שהפקח בניטה לא הגיע להעיד. אכן, המערער טען בדיון בערעור כי הוא שוחח במקום האירוע עם הפקח בניטה ואף הקליט אותו, אולם בהמשך התברר כי המערער מבלבל בין הפקח בניטה לבין פקח אחר בשם "אורי". לא מיותר לציין, כי בעת שנחקרו הפקחים אורי פרו ואורי קייזר לא ביקש המערער להשמיע לפניהם כל הקלטה.


יש לדחות גם את טענת "זוטי דברים", לגבי שני הערעורים כאחד, לאור חומרת העבירה ולאור הערכים המוגנים, של השמירה על חופי הים וההגנה על הציבור השוהה בחוף.
עלכן, יש לדחות את שני הערעורים על שתי הכרעות הדין של בית משפט קמא
אין מקום להתערב אף בגזרי הדין, וזאת בשים לב לחומרת העבירה (בכל אחד מהתיקים), לעונש המקסימלי הקבוע בגינה מצד אחד ולסכום הקנס המקורי מצד שני, לעובדה שהמערער ביקש להישפט בגין העבירות, כפר וניהל הליך הוכחות, לנסיבות העבירות במקרים דנן, לכך שהמערער קיבל בעבר דוח קודם בגין עבירה דומה, ואף ביצע את העבירה מושא הערעור הראשון (באוקטובר 2011) לאחר שכבר קיבל דוח בגין העבירה מושא הערעור השני (ביולי 2011).
אשר על כן, הערעורים נדחים, והכרעות הדין וגזרי הדין של בית משפט קמא (בשני התיקים מושא הערעורים) יעמדו בעינם, ללא כל שינוי.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. השלכת פסולת לים

  2. דמי פינוי אשפה

  3. מכרז פינוי פסולת

  4. הוכחת נזקי קרינה

  5. פינוי פסולת טופס 4

  6. הזכות לאיכות הסביבה

  7. נפילה מצוק בשמורת טבע

  8. עונש על בניה בשמורת טבע

  9. כניסה עם רכב לשמורת טבע

  10. תביעה נגד רשות שמורות הטבע

  11. תביעה נגד רשות הטבע והגנים

  12. אגרת פינוי פסולת מבתי עסק

  13. פסולת בניין בגינה בבית משותף

  14. הקמת עסק בשמורת טבע ללא היתר

  15. תביעה לתשלום אגרת פינוי אשפה

  16. כביש גישה זמני לאתר הטמנת פסולת

  17. אחריות הרשויות לאתרי פסולת פיראטיים

  18. עבירת נהיגה (נסיעה וחניה) בחוף הים

  19. ארנונה על נכס של החברה להגנת הטבע

  20. עבירה בשמורת טבע בשטחים - סמכות שיפוט

  21. השלכת פסולת המכילה חומר מסוכן לרשות הרבים

  22. שיקולי איכות הסביבה באישור תוכנית בנייה

  23. החלקה במהלך טיול - אחריות החברה להגנת הטבע

  24. התנגדות להקמת אתר תיירות - פגיעה באיכות הסביבה

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון