השלכת פסולת המכילה חומר מסוכן לרשות הרבים, בניגוד לסעיפים 2 ו-13(ג) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984. בכתב האישום נטען כי "בתאריך 27/2/2011 בשעה 08:50 לערך, נמצא כי הנאשמת הזרימה פסולת נוזלית מסוג מי שפכים תעשייתיים המכילים חומר מסוכן, ממערכת הניקוז של המפעל, בסמוך לכביש 40, נ.צ 176569/62545, אל קרקע חשופה ולעבר רשות הרבים" [ההדגשות הן במקור]. בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו כי המאשימה הוכיחה את אשמת המערערת כנדרש והרשיע אותה בעבירה האמורה. בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון של המערערת וכן בדיון בערעור הועלו טענות רבות כנגד הכרעת הדין, ובית המשפט התבקש לבטל את הכרעת הדין ולזכות את המערערת, או לחלופין להורות על החזרת הדיון לבית משפט קמא לשם השלמת הבירור העובדתי הנדרש. בתמצית, טענותיה העיקריות של המערערת הן כדלהלן. הכרעת הדין היא תוצאה של "משפט שדה שהתקיים למערערת על בסיס סיפור עובדתי שלא פורט בכתב האישום ושלמערערת לא ניתנה כל אפשרות להכין אליו את הגנתה מבעוד מועד. המשיבה (המאשימה) הציגה בפני המערערת (הנאשמת) תשתית ראייתית אשר בדיעבד התבררה כחלקית ביותר. בפועל, המשיבה יצרה 'מסך עשן' כאשר במסגרת עדויות הצדדים היא הפתיעה את המערערת בשורה של טענות שזכרן לא נודע בכתב האישום ובחומר הראיות. באופן זה שללה המשיבה מהמערערת את זכותה להליך הוגן ומנעה ממנה את האפשרות לנהל את הגנתה באופן אפקטיבי" [ההדגשה במקור]. נטען בהקשר זה כי כתב האישום לא פירט את המסכת העובדתית לה טענה המשיבה ביום הדיון, וחומר הראיות היה רחוק מסיפור המעשה אותו הציגה המשיבה לראשונה בדיון בבית משפט קמא. כמו כן נטען כי בית משפט קמא שגה כאשר ביסס את הכרעת דינו על עדויות כבושות, מבלי שהוצגה בפניו ולו בדל ראיה ישירה ואובייקטיבית שתתמוך באותן עדויות, שהומצאו ביום הדיונים בפעם הראשונה ולא הועלו על הכתב בחומר החקירה; כי בית משפט קמא התעלם מכך שפרופיל השפכים המתואר במוצג ת/5 שונה באופן מהותי מפרופיל השפכים של המערערת, ונדגמו בו חומרים אשר כלל אינם מצויים בשימושה של המערערת; כי הטענה שמי שפכים יכלו להגיע אך ורק ממפעל המערערת נטענה בעלמא וללא התימוכין הראייתיים הנדרשים; כי בית משפט קמא התעלם מהטעויות ומהסתירות שנפלו בעדויות של עדי המשיבה; והתעלם מעדויותיהם של נציגי המערערת מטעמים שאינם רלוונטיים ואינם מוצדקים. במהלך הדיון בערעור התייחס ב"כ המערערת, בין היתר, גם למסמך ולתצ"א, שלא הוגשו כראיה בבית משפט קמא ואף לא התבקש לקבלם כראיה חדשה במסגרת הליך הערעור דנא. ב"כ המערערת טען כי רק בדיון בבית המשפט קמא התברר לראשונה כי המשיבה מייחסת למערערת הזרמת שפכים באמצעות נקז תת-קרקעי, בעוד שבפועל המערערת לא הזרימה שפכים כלל, וכן טען כי כלל לא קיימת מערכת לניקוז תת-קרקעי. מנגד, ב"כ המשיבה הדגישה בעיקרי טיעוניה כי חומר החקירה, לרבות תרשומות של שיחות עם עדי התביעה, הועבר במלואו למערערת, כשבעה חודשים בטרם מועד הדיון, והוא מלמד על קיומה של העבירה שיוחסה למערערת בכתב האישום; המסכת העובדתית הנדרשת פורטה בכתב האישום; בית המשפט קמא הכריע נכונה בשאלות העובדתיות וקבע ממצאי מהימנות לגבי העדים; אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא; בית משפט קמא נתן דעתו גם אל עדי ההגנה והגיע למסקנה נכונה כי אין בעדותם כדי להועיל להגנתה של המערערת. במהלך הדיון בערעור הוסיפה באת כוח המשיבה, כי מחומר החקירה ומעדויותיהם של עדי התביעה בבית משפט קמא לא עלה שמקור השפכים הוא בצינור תת-קרקעי, אלא מדובר בתעלה עילית דווקא. אף שהמערערת ידעה מלכתחילה שמדובר בנקז עילי, היא בחרה שלא להציג כל ראיה סותרת בבית המשפט קמא. שני עדי ההגנה היחידים שהעידו לא יכלו להוסיף דבר. באת כוח המשיבה ביקשה עוד לדחות את הסתמכותו של בא כוח המערערת בדיון בערעור על מסמך התצ"א, בנימוק שאיננו קביל, שלא ניתן להסיק ממנו דבר, ושאין להגישו בשלב הערעור. לאחר בחינת הכרעת הדין של בית משפט קמא וטענות באי כוח שני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. המערערת מעלה בערעורה שורה ארוכה של טענות שבפועל אין להן בסיס. כתב האישום נגד המערערת הוגש עוד בתאריך 20/8/2012. מדובר היה בברירת קנס, והמערערת ביקשה להישפט. הישיבה הראשונה בבית משפט קמא נערכה ביום 6/12/12, ולאור כפירת המערערת נדחה הדיון לשמיעת ראיות ליום 28/2/13. בית משפט קמא נעתר פעמיים לבקשות של המערערת לדחיית מועד ההוכחות, הן ביום 17/2/13 והן ביום 4/4/13, והדיון נקבע בסופו של דבר ליום 16/6/13. באותו יום העידו ארבעה עדי תביעה, והוגשו ראיות בכתב מטעם המשיבה, וכן העידו שני עדי הגנה. בתום שמיעת הראיות לא ביקש בא כוח המערערת לזמן עדים נוספים, מלבד שני עדי ההגנה שהעידו, אלא ביקש אך לסכם בכתב, ובקשתו זו נדחתה בצדק על ידי בית משפט קמא, שהרי כידוע, ככלל, הסיכומים במשפט פלילי אמורים להישמע בעל פה ולא להינתן בכתב (ראו בעניין זה גם סעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). בפועל, בניגוד לטענות המערערת, בית משפט קמא התייחס בהכרעת דינו המפורטת והמנומקת לכל הטענות שהועלו על ידי הצדדים ולכל הראיות שהובאו על ידיהם. בית משפט קמא נתן אמון בעדי התביעה וקבע, בין היתר, כי מצא את עדותו של עד התביעה יעקב גרשון - אשר העיד כי ראה את הזרמת התשטיפים ולפי הריח היה ברור שמדובר בחומרים כימיים - "אמינה עלי, העד מתאר את שראו עיניו"; כי גם עדותו של העד גיא נחושתן - אשר ראה בקרבת מפעל המערערת סימנים טריים של הזרמה וגלישה של שפכים לרשות הרבים בעלי ריח של כימיקליים - כעדות "מהימנה עלי היא מתארת את אשר ראו עיניו. באשר לאי קיומן של תמונות לכאורה שצילם, העד נתן הסבר והסברו מקובל עלי"; כי גם עדותה של העדה נדיה דובינצקי "אמינה עלי. העדה מתארת תיאור התואם את דברי העדים הנוספים, מכלול הדברים מלמד כי העדויות משתלבות ותומכות אחת ברעותה ומצביעות על כך כי השפכים מקורם במפעל של הנאשמת". אין מקום להתערב בממצאי העובדה ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. כידוע, ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות מלבד במקרים חריגים שהמקרה דנא אינו נמנה עמם, כגון מקום שבו מתגלה טעות מהותית בהערכת העדויות ובמסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות (ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-645; ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (26/1/09), בפסקה 9; ע"פ 2590/06 סלמאן נ' מדינת ישראל (10/12/09), בפסקה 30; ע"פ 4267/09 עזאזמי נ' מדינת ישראל (9/11/09), בפסקה 8). במקרה דנא לא הייתה כל טעות מהותית בהערכת העדויות ובמסקנות שהסיק בית משפט קמא ואין מקום לסטות מהכלל האמור. כמו כן, במקרה דנא לא היו סתירות מהותיות בעדויות של עדי התביעה. כידוע, אין די באי התאמה שולית בעדות כדי למנוע מהערכאה הדיונית ליתן אמון בעדות (ראו למשל והשוו: סעיף 57 לפקודת הראיות; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 317; ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 220; ע"פ 7874/04 חסיד נ' מדינת ישראל, בפסקה 5)). טענות המערערת בעניין אי קבלת חומר החקירה הינן מופרכות, כפי שעולה מהנספחים א' ו-ב' לעיקרי הטיעון של המשיבה. טענות המערערת בעניין אי ניהול משפט הוגן וגרימת עיוות דין למערערת לאור תוכן כתב האישום, וטענות המערערת כי כביכול הופתעה ביום ההוכחות מהעדויות של עדי התביעה ומהמוצגים שהוגשו - הינן משוללות יסוד, וההסתמכות של המערערת על ניסוח כתב האישום הינה מיתממת ובלתי מוצדקת. בצדק ציין בית משפט קמא כי אף שהניסוח של כתב האישום אינו מיטבי, בכתב האישום נכתב כי "ביום 27/2/11 ... נמצא כי ..." (ההדגשה אינה במקור). כמו כן, מהמוצג ת/2, שאף הוא הועבר למערערת על ידי המשיבה חודשים ארוכים לפני מועד הדיון, צוין במפורש כי "בסיור שנערך בתאריך 24.2.11 במפעל עמגל יחד עם נדיה דוביצקי נפגשנו במפעל במשרדה של מיקי מנכלית וכן אסף ממונה על איכות הסביבה וכל זאת לאחר קבלת תוצאת דיגום חלקית PH מדגימה שנלקחה מהנקז שיוצא מעמגל. הובהר להם שתוצאות הבדיקה מראות על הזרמת חומצות לרשות הציבור ולשטחים חקלאיים בסמוך למפעל וכשיתקבלו שאר תוצאות הדגימה שנלקחה יהיה המשך טיפול בנושא" (ההדגשות אינן במקור). תוכן המוצג ת/2 דובר בעדו ויש בו כדי להפריך טענות רבות שנטענו בעלמא על ידי המערערת, לרבות בעניין המועד שבו החלה הזרמת השפכים מהמפעל של המערערת, אשר קדם למועד שצוין בכתב האישום, ובעניין הנקז היוצא מהמפעל של המערערת. בצדק ציין בית משפט קמא כי המערערת העידה מטעמה אך שני מנהלים שהחלו לעבוד לאחר המועד מושא כתב האישום, אשר עדויותיהם לא יכלו לעזור למערערת; ועל כך מובן שאין לה למערערת אלא להלין על עצמה. בפועל, המערערת לא העידה את המנכ"לית הקודמת ואת הממונה דאז על הגנת הסביבה, בשם מיקי ובשם אסף, הנזכרים בת/2. כידוע, הימנעות צד מלהעיד עדים רלוונטיים מטעמו יוצרת חזקה שלפיה עדויותיהם היו מחזקות את העמדה הנוגדת, וחזקה זו לא נסתרה במקרה דנא (ראו למשל והשוו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736, 760; ע"פ 531/80 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 589, 596; ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 453, 478; ע"פ 6056/07 אלחמידי נ' מדינת ישראל, בפסקה 17 (ניתן ביום 26/3/09)). כאמור, בתום שמיעת הראיות לא ביקש בא כוח המערערת לזמן עדים נוספים מטעמו, מלבד שני העדים הנ"ל שזומנו והעידו, או להגיש מסמכים נוספים מטעמו. זאת, חרף טענתו שלפיה בעדויות התביעה עלו טענות חדשות שלגרסתו הפתיעו את המערערת ולא נזכרו בכתב האישום ובחומר החקירה שהועמד לרשות המערערת. כמו כן, כמצוין לעיל, במהלך הדיון בערעור התייחס ב"כ המערערת לתוכן של מסמך ושל תצ"א שכלל לא הוגשו כראיה בבית משפט קמא, ושאף לא התבקש לקבלם כראיה חדשה במסגרת הליך הערעור דנא (ראו בעניין זה סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי). לפיכך לא ניתן להתייחס לתוכנם או לטענות המערערת בעניין תוכנם של מסמכים אלו. בניגוד לטענות המערערת, המשיבה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי מקור השפכים הוא מהמפעל של המערערת ולא ממפעל אחר כלשהו. הטרוניה של המערערת על כך שהמשיבה לא הציגה בבית משפט קמא את מלוא הראיות שניתן היה להציג, אינה מוצדקת. זאת, שכן כידוע, התביעה אינה חייבת להביא בפני בית המשפט את הראיות המכסימליות, אלא רק ראיות המוכיחות את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. כללו של דבר, די היה בעדויות וכן בראיות בכתב שהוצגו מטעם המשיבה כדי להוכיח את אשמת המערערת מעבר לכל ספק סביר. סוף דבר, הרשעת המערערת בדין יסודה; בניגוד לטענות המערערת, למערערת לא נערך כל משפט שדה כביכול; למערערת לא נגרם כל עיוות דין, והיא זכתה להליך הוגן, לאחר שכל חומר החקירה נמסר לה מבעוד מועד; אשמתה של המערערת הוכחה מעבר לספק סביר, על סמך הראיות והעדויות שהובאו בפני בית משפט קמא; והמערערת לא הצליחה לעורר אף לא ספק סביר בדבר אשמתה. אשר על כן, הערעור נדחה, והכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט קמא יעמדו בעינם ללא כל שינוי.פסולתחשיפה לחומרים מסוכנים