חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב- 1992 (להלן - חוק גל) נועד להסדיר את החובות במגזר החקלאי המשפחתי, בעיקר במושבים, והמשקם הוסמך לקבוע את היקף חובותיהם של גורמים חקלאיים לנושים, ובין היתר לבצע הפחתות, לבצע מחיקות, ולהורות על הסדרי החובות. פסקי דין רבים ניתנו בסוגיה, בהם הוסבר הרקע לחקיקת החוק ותכליתו המיוחדת, והדברים ידועים. 2. העילות לביטול פסק משקם נקבעו בסעיף 28(א) לחוק גל, הקובע כי - "בית המשפט המחוזי רשאי, על פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה: (1) המשקם חרג מסמכותו; (2) עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו-(10) לחוק הבוררות; (3) טעות גלויה על פני הפסק". בענייננו פרשו מבקשי הביטול יריעה רחבה של טיעונים, ואלו סובבים סביב שלושה מוקדים מרכזיים: הטיעון לעניין חוסר הסמכות, הטיעון לעניין הטעות בשינוי הריבית מ- 5% ל- 3.84, ובהותרת ההנחה בעינה למרות הפרת ההסכם ע"י האגודה, וכן אי מתן זכות טיעון ושלילת האפשרות להבאת ראיות . אתמקד איפוא בטענות אלו. 3. לטענת העדר הסמכות- כאמור טוענים המבקשים כי המשקם חרג מסמכותו עת שינה החלטה שניתנה ע"י המשקם הקודם, עו"ד אופיר כץ, שנתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים. מנטען כי מדובר בהסדר הנשען על הסכמה להבדיל מהסדר כפוי על פי החוק. ראשית, קשה לקבל את הטענה כי מדובר בהחלטה שנתנה תוקף להסכם חיצוני המנותק מההליך אצל המשקם, ומשכך יש לרומם את היסוד ההסכמי שבו. כשם שההסכם משנת 1998 נעשה תחת מטריית חוק גל ובחסות המשקם, כך נולד גם הסכם 2007 (ראו אישור המבקשים לכך בסעיפים22- 27 לבקשתם), המצוי אף הוא בד' אמות חוק גל ובחסות המשקם. שנית, לאור הסמכויות הרחבות שהעניק חוק גל למשקם, הן באשר לשיעור מחיקת החובות, הן באשר למימוש נכסים, לשיעור התשלומים, לפריסתם ולאורך תקופת הפריסה (17 שנים) - אין לקבל פרשנות הגורסת כי החלטת משקם, אף שהיא נשענת על הסכמה, כמוה כפסק דין חלוט, שפתיחתו מחדש או שינויו בהינתן שינוי נסיבות אינם אפשריים. לא אוכל לקבל את טענת המבקשים לפיה ההסדר מ- 2007 "זה בדיוק כמו שמישהו לוקח משכנתא ונותנים לו לפי הריבית היום. זה שהריבית יורדת בתקופה מסויימת שה לא משנה למוטל המשכנתא את הריבית"(פרוטוקול עמוד 10 שורות 11-12). אין הנדון דומה לראיה, שהרי ההקשר והתכלית של חוק גל שונים לחלוטין. קשה להלום מצב בו, למשל, הורה משקם למושב לשלם לנושיו תשלומים חודשיים נמוכים למדי, ובהינתן זכייה פתאומית בסכום ניכר (לדוגמא. קבלת תביעה כספית גדולה שהוגשה ע"י המושב), לא יוכל המשקם להגדיל את הסכום בו חוייב המושב לשלם מדי חודש. באותה מידה הדעת נותנת כי אם הוסכם לפני שנים על שיעור מסויים של ריבית, וההתפתחות במשק הביאה לכך ששיעור הריבית ירד פלאים- כי או אז המשקם יהא מוסמך להתאים את שיעור הריבית, על אף שההחלטה נושא השינוי ניתנה בהסכמת הצדדים. אין מדובר בפסקי דין חלוטים, והמשקם מוסמך לשנות החלטת משקם קודמת, אם הדבר מתחייב מהשינוי בנסיבות, וזאת על אף שההחלטה נושא השינוי נשענה על הסכמת הצדדים. 4. לטענת הטעות - טוענים המבקשים, כאמור, כי בהסכם משנת 2007 נקבע כי החוב ישא ריבית הסכמית בשיעור קבוע של 5%, ובהפחיתו, למרות התנגדות המבקשים, את השיעור ל3.84%, טעה המשקם טעות שבדין המצדיקה את ביטול הפסק. בניגוד לבורר "רגיל", לגביו טעות שבדין אינה מהווה עילת ביטול, אף עת הוסמך לפסוק על פי הדין וטעה בישומו, הרי עת עסקינן בביטול פסק משקם, טעות שבדין מהווה עילת ביטול כאמור בסעיף 28(א)(3) לחוק גל, ובלבד שתהא זו טעות גלויה על פני הפסק, אולם עדיין "היא לא פתחה פתח להתערבות ערעורית של ערכאת הביקורת השיפוטית אלא השימוש בה נועד להיות 'זהיר ומצומצם' "(רע"א 1768/07 בנק החקלאות לישראל בע"מ נ' עין כמונים משק חקלאי בע"מ ואח', פסקה 20). בפס"ד זה ראה בית המשפט לקבוע שני מאפיינים עיקריים להחלת עילת הביטול מחמת טעות גלויה על פני הפסק: האחד- מהותיות הטעות והיותה ברורה ומהותית, השני- שמקור הטעות הינו בפסק המשקם ומהעולה ממנו בלבד, ללא הסתייעות בראיות חיצוניות. משכך, הותיר בית המשפט על מכונו את פסק המשקמת, אף שבית המשפט המחוזי סבר שיש לבטלו. 5. וחזרה לענייננו: ההסדר משנת 1998 אמנם קבע בסעיף 1 שבו, כי החוב "ישא הפרשי הצמדה וריבית שנתית בגובה 5% עד ליום התשלום בפועל" (סעיף 1) אלא שההסדר משנת 2007 החליף את ההסדר משנת 1998, באופן שהוראותיו אינן מחייבות עוד. ההסכם משנת 2007 אינו נוקט עוד בספרה 5, כקובעת את שיעור הריבית, אלא קובע כי הסכום לתשלום יועמד על סך של 8,650,000 ₪ "בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק גל" (סעיף 1). זאת ועוד, סעיף 19 לחוק המסדיר את סמכות המשקם בפריסת החוב קובע כי "...סכום החוב שיפרס יישא הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן בריבית צמודה בשיעור עלות הגיוס...". משהמשקם - הגורם המוסמך ביותר בקשר ליישומו של חוק גל - קבע כי לאחר שהושג ההסכם משנת 2007 שונה שיעור הריבית (עלות הגיוס) והופחת ל3.84 אחוז, לא ניתן לומר כי המשקם טעה בעדכון שיעור הריבית. בפסק דין עין כמונים שהובא לעיל, הושם הדגש על מומחיותו המיוחדת של המשקם, ונקבע כי "הגבלת הביקורת השיפוטית לעילות ביקורת מוגדרות נועדה לחזק את מעמדו ועצמאותו של המשקם, להדגיש את חשיבות מומחיותו של המשקם בנושא הייחודי המצוי בטיפולו... כן ניתן משקל לכך שלמשקם יתרון בולט בהכרעה במחלוקות מסוג זה, על שום המומחיות המיוחדת שהוא קנה לו בעיסוקו בתחום ייחודי זה"." (פסקה 19). ישיבה נוספת, אשר נמנעה מהמבקשים, לא הייתה מעלה או מורידה בהקשר זה, שכן לעניין שיעור הריבית נסמך המשקם על התקנות המותקנות ע"י המינהלה מעת לעת, וזהו כאמור תחום מומחיותו. זאת ועוד, ניתן להתבונן על עמידה על שיעור ריבית כה גבוה, שהיה רלבנטי במשק לפני 6 שנים, עת בתקופה הנוכחית הריבית ירדה בשיעור ניכר, כעל עמידה על זכות חוזית שלא בתום לב. 6. המצב שונה באשר לטענה המועלית בהקשר להנחת ה- 350,000 ₪, לגביה לא התאפשר למבקשים להציג ראיות או עמדה מסודרת. בישיבה שהתקיימה אצל המשקם ביום 9.5.13 סקר כונס הנכסים את פעילותו ואת מאמציו בכל הנוגע להשגת הפיצוי מהמינהל, ואילו עו"ד עניא הדגיש שהנושים אינם מוותרים על הסך של 350,000 ₪ שבשעתו הופחת כהנחה מותנית, וכי אין להתחשב בקיטון סכום הפיצוי ששולם ע"י המינהל, משמדובר בחוב של האגודה הנובע מאי תשלום דמי חכירה במשך שנים, שאין סיבה שיגולגל על שכם הנושים. בסופה של ישיבה ניתנה ההחלטה בזו הלשון: "המשקם יציע לצדדים הצעה מפורטת לסיום החוב. הצדדים יגיבו תוך 10 ימים מיו קבלת ההצעה המפורטת. בהתאם לתגובות הצדדים יקבע המשך הדיון". ההמשך ידוע. המשקם שלח הצעה. המבקשים דחו את ההצעה וחזרו על טעמי התנגדותם. המשקם לא קבע דיון ותחת זאת הוציא מלפניו את פסק המשקם, המאמץ למעשה את ההצעה שהוצעה על ידו ושנדחתה ע"י המבקשים. בפסק המשקם נקבע בסופו של דבר כי בשל הסברי הכונסים לפיהם הפיצוי מהמינהל התעכב בשל דרישת עיריית קרית- גת לתשלום ארנונה, ש"לא נסתרו בכל ראיה אחרת", הוא רואה בעיכוב "כשל בירוקרטי" ולפיכך הוא דוחה את הטענה לפיה על האגודה לשלם גם את סכום ההנחה, קרי גם את הסך של 350,000 ₪. 7. כאמור, סעיף 28 לחוק גל שימר, כעילת ביטול, את "העילות המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו-(10) לחוק הבוררות". סעיף 24(4) לחוק הבוררות קובע עילת ביטול לפיה "לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". צודקים המבקשים בטענתם כי הסברי הכונסים "לא נסתרו" מכיוון שלא התאפשר להם לעשות כן, שהרי המשקם נמנע מלקבוע ישיבה נוספת בפניו, בה אמורים היו להציג ראיותיהם בניסיון להוכיח כי הפיצוי מהמינהל גם התעכב וגם הופחת בשל מחדלים נטענים של האגודה לשלם דמי חכירה במשך עשרות שנים, כי אין המדובר בכשל בירוקרטי, וכי האשם לכך לפתחה של האגודה רובץ. וכפי שטען עו"ד עניא במהלך הדיון: "אני ציפיתי לישיבה נוספת כי המשקם עצמו קבע שהצדדים יוזמנו לדיון... נשאלת השאלה האם באמת יש סיבה עובדתית ללכת לקראת האגודה בעניין הזה והאם האגודה תרמה לעובדה שהיא לא קבלה את הכסף מהמינהל בזמן או לא - יש בזה אספקט עובדתי... המשקם קבע שדברי עורך דין סודאי לא נסתרו בכל ראיה אחרת ולא ניתנה לנו אפשרות להביא ראיות..." (פרוטוקול הדיון עמודים 8-9). המבקשים אף היו רשאים להביא בפני המשקם את עמדת המינהל לפיה "מושב נועם במהלך השנים צבר חובות דמי חכירה וחובות שוטפים כלפי הרשות" ולפיה קוזזו חובות אלו מהפיצוי, באופן שבמקום פיצוי בסך של 4,457,207 ₪ שולם בפועל רק סך של 3,162,038 ₪ (ראה תשובת המינהל לעתירה), וזאת על מנת שהמשקם יבחן לאור המכלול כולו, את טענת המבקשים לפיה אין עוד מקום להנחה של 350,000 ₪, וכי נוכח סכום הפיצוי שהתקבל בפועל, ונוכח מחדלי האגודה, אין זה מן הראוי להותיר על כנה את ההנחה, שמלכתחילה הייתה מותנית, על דרך הפחתתה מהסכום הסופי לתשלום. ויודגש, איני מביעה עמדה אם צודקים המבקשים לגופה של הטענה, אם לאו, אלא קובעת כי נמנעה מהם האפשרות להוכיחה. התוצאה הבקשה מתקבלת בחלקה. אני מבטלת את אותו החלק של פסק המשקם הקובע כי יש להפחית מהסכום הסופי לתשלום גם את סכום ההנחה בסך של 350,000 שניתנה בשעתו. המשקם יקבע ישיבה נוספת בה יתאפשר למבקשים להביא ראיותיהם ולטעון טענותיהם בסוגיה זו, שלאחר מכן יוציא המשקם מלפניו פסק משלים בסוגיה.משקםהסדרים במגזר החקלאיחקלאותחוב