קבלת מעמד ממשרד הפנים לאזרח גרוזיה / גאורגיה

עתירה נגד החלטות משרד הפנים במסגרתן נדחתה בקשת העותרים לקבלת מעמד בישראל עבור העותרת, אזרחית גרוזיה, מכוח היותה בת זוגו של העותר, אזרח ישראל.

בהחלטת המשיב מיום 25.7.13 נכתב כי העותרת נכנסה לארץ בשנת 2001, שהתה שלא כחוק, הזדהתה בתעודת זהות מזוייפת וגורשה מהארץ בשנת 2004. באותה שנה חזרה לארץ בדרך לא חוקית, כמסתננת, ושהתה שוב שלא כחוק. העותרת נישאה לעותר בתאריך 15/7/07 לאחר שהוצא נגדה צו הרחקה. בקשתה לקבלת מעמד בארץ נדחתה ובתאריך 13/5/08 הודיע המשיב לעותרים כי לאור התרשמותו והחשד לפיקטיביות בקשתם נדחית ועל העותרת לצאת את הארץ. ערעור שהגישו העותרים נדון במטה הרשות בירושלים ונדחה. העותרים פנו לביהמ"ש בעתירה שנדחתה והעותרת נדרשה לצאת את הארץ עד 1/11/08. העותרת יצאה את הארץ בתאריך 30/11/08. בתאריך 22/12/08 ביקש העותר להזמינה חזרה לארץ ובקשתו נדחתה. העותרים פנו לביהמ"ש בעתירה נוספת שנדחתה ופסק הדין מיום 25/10/09 קבע כי לא נמצא פגם בהחלטת המשיב ומדובר בהחלטה סבירה. בקשה נוספת שהוגשה לכניסתה של העותרת נדחתה. בתאריך 17/6/12 פנה העותר למשרדי המשיב בבקשה לקבלת העתק מתעודת הנישואין לצורך התרת נישואיו. בתאריך 6/5/13 הגישו העותרים בקשה חדשה להסדר מעמדה של העותרת בארץ לאחר שנכנסה לארץ בינואר 2013 בזהות שונה ובדרכון חדש. בתאריך 24/6/13 נערך תשאול נוסף לעותרים בו נתגלו סתירות מהותיות בגרסאותיהם. העותרת עזבה את הארץ בתאריך 30/11/08 ומאז ועד לכניסתה לארץ בינואר 2013, משך שלוש שנים ושמונה חודשים, לא התראו העותרים ולא הוכיחו את קיום הקשר ביניהם. תעודת היושר שהציגה העותרת אינה כוללת את כל שמותיה כנדרש בנהלי המשרד. לא הוצגו הוכחות כלשהן המעידות על קיום התא המשפחתי הנטען וקיום הקשר ביניהם במשך כ-4 שנות פירוד ביניהם. בין העותרים קיים פער גילאים של כ-22 שנים. ממכתבו של העותר מיום 28/4/13 עולה כי ילדיו כלל אינם יודעים על קשריו עם העותרת. לאור הרשום, עברה של העותרת, של כניסות בלתי חוקיות לארץ, שינוי זהות, שימוש בתעודת זהות מזויפת, גירוש מהארץ, העובדה כי העותר ביקש לאחרונה להתגרש ממנה, ההתרשמות השלילית בתשאול והסתירות בגרסאותיהם, העדר הוכחות על הקשר ביניהם, קבע המשיב כי העותרת עושה מאמצים רבים להיכנס לארץ ובאמצעות נישואיה לקבל מעמד בארץ אך המשיב לא התרשם כי מדובר בקשר כנה ואמיתי. לכן נדחתה בקשת העותרים והעותרת התבקשה לצאת את הארץ תוך 14 ימים.

העותרים הגישו ערעור על החלטה זו ובמסגרתו טענו כי העותר היה חולה בעת ביצוע התשאול שנערך לעותרים ואף שוחרר מאשפוז יומיים לפני קיום התשאול. בהחלטת המשיב מיום 15/8/13 נקבע כי בתשאול שנערך לעותרים ביום 24/6/13 נשאלו העותרים שאלות יומיומיות כלליות ועובדתיות שגם אדם שאינו בקו הבריאות אמור לדעת ולענות עליהן. יתרה מזו, נכתב כי מדובר בתשאול שלישי שנערך לעותרים ושלושת התשאולים נערכו על ידי פקידות שונות וההתרשמות השלילית הייתה זהה בכל התשאולים. כן הוסיף המשיב כי החלטת הסירוב לא התבססה על התשאול בלבד והנימוקים מפורטים בהחלטה מיום 25/7/13. נכתב כי לערעור לא צורף מידע חדש שלא עמד לרשות המשיב בעת מתן ההחלטה ולפיכך לא נמצא מקום לקבל את הערעור ועל העותרת לצאת את הארץ לאלתר.

נגד החלטות אלו עותרים העותרים.

טענות העותרים:

העותרים טוענים כי בשנת 2006 עלה העותר לישראל עם אשתו הראשונה ולאחר שלושה חודשי שהייה בישראל נפרדו השניים והחלו הליך גירושין אשר הושלם בסוף שנת 2006. סמוך למועד פרידתו של העותר מאשתו הראשונה הכירו העותרים באמצעות חברה משותפת. לאחר שהחלה בין השניים מערכת יחסים זוגית העותר הציע לעותרת להינשא לו. העותרים נישאו בפרגוואי ביום 15.10.07 ועברו להתגורר יחד ברמת גן.

העותרים הגישו למשיב בקשה להכיר בעותרת כבת זוגו של העותר, אך המשיב סירב לבקשה וביום 13.5.08 הורה לעותרת לעזוב את ישראל. העותרים הגישו ערעור שנדחה על ידי המשיב. גם עתירה שהגישו נגד החלטת המשיב נדחתה. ביום 30.11.08 עזבה העותרת את הארץ. חודש לאחר עזיבתה פנה העותר למשרדי המשיב בבקשה להזמינה חזרה ארצה אך גם בקשה זו נדחתה. העותרים פנו שוב בעתירה נגד החלטת המשיב אך גם עתירה זו נדחתה. לאחר שהעותר התייאש מניסיונותיו להשיב את אשתו הוא פנה בבקשה להתרת הנישואין.

ביום 25.1.13 חזרה העותרת לישראל באשרת תייר לשבועיים ושבה לעותר שבחר לזנוח את בקשתו להתיר את נישואיו. ביום 6.5.13 הוגשה על ידי העותרים בקשה חדשה להסדרת מעמדה של העותרת בישראל. ביום 24.6.13, יומיים לאחר שחרורו של העותר מאשפוז רפואי, הגיעו העותרים למשרדי המשיב לשם ראיון לבחינת קיום הקשר ביניהם.

נטען כי העותרים ציינו בפני נציגת המשיב שביצעה את הראיון כי העותר אינו חש בטוב אך נציגת המשיב לא הסכימה לקבוע מועד חלופי לקיום הראיון. נטען כי משום שהעותר חש ברע במהלך הראיון הוא סבל מסחרחורות, היעדר ריכוז ולא זכר חלק מן התשובות הנוגעות למועדים בהם ערך פעולות בסיסיות.

העותרים אף הגישו ערעור על החלטת המשיב וטענו במסגרת הערעור כי העותר הגיע לראיון חולה ולמרות שביקש דחייה קצרה של הראיון נציגת המשיב סירבה לכך וטענה כי דחיית הראיון תפגע במעמדה של העותרת. ביום 15.8.13 נדחה הערעור שהגישו העותרים. העותרים טוענים כי לא ניתנה להם הזדמנות הוגנת להשמיע טענותיהם. נטען כי יש לאפשר להם לערוך ראיון חוזר כאשר מצב בריאותו של העותר תקין.

טענות המשיב:

המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה בהיות החלטת המשיב נכונה, ראויה, תואמת את הוראות הדין והנוהל וכזו שלא נפלו בה פגמים מהותיים היורדים לשורשו של עניין. נטען כי כדין נדחתה בקשת העותרים לאחר שלא הוכחה כנות נישואי העותרים.

נטען כי העותרת, אזרחית גרוזיה, נכנסה לישראל לראשונה ביום 17.12.01 כשברשותה דרכון מזויף. נגד הצגת דרכונה המזויף ניתנה לעותרת אשרת שהייה מסוג ב/1 אשר הייתה בתוקף עד ליום 17.3.02. חרף העובדה כי אשרתה פגה שנתיים קודם לכן המשיכה העותרת לשהות בישראל שלא כדין וביום 7.6.04 הוצא נגד העותרת צו הרחקה והיא גורשה מהארץ. בשימוע שנערך לעותרת ביום 6.6.04 היא טענה כי אין לה ילדים, זאת למרות שיש לה בת. נטען כי בכל הנוגע למועד ההיכרות שבין העותרים השתנו התשובות ונמסרו מספר גרסאות על ידי העותרים. העותר הציע לעותרת נישואין ביום 31.12.06. ביום 25.7.07 נכנסו לתוקף גירושיו של העותר מאשתו הקודמת והעותר נסע בגפו לפרגוואי על מנת להינשא לעותרת במעמד צד אחד, מכיוון שלטענת העותרים העותרת מפחדת לעזוב את ביתם המשותף. ביום 15.10.07 נישאו העותרים בנישואי פרגוואי. לאחר שובו ארצה הגיש העותר ביום 18.12.07 בקשה להסדרת מעמדה של העותרת בישראל מכוח נישואיהם. במסגרת הבקשה הזדהתה העותרת בדרכון, העותרים זומנו לראיון אצל המשיב לבחינת כנות הקשר. ביום 6.5.08 נערך ראיון לבני הזוג ממנו עלה כי העותרת הסתננה לישראל לאחר שגורשה בעבר בשל כניסה באמצעות דרכון מזויף. פער הגילאים בין העותרים הוא 22 שנים. לדברי העותר זוגתו אינה מכירה את אמו וילדיו. לאור ממצאי הראיון הוחלט לדחות את בקשת העותרים וביום 13.5.08 נשלחה החלטת המשיב לפיה על העותרת לצאת מהארץ על מנת שניתן יהיה לבחון את בקשתם החדשה.

נגד החלטה זו הוגש ערר ביום 25.5.08 במסגרתו טענו העותרים כי העותרת פגשה את העותר לראשונה לאחר שהסתננה לישראל ושהתה באופן בלתי חוקי למעלה משנה לפני שהכירה את העותר. ביום 26.6.08 הועבר הערר למטה המשיב למתן החלטה וביום 16.7.08 נשלחה החלטת המטה לפיה הערר נדחה. נגד החלטה זו הוגשה ביום 11.08.08 העתירה הראשונה (עת"מ 622/08). לאחר הגשת העתירה הוחלט לבחון שוב את בקשת העותרים.

ביום 21.9.08, לאחר בחינת מכלול הנתונים אשר היו בפני המשיב, ובכלל זה שהייתה של העותרת פעמיים באופן בלתי חוקי בישראל למשך תקופות ארוכות, והעובדה כי השימוע שנערך לעותרים עורר חשש ממשי בכנות הקשר, הוחלט לדחות את הבקשה ולהורות לעותרת לעזוב את הארץ. ביום 2.10.08 ניתן פסק דינו של בימ"ש זה לפיו העתירה נדחית על הסף מחמת אי ניקיון כפיים של העותרת. העותרת נדרשה לצאת את הארץ עד ליום 1.11.08 ונכתב כי לא נמצא כל פגם בהחלטת המשיב לפיה לא הוכחה כנותו של קשר הנישואין של העותרים. רק ביום 30.11.08 יצאה העותרת מהארץ. נטען כי החל ממועד זה ועד לכניסתה החוזרת של העותרת בחודש ינואר 2013, משך שלוש שנים ושמונה חודשים, לא התראו העותרים ולא הוכיחו כי נשמר בינם הקשר. בתקופה זו אף ביקש העותר להתיר את נישואיו עם העותרת.

ביום 22.12.08 הוגשה בקשה חדשה מאת העותרים לאשר את כניסתה של העותרת לארץ מכוח קשר הנישואין של העותרים. העותר זומן לשימוע ביום 7.5.09. במהלך השימוע עלו סתירות רבות אשר ביססו פעם נוספת את החשד כי אין מדובר בקשר נישואין כנה. לאחר בחינת מכלול הנתונים הוחלט לדחות את בקשת העותרים. ביום 4.6.09 הודיע המשיב לעותר כי בקשתו סורבה. ביום 13.7.09, עוד בטרם מוצו ההליכים המנהליים, הוגשה העתירה השנייה (עת"מ 8595-07-09). ביום 25.10.09 ניתן פסק דינו של בימ"ש זה לפיו דין העתירה להדחות על הסף מחמת אי ניקיון כפיים של העותרת וצויין גם כי מדובר בהחלטה סבירה שלא נפל בה פגם המצדיק התערבות.

ביום 4.12.09 הגיש ב"כ העותר דאז בקשה לערוך ריאיון לעותרת מאחר שהבקשה נדחתה בהסתמך על ממצאי הראיון של העותר. ביום 20.1.10 נדונה בקשת העותר בלשכת המשיב והוחלט לדחותה מאחר ולא הוצגו ממצאים חדשים שיש בהם כדי לשנות את ההחלטות הקודמות. ביום 7.2.10 פנתה ב"כ העותר בבקשה לערוך ראיון נוסף לעותרים. ביום 11.3.10 הגיש העותר בקשה חדשה לאשר כניסת העותרת. במסגרת בירור בקשה זו נערך לעותר ראיון נוסף. ביום 16.3.10 דחה המשיב את בקשתו החדשה של העותר מהטעם שלא הוצגו ראיות משמעותיות כלשהן על התפתחות הקשר בינו לבין העותרת במהלך התקופה בה שהתה העותרת בחו"ל. ביום 24.8.10 הועברה בקשתו של העותר לבחינת המטה וביום 4.10.10 נדחה גם ערעור זה.

ביום 17.6.12 פנה העותר למשיב בבקשה לקבלת העתק מתעודת הנישואין על מנת שיוכל לפעול למען התרת נישואיו לעותרת. ביום 25.1.13 נכנסה העותרת לישראל פעם נוספת, הפעם בשם משפחה שונה, בדרכון שמספרו 26342CC10 וקיבלה רישיון ביקור מסוג ב/2 אשר תוקפו היה עד ליום 21.4.13. העותרת לא יצאה עם תום האשרה ובחרה לעשות דין לעצמה. ביום 6.5.13 הוגשה בקשה נוספת מטעם העותר להסדרת מעמדתה של העותרת בישראל מכוח נישואיהם. במסגרת הטיפול בבקשת העותר, ביום 24.6.13 נערך לעותרים ראיון. בראיון נכח גם נציג ב"כ העותרים. התרשמות המשיבה מהראיון הייתה שלילית. ניכר היה כי אין כנות קשר ונראה כי מדובר בקשר פיקטיבי. במהלך הראיון נתגלו סתירות רבות בגרסאות בני הזוג, בין היתר לגבי אופן ההיכרות שלהם ומקום המגורים המשותף בעבר ובהווה. לאחר הראיון ועל סמך כל המידע שבידי המשיב הוחלט לדחות את הבקשה והעותרת נדרשה לצאת את הארץ (החלטה מיום 25.7.13). ביום 8.8.13 הוגש ערעור למשיב במסגרתו נתבקש המשיב לערוך ראיון נוסף לעותר מכיוון שחש ברע במועד הראיון שנערך לו. ביום 15.8.13 נדון ערעורו של העותר בוועדה הלשכתית והוחלט לסרב לבקשה מהטעם שלא צורף לערעור מידע חדש שלא היה בפני המשיב בעת מתן ההחלטה.

המשיב מציין גם כי ביום 16.9.13 נעצרה העותרת בבית "דיור לגיל הזהב" בקריית ביאליק, שם מתגורר העותר. במסגרת זו נשאלה מנהלת המקום אודות העותר והיא מסרה כי העותר מתגורר במקום בגפו, כי לא פגשה בעותרת קודם לכן, וכן שלפי תנאי המגורים במקום העותרת כלל אינה יכולה לגור עם העותר בדיור המוגן.

עוד מציין המשיב כי העותרת הובאה לשימוע בפני ממונה ביקורת גבולות. במהלך השימוע אישרה כי בין השנים 2001 – 2004 היא שהתה בישראל באופן לא חוקי ולאחר שגורשה מישראל בשנת 2004 היא שבה והסתננה לישראל בשנת 2004 ושהתה בה שלא כדין במטרה להוסיף ולעבוד בישראל ולפרנס את בתה. העותרת אישרה כי לאחר שסורבה כניסתה החוזרת לישראל שינתה את שם משפחתה לשם משפחת אמה על מנת שתוכל להיכנס לישראל מבלי להיתפס. לבסוף אישרה העותרת כי מאז נכנסה לישראל בינואר 2013 (באמצעות דרכון עם שם נעוריה) היא מתגוררת רוב הזמן בחולון. בסוף השימוע הוצא לעותרת צו הרחקה וצו משמורת. על פרטים אלה חזרה העותרת גם בדיון שנערך בפני בית הדין לביקורת משמורת ביום 17.9.13. ביום 29.9.13 ניתן צו ביניים האוסר על הרחקת העותרת עד לדיון בעתירה. לאחר דיון בעניינה של העותרת ולאור הסכמת המשיב החליט בית הדין לביקורת משמורת ביום 2.10.13 על שחרור העותרת בתנאים.

כאמור, המשיב טוען כי לא נפל כל פגם בהחלטה וכי ענייננו בהחלטה נכונה, ראויה וסבירה אשר אין מקום להתערבות בית המשפט בה. נטען כי דין העתירה להדחות. נטען כי בקשת העותרים למתן מעמד לעותרת נבחנה על ידי המשיב בענייניות וללא משוא פנים, פעם אחר פעם, הגם שהתנהלות העותרת הייתה בעייתית. העותרים לא הוכיחו קיומו של קשר כן ואמיתי. נטען כי החלטת המשיב לדחות את בקשת העותרים היא נכונה ומבוססת היטב.

כן נטען כי התנהלות העותרת לאורך כל תקופת שהייתה בישראל הייתה רצופה אי חוקיות ונגועה בחוסר כנות ואי ניקיון כפיים. נטען גם כי בשימוע האחרון שנערך לעותרים נתגלו סתירות מהותיות וניכר כי אין הם חיים יחד ואין הם מקיימים תא משפחתי ראוי להגנה. נטען גם כי העותרים מסרו מידע כוזב באשר לחייהם המשותפים.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי לא נפל בהחלטת המשיב פגם המצדיק התערבות וכי יש לדחות את העתירה.

כפי שנפסק בעע"מ 7163/11 טהבוב נ' שר הפנים, לא פורסם (17.9.13), מתחם שיקול הדעת המסור לשר הפנים בהחלטתו אם להעניק רישיון ישיבה (או אזרחות) למי שאינו אזרח ישראלי הוא רחב (ראו לעניין זה גם: בג"צ 10609/07 זועבי נ' שר הפנים, פסקה 43 (17.5.2011); בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נ"ו(6) 289, 293 (2002); בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מ"ו(4) 505, 520 (1992)). למבקש רישיון ישיבה או אזרחות אין זכות קנויה לקבלם והסמכות ושיקול הדעת מסורים לשר הפנים. עם זאת, אין מדובר בשיקול דעת מוחלט. כמו כל הפעלת סמכות מנהלית, גם שיקול דעתו של שר הפנים בהחלטותיו על מתן רישיון או אשרה נתון לביקורתו של בית המשפט במסגרת עילות הביקורת המנהליות המוכרות.

ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו מציב את שיקוליו במקום שיקולי הרשות המקצועית ואינו מתערב בהחלטת הרשות אם ההחלטה סבירה במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות ואם לא נפל בה פגם המצדיק התערבות. ראה:
בג"צ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד ל"ו(2), 449 (1981);
בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד מ"ה(3), 678 (1991);
בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל, לא פורסם (15.4.07);
בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות, לא פורסם (19.7.07).

כאמור, במקרה דנן אינני סבור כי נפל בהחלטת המשיב פגם המצדיק התערבות. עניינם של העותרים נבחן שוב ושוב על ידי המשיב במהלך השנים, תוך קיום מספר שימועים אשר הרושם מכולם היה שלילי בכל הנוגע לכנות הקשר. המשיב קבע שוב ושוב במהלך השנים כי העותרים לא עמדו בנטל להוכחת כנות הקשר. גם בימ"ש זה בחן את עניינם של העותרים שוב ושוב וקבע כי לא נפל פגם בהחלטות המשיב בעניינם.

גם בכל הנוגע לבקשתם האחרונה של העותרים ולשימוע האחרון שנערך לעותרים הוחלט כי לא הובאו ראיות להוכחת כנות הקשר בין העותרים. לא ניתן לקבל את טענת העותרים כי לא ניתנה להם הזדמנות הוגנת להשמיע טענותיהם, כאמור בנוהל של המשיב. גם בכל הנוגע למגוריהם המשותפים של העותרים ניתנו תשובות סותרות. המשיב הסתמך בהחלטותיו בין היתר גם על חוסר ניקיון הכפיים של העותרת, אשר שהתה בישראל מספר פעמים תקופות ארוכות ללא אשרה כדין, עזבה את ישראל רק לאחר שהורחקה והסתננה שוב לישראל תוך שינוי שמות וניסיונות לטשטש את זהותה כדי שהמשיב לא יסרב לכניסתה. המשיב היה רשאי להביא דברים אלה במסגרת שיקוליו.

הלכה היא כי עותר העושה דין לעצמו באותו עניין בעניינו הוא עותר אינו זכאי לסעד מן הצדק במסגרת של עתירה מנהלית. "הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו" [בג"צ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (ניתן ביום 28.10.204)]. ראו גם:
בג"צ 6102/04 מועדי נ' שר הפנים (ניתן ביום 26.9.2005).
עע"מ 4525/06 עומר רשואן נ' משרד הפנים, (ניתן ביום 2.7.2006).
בג"צ 7489/06 אריאל גרונר נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, (ניתן ביום 13.11.2006);
בג"צ 10114/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, (ניתן ביום 1.7.2007);
בג"ץ 17/06 צבח ואח' נ' שר הפנים (ניתן ביום 23.3.2006).

מדובר בהתנהלות של העותרת לאורך שנים שיש בה עירוב של הפרות חוק, כניסות לישראל במרמה ואי ציות לצוי בית משפט. רקע זה, כפי שתואר, רווי בחוסר ניקיון כפיים שדי בו כדי להצדיק דחיית העתירה. ראו:
בג"צ 584/04 העמותה למען כנסיית ישוע האדון (ע"ר) ואח' נ' המשרד לענייני דתות ואח', לא פורסם (2006);
בג"צ 2038/06 ח'לוד בדיע חז'נה ואח' נ' שר הפנים ואח', לא פורסם (2006);
בג"צ 4842/06 פלוני ואח' נ' שר הפנים ואח', לא פורסם (2007).

סיכום:

בסיכומו של דבר, הן מטעמים של חוסר נקיון כפיים והן לגופו של עניין דינה של העתירה להדחות. העותרים לא הצביעו על כל פגם שנפל בהחלטת המשיב, לא כל שכן פגם פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט המנהלי בהחלטה.

העתירה נדחית.

העותרים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המשיב בסכום כולל של 10,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

אציין שבפסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון "... שכל הסדר של פסיקת הוצאות יש בו משום השפעה שונה על בעלי דין בעלי יכולת כלכלית שונה. כך, למשל, חיוב בעל דין בהוצאות הצד שכנגד הוא בר משמעות רבה יותר למי שהינו דל באמצעים מאשר מי שהפרוטה מצויה בכיסו" [בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא – משרד התעשיה, המסחר (החלטה מיום 30.6.05)]. עם זאת, ובמיוחד על רקע עברה של העותרת בתחום הרלוונטי לעתירה זו, לרבות פסיקה קודמת בעניינם של העותרים, לא מצאתי עילה לחרוג מהכלל המנחה כי "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" [ ע"א 9466/05 שווקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2008) פסקה 31 והאסמכתאות שם; ע"א 10242/09 משה בלטר ואח' נ' אילנה מוזר ואח'(טרם פורסם,. ניתן ביום 2.2.11)].



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פקיעת מעמד קבע

  2. עורך דין מעמד אישי

  3. הסדר מעמד לבן זוג זר

  4. הסדרת מעמד לבת זוג זרה

  5. בקשה לקבלת מעמד של פליט

  6. ארכה להסדרת מעמד בישראל

  7. הענקת מעמד מטעמים הומניטריים

  8. הוכחת חיים משותפים הסדרת מעמד

  9. בקשה חדשה למתן מעמד מכוח זוגיות

  10. עתירה לבטל הוראה לצאת מישראל ולהעניק מעמד

  11. קבלת מעמד ממשרד הפנים לאזרח גרוזיה / גאורגיה

  12. עתירת אדם ממוצא ניגרי לתת לו מעמד פליט עפ"י אמנת הפליטים

  13. עתירה מנהלית בעניין האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים

  14. עתירה עקב סירוב משרד הפנים לתת מעמד קבע או כל מעמד אחר בישראל

  15. בקשה לקבלת מעמד מכוח נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים

  16. הסדרת מעמד לפלסטיני במסגרת איחוד משפחות ושיתוף פעולה עם כוחות הביטחון של ישראל

  17. עתירה למתן צו אשר יורה למשרד הפנים לנמק מדוע לא יינתן מעמד פליט על פי אמנת הפליטים

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון