אי מתן זכות קדימה לרכב ביציאה משביל עפר, לפי תקנה 64(א)(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "התקנות"), נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודה, בקשר עם סעיף 38(2) לפקודה, גרימת תאונת דרכים לפי סעיף 21(ב)(2) לתקנות, נהיגה ללא רישיון תקף, לפי סעיף 10 לפקודה, ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970. נקבע בהכרעת הדין, כי ביום 3.7.08, נהג המערער ברכב, מכיוון שביל עפר לכיוון כביש 31, והחל לחצות אותו לרוחבו, תוך שהוא חוסם את דרכו של הרכב המעורב, שנסע על כביש 31, ואינו נותן לו זכות קדימה. הרכב המעורב התנגש עם חזיתו בצידו הימני של רכב המערער (להלן: "התאונה"). כל זאת עשה, כשהוא אינו מורשה לנהיגה, וללא פוליסת ביטוח תקפה. כתוצאה מהתאונה, נחבלו בגופם חבלות של ממש, המערער, הנוסע שהיה עמו ברכב (להלן: "מאהר"), נהג הרכב המעורב ונוסעי הרכב המעורב. שני כלי הרכב המעורבים, ניזוקו. המחלוקת בתיק נסבה סביב השאלה, מי נהג ברכב, האם המערער או מאהר? המערער טען כי מאהר הוא שנהג ברכב, ואילו מאהר טען שהמערער היה הנהג. בית משפט קמא קבע, כי המערער הוא שנהג ברכב, ולא מאהר. את קביעתו השתית על עדותו של עד הראיה רמאדן אלסייד, אשר הגיע למקום מיד לאחר התאונה, והבחין, לגרסתו, במערער יושב במושב הנהג, ובמאהר יושב במושב הנוסע ליד הנהג. זו גם היתה גרסתו של מאהר. בית משפט קמא מצא את עדותו של רמדאן מהימנה. כן מצא לה תימוכין בחומר הראיות, כדלקמן: מקום האימפקט היה בדלת הנוסע, אשר התעקמה, עד כי לא ניתן היה לפתוח אותה, ולכן הוצא מאהר מדלת הנהג, כטענת רמדאן. לכך תימוכין בדו"ח הבוחן ותמונות הרכב, המלמדות על עוצמת המכה בצד ימין. רמדאן טען כי מכנסיו של מאהר היו תפוסים בדלת. טענה זו מתיישבת עם המסמך הרפואי, לפיו הגיע לחדר המיון כשבגדיו גזורים. מצבו של מאהר היה החמור בין השניים, ועובדה זו מתיישבת עם פגיעת הרכב המעורב בצד ימין של רכב המערער. רמדאן טען כי המערער היה בהכרה. טענתו מתיישבת עם מסמך מד"א, לפיו המערער היה בהכרה מלאה, ובניגוד לגרסת המערער כי איבד הכרה. רמדאן ציין כי איש לא ישב בספסל האחורי. טענה זו מתיישבת עם גרסתו של נהג הרכב המעורב, שאינו חשוד באינטרס כלשהו, לפיה איש לא ישב במושב האחורי. היא גם מתיישבת עם העובדה ששני נוסעי הרכב חולצו דרך דלת הנהג. כל זאת בניגוד לגרסתו של המערער, אשר טען כי קפץ לאחר התאונה למושב האחורי. המערער נפגע קלות בתאונה, ואילו מאהר הגיע עם פציעות קשות בבטן וקרע בטחול. עובדות אלה מתיישבות עם גרסתם של רמדאן ומאהר, לפיה מאהר ישב ליד הדופן הימני של הרכב, דהיינו, בצמוד למקום האימפקט. בית משפט קמא מצא מנגד את עדותו של המערער רצופה סתירות ואי דיוקים. כאשר התייחס לבעלות ברכב, טען מספר פעמים כי הרכב בבעלות אביו, פעם כי הרכב בבעלות אימו, ולבסוף טען כי הוא בבעלותו. בנוסף, נכשל בלשונו ואמר: "הרכב שנהגתי בו של אבא שלי...", דהיינו, הודה כי נהג ברכב. בית משפט קמא לא האמין למערער, שטען כי רמדאן לא היה כלל במקום התאונה, שהרי טען כי איבד את הכרתו, ומכאן שלא יכול היה לדעת מי נכח במקום התאונה. בית משפט קמא קבע, כי סביר יותר שרמדאן היה במקום, שאם לא כן, כיצד ידע לתאר בהרחבה את אשר אירע במקום, כולל אופן חילוץ הפצועים, אשר תואם את טיב הנזקים ברכב המערער, תיאורים אשר מתיישבים עם הראיות האחרות. בית משפט קמא גם העדיף את עדותו של מאהר על פני זו של המערער. המערער טען כי מאהר ביקש את מפתחות הרכב מאביו, ומאהר, כשעומת עם טענה זו, טען כי אביו של המערער שהה באותה עת בסעודיה. לאחר שטענתו של מאהר נמצאה נכונה, שינה המערער את גרסתו, וטען כי מאהר לקח את המפתחות מאמו. אמו של המערער חיזקה אומנם את גרסתו של בנה, אולם, מלכתחילה מדובר בטענה חילופית, לטענה שהוכחה כלא נכונה. האם גם העידה כי בנה לא היה כלל באזור בזמן התאונה, כי היה בעבודה בבאר שבע, וטענה זו מטבע הדברים, אינה נכונה. בנוסף, חזקת הבעלות מעבירה את הנטל על בעל הרכב, להוכיח מי נהג ברכב. על כן, קבע בית משפט קמא, כי עדויות עדי התביעה מהימנות, ולא נסתרו על ידי המערער. גרסתו של המערער מאידך, רצופת סתירות ואי דיוקים, והוכחה, לאורך כל הדרך, כחסרת אחיזה בראיות. משכך, נקבע כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר, את זהותו של הנהג שהוא המערער ולא מאהר. על המערער נגזרו עונשים של שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שישה חודשי פסילת רישיון נהיגה, מסווגת כך שיוכל לנהוג על משאית, קנס כספי ועונשים מותנים. ב"כ המערער חולק על מסקנת בית משפט קמא, לפיה המערער הוא שנהג ברכב, ולא מאהר. לטענתו, טעה בית משפט קמא בכך שהעדיף את גרסת התביעה, על פני גרסת ההגנה, מהטעמים הבאים: לא ניתן להרשיע מכוח בעלות ברכב, שהן המערער מסר מיד שמאהר נהג ברכב. בהודעתו השניה במשטרה, טען המערער כי אמו מסרה את המפתחות למאהר, והאם לא נחקרה. בכך נגרם נזק ראייתי, שכן אין לצפות מהאם שתזכור, ארבע שנים לאחר התאונה, את כל ההתרחשויות במדויק. איש מהמעורבים האחרים לא יכול היה לומר מי נהג ברכב, והעדות היחידה, מעבר לגרסאות המערער ומאהר, היא של רמדאן, שהוא גיסו של מאהר. נמצאו סתירות בגרסתו של מאהר. כך למשל, כשטען כי אינו מכיר את המערער, בניגוד לטענת רמדאן, כי כולם חברים. רמדאן טען, כי לקח את אחיו לקופת חולים בעת האירוע, ולא הוצגה ראיה לכך. בנוסף, גרסתו של רמדאן נמסרה מספר חודשים לאחר קרות התאונה. הבוחן, אשר סמך מסקנתו על גרסת רמדאן, לא ידע כי הוא ומאהר גיסים, הנשואים זה לאחותו של זה, והדבר הוסתר ממנו על ידי רמדאן. גם בית משפט קמא נתפס לכלל טעות, כשסבר כי הקרבה המשפחתית ביניהם נוצרה לאחר התאונה, פרט שאינו נכון, והוסתר מהבוחן. הבוחן גם לא ידע להשיב מדוע לא נלקחו פרטיו של רמדאן כבר בעת התאונה. רמדאן טען כי הוציאו את מאהר מדלת הנהג, ואילו הבוחן ציין כי מאהר אמר לו כי הוציאו אותו מדלת הנוסע. הבוחן גם לא ערך עימות בין המערער למאהר. שני הנוסעים ברכב לא היו חגורים, ולכן מסקנת הבוחן, כי בשל פגיעתו החמורה יותר של מאהר הוא זה שישב ליד דלת הנוסע, אינה יותר מספקולציה, שכן כל אחד מהמעורבים יכול היה להיפגע כך או אחרת. דבריו אינם יכולים לבסס הרשעה בפלילים. בית משפט קמא לא התייחס לסתירה בין מאהר לרמדאן ביחס למקום הוצאת הנפגע, ולא לכך שמאהר כלל לא ציין כי רמדאן היה במקום התאונה. לא היתה גם התייחסות לכך שעדותו היא עדות כבושה שניתנה לבקשת אביו של מאהר. היכן היה למעלה מחודשיים, מדוע לא הגיע למסור עדותו, ומדוע לא מסר פרטים לבוחן בשטח בעת האירוע? בנוסף, בעדותו בבית המשפט, ציין רמדאן כי ראה את המערער נוהג ברכב, ואילו בחקירתו הנגדית הודה שלא ראה את התאונה בעיניו. הטיעון שבגדיו של מאהר היו גזורים, אינו מתיישב עם הטיעון לפיו בגדיו נתקעו בדלת הנוסע, שכן אין ממצא כזה בדו"ח הבוחן, וייתכן שבגדיו נגזרו עת טופל במקום על ידי הצוות הרפואי. מצב ההכרה של המערער אינו חייב להיות קבוע. יתכן שהיה בהכרה בעת התאונה, ואיבד אותה באמבולנס. המערער לא שינה גרסתו, וטען תמיד כי המפתח נמסר על ידי אמו למאהר. המערער טען כי לא נהג, ועברית אינה שפת אמו, ולכן לא ניתן לבסס הרשעה על פליטת פה שלו. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי מדובר בחקירה שנפלו בה מחדלים משמעותיים. הבוחן לא היה אמור להתעמק בשאלת האחראי לתאונה מבין שני כלי הרכב המעורבים, אלא בשאלה מי נהג ברכב, נוכח הטענות הסותרות בעניין זה. זו מעין טענת אליבי, והיה מקום לבדוק אותה באמצעות הרחבת החקירה, כולל חקירתה של אם המערער בזמן אמת. לחילופין, מלין ב"כ המערער על חומרת העונש, וטוען, כי נוכח חלוף הזמן, גילו הצעיר של המערער, והעדר עבר תעבורתי או פלילי, לא היה מקום לגזור את התקופה המקסימאלית של עבודות השירות, וניתן היה להסתפק בתקופה קצרה יותר. ב"כ המשיבה עתרה לדחות את הערעור. לטענתה, מדובר בתיק שהוכרע על יסוד ממצאי מהימנות, וערכאת הערעור לא בנקל תתערב בהם. בית משפט קמא קבע את ממצאיו על יסוד הראיות שהובאו בפניו. גם לסתירה כביכול בגרסתו של מאהר, שטען כי הוצא מדלת הנוסע, יש הסבר בכך שאיבד את הכרתו. דיון לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים, ועיינתי בתיק בית משפט קמא, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות, על שני חלקיו. אשר להכרעת הדין - בית משפט קמא ביסס קביעתו על ממצאי מהימנות, ובאלה לא תטה ערכאת הערעור להתערב. גם לגופו של עניין נראות לי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, נטועות היטב בראיות, ומבוססות על הגיון ושכל ישר, מעבר להתרשמות מהעדים. בית משפט קמא ביסס את קביעתו, לפיה המערער נהג ברכב, על עדותם של מאהר ושל רמדאן. לכן מצא תימוכין בראיות נוספות, ודחה את גרסת המערער, על יסוד סתירות שנמצאו בה. ב"כ המערער טוען, כי לא ניתן משקל לכך שרמדאן ומאהר הם קרובי משפחה, ועל כן ברי כי רמדאן יעיד לטובת מאהר. לא ניתן משקל גם לכך שהסתיר את קרבת המשפחה. איני מקבלת טענה זו. רמדאן השיב לשאלת החוקר כי הוא ומאהר "משפחה". החוקר לא העמיק ושאל אותו ביחס לטיב קשרי המשפחה, ויתכן שנכון היה לעשות כן. מכל מקום, רמדאן לא שיקר כשאמר כי מדובר במשפחה. יתרה מזאת, רמדאן טען גם, שהוא והמערער הם "משפחה". ההגנה לא הוכיחה במהלך המשפט כי רמדאן והמערער אינם "משפחה", ועל כן, העובדה שרמדאן הוא גיס של מאהר וקרוב משפחה בקרבה רחוקה מעט יותר של המערער, אינה הופכת אותו באופן מיידי לבעל אינטרס לשקר לטובתו של מאהר. ב"כ המערער מלין על כך, שבית משפט קמא הביא במסגרת שיקוליו, את העובדה שמאהר נפצע קשה מאד, והפגיעות שלו היו בצד ימין, ואילו המערער לא נפצע כלל. לטענתו, מדובר בספקולציה בלבד. גם טענה זו איני מקבלת. מדובר בתאונת חזית - צד. דהיינו, רכבו של המערער נפגע בצידו הימני, מחזיתו של הרכב המעורב. מהתמונות שצורפו לדו"ח הבוחן עולה, כי צידו הימני של הרכב נפגע קשה מאוד, שתי הדלתות הימניות, נמעכו כליל, וכך גם הגג בצד ימין. צד שמאל (צד הנהג) על פי התמונות, לא נפגע כלל. מאהר כזכור, נפגע פגיעות קשות בצד ימין של גופו (אובחנה קונוטוזיה של ריאה מימין. אובחנו קרעים בכליה הימנית ושברים באגן), והיה מאושפז במשך חודש במחלקת טיפול נמרץ, ולאחר מכן עוד תקופה ארוכה בשיקום. לעומתו, המערער, לא נפגע כמעט כלל, ושוחרר כעבור יום עם קיבוע בצווארו. בנסיבות אשר כאלה, גם ללא חוות דעת מקצועית, וגם בהינתן ששני יושבי הרכב לא חגרו חגורת בטיחות, קשה להלום את הטענה שהמערער שישב, לטענתו, בצד ימין שנפגע כה קשה, יצא ללא פגע, ואילו מאהר שישב במושב הנהג, לשיטת המערער, אשר לא נפגע כלל בתאונה, נפצע כה קשה, ועוד בצד ימין, אשר אינו קרוב לדלת הנהג. לכן, נכון עשה בית משפט קמא, כאשר הביא עובדה זו בחשבון שיקוליו. אף אני סבורה כי מיקום הפציעות וחומרתן הם שיקול משמעותי בקביעת המסקנה הסופית. יובהר עם זאת, כי אין מדובר בהרשעה על סמך טענה זו כטענה יחידה, אלא כתמיכה למכלול השיקולים שגרמו לבית משפט קמא להעדיף את גרסתו של רמדאן. ב"כ המערער מלין על מחדלי חקירה, כגון אי עריכת עימות בין המערער למאהר, אי חקירתה של אם המערער, וחקירתו המאוחרת של רמדאן, כמו גם מחדל לברר את קשרי המשפחה המדוייקים בין רמדאן למאהר. אני מקבלת טענה זו. יתכן והיה מקום לחקור יותר בקשרי המשפחה שבין המעורבים, לא רק בין רמדאן למאהר, אלא גם בין רמדאן למערער. ייתכן והיה מקום לחקור את אמו של המערער, ולבדוק כיצד נתנה את הרכב למאן דהוא, לענייניו, מבלי שהיתה מודעת כלל לעובדה שבנה נוסע איתו ברכב. יתכן שהיה מקום לערוך עימות בין השניים. יחד עם זאת, אני סבורה, כפי שקבע בית משפט קמא, כי די בראיות שהובאו, כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של המערער. אין גם לומר כי לא הובאו עדים רלוונטיים, שהרי עדותה של אמו של המערער נשמעה בבית משפט, גם אם לא נחקרה קודם לכן במשטרה, ובית משפט קמא נתן לה את המשקל שמצא לנכון. כך לא נפגעה הגנת המערער. ב"כ המערער טען כי היה מקום לדחות את עדותו של רמדאן, הן מהטעם שגרסתו לגבי הוצאתו של מאהר מהרכב אינה תואמת את גרסתו של מאהר, והן מהטעם שמאהר כלל לא ציין שרמדאן היה במקום. גם טענות אלה איני מקבלת. ראשית, קשה להסתמך על גרסתו של מאהר מיד לאחר קרות התאונה, שכן הוא נפצע קשה מאוד בתאונה, ואף איבד את הכרתו. מכאן, שלא היה במלוא חושיו, כדי להבחין מי הם עדי הראיה לתאונה, וגם אם טעה בשאלת הדלת שממנה הוציאו אותו, הרי נוכח מעיכתה קליל של דלת הנוסע, קשה להאמין שהוציאו ממנה את הפצוע. אשר לגרסת המערער, גם אם אתעלם מפליטת הפה של המערער, שם אישר כי הוא נהג ברכב, הרי שבגרסתו נפלו סתירות נוספות, מהותיות. כך למשל, המערער נשאל בחקירתו במשטרה (16.7.08), איך הוא מסביר שבאוטו יש נזק רציני מאוד בצד ימין, מה שאומר שמאהר שפצוע קשה ישב ליד הנהג מצד ימין, והשיב: "אני לא הייתי חגור ופחדתי וברחתי אחורה". בתשובה זו יש כדי ליישב, לשיטתו, את התמיהה, כיצד אדם שטוען שישב ליד דלת שנפגעה כה קשה, לא נפצע כלל. בהמשך ציין, כי ראה את הרכב המעורב ממש לפי התאונה. ברי כי מדובר בגרסה לא הגיונית בעליל. לא סביר שאדם שמבחין ברכב שעומד להתנגש, יספיק לעבור מהמושב הקדמי למושב האחורי, מה גם, שמעדותם של עדי הראיה האחרים עולה, כי לא היה איש במושב האחורי, אלא שני הנוסעים היו במושב הקדמי. מדובר בסתירה מהותית, שלא לומר שקר מובהק, ולכן, צדק בית משפט קמא כאשר דחה את גרסתו של המערער כלא אמינה. אשר על כן, אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין. גזר הדין אינו חמור במידה המצדיקה התערבות. המערער נהג ללא רישיון נהיגה, ברשלנות רבה, וגרם ברשלנותו לפציעתו הקשה של הנוסע ברכבו. יתרה מזאת, הושת על המערער עונש של פסילה בפועל בת שישה חודשים בלבד (מעבר לפסילה עד תום ההליכים של כשנה), אשר סווגה באופן שהמערער יהיה רשאי לנהוג על משאית. בנסיבות אלה, איני רואה כיצד ניתן להלין על חומרתו של גזר הדין, אשר רכיב הפסילה שבו מקל. על כן, אני דוחה גם את הערעור על גזר הדין. המערער יתייצב לריצוי לתחילת עבודות השירות בתאריך 29.11.13 בשעה 08:00 במפקדת גוש דרום של שב"ס. רכבמשפט תעבורהזכות קדימהתקנות התעבורה