בקשה לקבלת קצבה חודשית ממדינת ישראל לניצולי שואה יוצאי גטאות, מחנות ריכוז ומחנות בהם עבדו עבודות פרך. ב. המערער נולד בתוניסיה בתאריך 19.1.1943. בפיסקה המיועדת לתיאור קורות חייו בגטו/מחנה ריכוז/מחנה עבודות פרך, ציין המערער בטופס הבקשה שהגיש למשיבה: "בתקופת המלחמה ב-1943 אבי נלקח לגיטאות לעבודות פרך כמו אחי הגדול. אני עם אחותי הקטנה הובילו אותנו לתוך גיטו בשם חפסיה שבתוניס. באותן ההזעקות כיבו לנו את אורות וצעקו לעברנו יהודים מלוכלכים. נלקחנו ע"י הגרמנים לגטו של חפסיה והכניסו אותנו לתוך תעלות במינימום בגדים על הגוף, קרועים. העבירו אותנו דרך תעלות ביוב ללא מזון במשך ימים ושבועות בקושי לחם יבש, ומידי פעם קוביות סוכר. עברנו תלאות, הפרידו אותנו מאמא שלי ז"ל, וצעקו לעברנו יהודים החוצה כשמקלות מאחורי גבינו". ג. במסגרת טופס מידע שהגיש המערער למשיבה, ציין המערער בפיסקה "פרטים כלליים", שבתקופה זו, בהיותו ילד קטן, הם ישבו בתעלות ולא היתה אפשרות לבשל ולכן ניזונו מקוביות סוכר ולחם וכל העת חגו מעליהם מטוסים והפציצו. אביו נלקח על ידי הגרמנים לעבודות כפיה בתוניס. אחותו הגדולה סיפרה לו שהיו מפרידים אותם מכל האוכלוסיה, והיו אומרים להם "יהודים החוצה". ד. במסגרת הערר שהגיש - ללא ייצוג משפטי - טען המערער כי הם התגוררו בגטו שנקרא חפציה, ואביו המנוח נלקח למחנה לעבודות כפיה. כמו כן ציין, שהוא ומשפחתו חלו במחלת הגרדת. ה. גם בדיון שהתקיים ביום 8.7.13 בפני הועדה חזר המערער על כך שעברו עליהם לילות קשים ורוב הזמן נשמעו הפצצות, והעבירו אותם דרך תעלות וגשם. בחקירתו הנגדית טען המערער (עמ' 2 לפרוט', ש' 7-6): "... הייתי בן 4 חודשים ונלקחתי ע"י הוריי. אני לא יכול להגיד אם זה גטו או מחנה". משהופנתה תשומת לב המערער לכך, שבתיאור קורותיו מסר, שאביו המנוח נלקח לעבודות כפיה, וכי הפרידו אותם מאִמם המנוחה, השיב המערער: "כן הייתי עם הוריי" (עמ' 2 לפרוט', ש' 9-8). ו. בפסק דינה דחתה הועדה את הערר משני טעמים: "האחד כי לא מדובר בשהייה בגטו, השני כי לא הוכיח את גרסתו העובדתית". הועדה ציינה, שהמלחמה בתוניס הסתיימה במאי 1943, כ-4 חודשים לאחר שהמערער נולד, ואין לו כל ידיעה אישית ושום ראיה קבילה להוכחת הגירסה. ז. באשר לטענה כי המערער שהה בגטו "חפציה" בתוניס קבעה הועדה, שבתוניס לא הוקמו גטאות לפי צווים שלטוניים לפי הוראת הנאצים (ובכלל), יהודים לא גורשו מבתיהם ולא רוכזו בתנאי שלילת חרות בגטאות. אין ברשימת המחנות והגטאות שפירסמה ועידת התביעות גטו לא בשם "תוניס" ולא בשם "חפציה", ונראה כי מדובר בשכונה בה התגוררו היהודים. הועדה הוסיפה וקבעה, שלמרות הסבל הקשה שסבלה הקהילה, אין הדבר מהווה שהייה בגטו. ח. המערער הגיש לועדה דף מתוך אתר אינטרנט, ובו סיפור אישי של משפחה, שם צויין כי אדם מסויים הגיע מה"חפציה" בגטו "תוניס". הועדה ציינה שלא ידוע מאותו מסמך מה הבסיס ההיסטורי לאמור בו, למה הכוונה במונח "גטו", מי הקים את ה"גטו", ולאיזו תקופה מתייחס הסיפור, ומכל מקום, לפי קביעת הועדה, האמור במסמך מנוגד לידע ההיסטורי בדבר מה שאירע לאחר תחילת ההשפעה והכיבוש הנאצי בתוניס. ט. כמו כן, מפנה הועדה לפנקס הקהילות-תוניס ממנו עולה, שיהודי תוניס נהגו לכנות את השכונה היהודית הותיקה שבחומות העיר "חארה", או "הגטו", וזאת שנים רבות לפני מלחמת העולם השניה, ללא קשר לגרמנים או לשואה. י. הועדה קבעה, שלא הוכח כי בתוניס הוקם גטו בהוראת הנאצים, ולא הוכח שגטו כזה הוכר על ידי ועידת התביעות כמזכה לפי חוק ההטבות. גם לא הוכחה גרסת המערער עצמה. לפיכך, כאמור דחתה הועדה את הערר. יא. את ערעורו הגיש המערער באמצעות בא כוחו, עוה"ד יואב ברקאי, הטוען כי ניתן להרחיב את מעגל הזכאים לפי חוק ההטבות, וכי ההסכם המצויין בסעיף 3(א)1(ב) לחוק ההטבות (דהיינו, ההסכם מיום 9.10.92 בין שר האוצר של גרמניה לבין ועידת התביעות), מאפשר למערער לחסות בצל חוק ההטבות, וכי הרשות השופטת רשאית לעשות כן לפי תבחינים שיש לצקת בהם מתוך מצפונה של הרשות השופטת וערכיה של מדינת ישראל, תוך הדגשה שהרשימות והקריטריונים שבהסכם משתנים מעת לעת. יב. ב"כ המערער מפנה לשורה ארוכה של פסקי דין ומסקנתו היא, שהמערער זכאי לתגמול גם כשקיימת אפשרות שהמחנה או הגטו בהם שהה היו פתוחים, לא רק מבחינתו האישית, אלא גם לכל השוהים בהם. יג. בין היתר, מפנה ב"כ המערער גם לע"ו (מחוזי חיפה) אלחסוב 30975-05-10 מיום 28.11.2010, ופסק דינו של בית המשפט העליון בענין זה: רע"א 132/11 מיום 27.11.12 (תיקון: 4.12.12) לפיו יוכרו יהודי נאלצ'יק ששהו תחת כיבוש ושלטון גרמני ישיר לצורך קבלת קצבה לפי חוק ההטבות, בכפוף לבדיקה פרטנית בדבר עמידתם ביתר תנאי הזכאות הקבועים בחוק. יד. עוד מפנה ב"כ המערער לכך, שביום 28.5.13 הרחיבו ועידת התביעות וממשלת גרמניה את ההגדרה של גטאות המוכרים לצורך ההסכם, וזאת לא דרך הפנייה לרשימה כי אם על ידי הפנייה לקריטריונים (נספח 12 לתיק המוצגים). לטענת ב"כ המערער, לשונו של חוק ההטבות שקשרה עצמה להסכם משנת 1992 אמורה לגבור על כוונת המחוקק, דהיינו, לשון החוק קשרה עצמה להסכם דינמי. טו. בהמשך מצין ב"כ המערער, כי המערער נולד בינואר 1943 והגרמנים שלטו בתוניסיה עד 7.5.43. בעיר תוניס הונהגו הקצבות מזון, ושעות עוצר, והיהודים חוייבו לשאת טלאי צהוב, הוטלו הגבלות על עיסוקיהם של היהודים ועל תנועתם החפשית, והם חיו בחרדה מתמדת מפני הגורל הצפוי להם אם יימשך הכיבוש הגרמני, כשמאז 6.12.42 החל גיוס יהודים לעבודות כפיה, וכאשר לא קויימה מכסת המגוייסים החלו הגרמנים "לצוד" יהודים ברחובות השכונה, ומן העדויות ההסטוריות התבחינים המנויים לעיל מתארים את חיי היהודים בשכונה זו. עד כאן תמצית טענות המערער. יז. שונה עמדת המשיבה הסומכת את ידיה על פסק דינה של הועדה ומדגישה, שלפי ההלכה הפסוקה יש צורך בהוכחת שהות במחנה מוכר או גטו מוכר בלבד. נטל ההוכחה מוטל היה על המערער והוא לא עמד בו. יח. המשיבה טוענת, שאין להתערב בהחלטת הועדה, שכן בתוניס לא היו כלל גטאות, אלא מחנות עבודת פרך לגברים בלבד, ומה עוד שלפי קביעת הועדה לא הוכיח המערער את גירסתו. יט. בישיבה שהתקיימה בפניי ביום 4.11.13, חזרו ב"כ הצדדים על תמצית טענותיהם. כ. לאחר שעיינתי בפסק דינה של הועדה, בעיקרי הטיעון שהגישו הצדדים, ובתיק המוצגים של המערער, מסקנתי היא שדין הערעור להידחות, ואין עילה להתערבות ערכאת הערעור בפסק דינה של הועדה. כא. הועדה קבעה, שהמערער לא הוכיח את גרסתו העובדתית. מעבר לכך קבעה הועדה, שבתוניס לא הוקמו גטאות על פי צווים שלטוניים, היהודים לא גורשו מבתיהם ורוכזו בתנאי שלילת חירות בתוך "גטאות", וברשימת המחנות והגטאות שפורסמה על ידי ועידת התביעות לא מופיע לא גטו "תוניס" ולא גטו "חפציה", ומכאן שאין המדובר ב"גטו" אליו מכוון חוק ההטבות. למעשה די באמור לעיל כדי להביא למסקנה לפיה אין מנוס מדחייתו של הערעור. כב. בית המשפט העליון חזר וקבע ב-רע"א 2408/12 פלונית נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (מיום 2.4.13), כי לצורך הוכחת זכות לפי חוק ההטבות, יש להוכיח שהייה במחנה מוכר וכי ההכרה ניתנה למחנות ולגטאות המוכרים בלבד (שם, בפיסקה י"ב): "עם כל האהדה למבקשת ולכל מי שעבר תקופה איומה זו בתולדות עמנו, אין בידי להיעתר למבוקש. חוק ההטבות אינו קובע כזכאים את כלל ניצולי השואה, אלא את מי שהיו במחנות ריכוז, בגטאות ובמחנות שבהם עבדו עבודת פרך; כותרת סעיף 3 היא "הטבות לניצול שואה ששהה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו עבודת פרך", וסעיף 3(א)(ב) מדבר על מי ש"שהה במחנה או בגטו שהוכר..." (וכאן באות הוראות ההכרה). המחנות והגטאות המוכרים הם מי שהוכרו על ידי הקרן הגרמנית או הקרן האוסטרית לפי חקיקות משנת 2000, או מי שהוכרו על ידי הסכם שנחתם בין גרמניה לועידת התביעות ב-1992 (סעיף 3 לחוק ההטבות). הטענות שמעלה המבקשת מובנות, וכמובן אידיאלי היה אילו כל מי שנמצא במדינות אירופה שהיו באורח זה אחר תחת המגף הנאצי יזכה לקצבה, אך דבר זה חורג מתחום היכולת השיפוטית ומצוי בחצרי המחוקק." כג. ער אני כמובן להסתמכותו של ב"כ המערער על רע"א 132/11 אנטולי אלחסוב נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (פסק דין מיום 27.11.12 והחלטת התיקון מיום 4.12.12), אלא שבאותו מקרה הונחה בפני בית המשפט העליון ראיה חדשה לענין כלילת גטו נאלצ'יק ברשימת הגטאות של המוסד הגרמני לביטוח סוציאלי, וכן ראיות אחרות שהוגשו (פיסקה ב' של ההחלטה מיום 26.7.12 ברע"א 132/11). מה שאין כן במקרה שבפנינו. לא זו בלבד שלא הוגשה ראיה חדשה, אלא שב"כ המשיבה מסר לבית המשפט בתשובה לשאלה שהצגתי: "המשיבה בדקה חזור ובדוק את הטענה בדבר הקמת גטו בשם חפציה בתוניס. המשיבה מצהירה בזאת כי אין כל גטו שהוקם בתוניס בכלל וחפציה בפרט. מדובר בשכונה שבה גרו יהודים עוד לפני מלחמת העולם השניה. יהודים לא כונסו בגטאות בתוניס, בתוניס הוקמו מחנות עבודה לגברים בלבד... את הבירור עשינו עם הסטוריון שעובד במשרד האוצר ד"ר מאיר בניה, עם מחלקת התביעות במשרד ועם ועידת התביעות. אין כל בסיס לטענה בדבר שהיה בגטו ואין כל גטו שהוקם כאמור לעיל..." (עמ' 1 לפרוט'). כד. בהִעדר כל ראיה חדשה (בניגוד כאמור למקרה של אנטולי חסוב), ומשנותרת בעינה קביעתה של הועדה לפיה לא הוכחה גִרסתו של המערער, ומשלא הוכחה שהייה בגטו מוכר, אין מנוס מן המסקנה שלא נפלה כל שגגה בפסק דינה של הועדה. כה. ב"כ המערער הרחיב בטיעונו בנוגע לדינמיות של ההסכם מיום 9.10.1992, והפנה למסמך מיום 28.5.13 (נספח 12 בתיק המוצגים) בדבר הכרה בגטאות פתוחים. נאמר במסמך שבעקבות המו"מ תעניק ממשלת גרמניה פיצוי גם למי ששהו בגטאות פתוחים (בעוד שכיום הקריטריונים לזכאות שקבעה ממשלת גרמניה לקבלת קצבה חודשית כללו רק ניצולים ששהו בגטאות מוקפי חומה). צויין במסמך, שרבים מאלה ששהו בגטאות פתוחים חיו בתנאים דומים לאלה שבגטאות סגורים (שעת עוצר, לא הורשו לעבוד, רדפו אותם, אולצו לענוד טלאי צהוב, הוקצבו להם מנות מזון, וחיו בחרדה מפני גירוש). ההקלה אמורה לחול לגבי "קרן סעיף 2" ו"הקרן למרכז ומזרח אירופה" החל מיום 1.1.2014. מכאן טוען ב"כ המערער, שההסכם בין גרמניה לבין ועידת התביעות מקנה לגטו הפתוח מעמד השווה לגטו הסגור, ולגבי זהותם של הגטאות הפתוחים יהא על בתי המשפט לסמוך על בסיס התבחינים המנויים לעיל. כט. סבורני, שאין די באמור לעיל כדי להביא לקבלת הערעור. ראשית, עולה מן המסמך עצמו, שהקלה זו תחול מיום 1.1.2014 , כלומר נכון למועד פסק דינה של הועדה, ואף נכון להיום, הקלה זו עדיין לא נכנסה לתוקפה וטרם יושמה. ב"כ המשיבה אף ציין כי: "מבירור שערכנו מול היועץ המשפטי של ועידת התביעות הצהרת הכוונות האלה היא בגדר הצהרת כוונות..." (עמ' 3 לפרוט'). ל. יתר על כן: לפי קביעת הועדה, גרסתו של המערער לא הוכחה, כך שגם אין תשתית לקריטריונים או לתבחינים שאליהם מפנה ב"כ המערער בטיעונו. מכאן, שאין מנוס מלהורות על דחייתו של הערעור, וכך אני מחליט, ובנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות. לא. ככל שיחול שינוי במצב המשפטי, וככל שתהיינה בידי המערער ראיות חדשות לביסוס טענותיו, יוכל הוא לפנות מחדש למשיבה על מנת שזו תשקול עמדתה, וחלוף הזמן לא יעמוד בעוכריו (עיינו דברי ב"כ המשיבה בעמ' 3 לפרוט', ש' 3-5, וכן ש' 24-25). ניצולי שואה